עדשת הקסמים, או: למה אין כיפת ברזל מעופפת?

שלום, כאן הקברניט; כל ילד יודע איך נראה טיל. יש היגיון הנדסי בן 10,000 שנה מאחורי העיצוב הזה, מהרגע בו הצייד המלקט הראשון השחיז מקל, הדביק לו עלים ונוצות מאחורה, לקח קשת ויצא לקפד איזו ציפור או אנטילופה. עיצוב החץ פשוט עובד גם בטילים - הגוף הגלילי מצמצם התנגדות אוויר ומאפשר טיסה יעילה למטרה, ואילו הסנפירים מאפשרים ייצוב לשמירה על כיוון ובהמשך גם תמרון. אבל האם טיל חייב להיראות כך? ממש, ממש לא.

היום נדבר על הפעם בה המציאו אותו מחדש, בפרויקט סודי ביותר שהיה נעול בכספות חיל האוויר האמריקאי 35 שנה. והדבר הזה נולד להיות לא פחות מכיפת ברזל מעופפת: טיל נגד טילים, שיתמרן מהר יותר מכל טיל אחר, יחסל אותם מכל כיוון, ויגן כך על מטוס מפלצתי עצום, שנועד להיות הזרוע הכי ארוכה ומפחידה של ארצות הברית.

סיפורנו מתחיל בשנות החמישים המאוחרות, כשחברת נורת' אמריקן עבדה קשה על פיתוח סופר-מפציץ: כזה שיוכל לשאת המון פצצות אטום, לשאת אותן מצפון אמריקה לצפון אסיה נון-סטופ, ולהביא אותן לשם בגובה 70,000 רגל ובמהירות של יותר מ-3,200 קמ"ש.

עד כמה שידעו האמריקאים באותם ימים, הרשימה הזאת היתה הופכת את המפציץ לבלתי פגיע בעליל: בגובה ובמהירות כאלה, אף מיירט לא יוכל לגעת בו. הוא קיבל את השם XB70 ואלקירי, על שם לוחמות רפאים מהמיתולוגיה הנורדית, שהיו לוקחות גיבורים ויקינגים לגן העדן; יופי של שם.

לפרויקט הזה היו הרבה מאוד מתנגדים מבית: הוא הצריך ערימה מפחידה של פריצות דרך טכנולוגיות, מה שעשה אותו ליקר להדהים; ובנוסף, טענו שטילי הנ"מ של ברית המועצות משתפרים במהירות, ובקרוב כבר יוכלו לתפוס את מפציץ הפלאים.

בגדול, הנטייה האמריקאית היתה לזלזל בטכנולוגיה הרוסית, ולהעריך שלמרות השיפורים יהיה בסדר; טיל הנ"מ המתקדם ביותר של היריב, S25, כלל לא הצליח להגיע לגובה טיסת המפציץ.

אך עדיין היה כאן איום פוטנציאלי, וכזה שיכול לזעזע לגמרי את פרויקט הוואלקירי היוקרתי; אם יבנו הרוסים S25 חזק יותר, טענו המתנגדים, יוכלו לשבור לארה"ב את הזרוע הארוכה. ב-1956 הופיע טיל כזה, S75 שמו (והוא שינה את המלחמה והפוליטיקה העולמית, אך זה כבר סיפור אחר) והאמריקאים נבהלו ובצדק. מתנגדי המפציץ השתמשו בו כטיעון מרכזי, ואחד שקשה לסתור.

היצרנית נורת' אמריקן היתה צריכה איזו מערכת הגנה רצינית, משהו שיודע לתפוס טיל אויב באוויר. וכששמעו על כך בחברת קונבייר המתחרה, האירו חיוכים את חדרי הישיבות.

קונבייר היתה חברה בירידה: בתחילת העשור עוד מכרה מפציצי ענק מדגם B36 לחיל האוויר האמריקאי, עד שבאה בואינג וגנבה את אור הזרקורים עם ה-B52 המתקדם יותר. היה לה גם חוזה לייצור מטוסי קרב, אך ה-F102 שלה היה מוגבל ופרימיטיבי לעומת הפאנטום החדיש של חברת מקדונל, ויקר בהרבה מה-F104 הזריז של חברת לוקהיד.

מה עושה חברה חכמה שמפסידה? משתלבת בניצחונות של אחרים. אז מהנדסי קונבייר עמלו על פיתוח מערכת הגנה מיוחדת, שתתאים בול לוואלקירי ולכל מפציץ אחר: טיל נגד טילים. העיצוב היצירתי נחשב פורץ דרכים גם היום, שישים שנה לאחר ששורטט לראשונה בידי המהנדס ארל יוג'ין האניוול. הוא נראה כמו צלחת מעופפת, משהו מעולם אחר.

יש היגיון מאחורי העיצוב הזה: הוואלקירי מפלח את השמיים בגובה 70,000 רגל, כך שטילי אויב יגיעו אליו רק מלמטה, מזוויות שונות. טילי נ"מ הם מטרה מאוד מהירה, וכדי למקסם את הסיכוי לפגוע, צריך לשגר משהו ישר לכיוון שלהם; הרי טיל שישתגר קדימה כרגיל יצטרך לשבור בחדות לעבר מטרתו ויאבד המון אינרציה ודלק, ויהיה איטי ובעל טווח קצר יותר.

אז מה עושים, פותחים את תא הפצצות ומורידים טיל על זרוע מסתובבת? אין מצב: הוואלקירי טס כל כך מהר, שהמגע עם האוויר יוצר חיכוך רותח שיכול לעקם מתכות כמו ציפוי דק של טיל דק. בנוסף, ברגע שזרוע כזאת תסתובב אפילו שתיים-שלוש מעלות מכיוון התנועה, תיצור מערבולות ותפגע ביציבות המטוס. וזה בערך הדבר האחרון שצריכים כשמנסים לברוח מטילים.

 

אז קונבייר פשוט בנתה טיל שאפשר לסובב כמה שרק רוצים בלי שישפיע על המטוס, אם יותקן בתוך שקעים עגולים, בתוכם ישב על ציר ויסתובב למטרה. הטיל הייחודי היה בעצם צלחת מעופפת בקוטר 1.8 מ', שעוביה המירבי 23 ס"מ ומשקלה כ-230 ק"ג. בחלקה האחורי מוקם אגזוז של שלושה מנועי רקטה חזקים ביחס לגודלם, ובחזיתה מטען נפץ של 25 ק"ג.

נורת' אמריקן התלהבה, חיל האוויר התלהב, והפנטגון רקד משמחה: הנה, עוד מהפכה אמריקאית יצאה לדרך. הפרויקט הזה נקרא פייוואקט (PyeWacket), על שם רוח רעה שמלווה מכשפות ועוזרת להן. מי שבחר את השם כנראה לא ידע זאת: היה זה לא אחר מקולונל ג'ימי סטיוארט, שחקן קולנוע מפורסם וקצין מילואים בכיר. ב-1958 שיחק בקומדיה הרומנטית Bell, Book and Candle בה הופיעו לצידו מכשפה וחתול בשם זה.

איך מפילים טיל באמצעות פריזבי מעופף? התמרון בוצע בעזרת נחירי דחף בדופן הצלחת, וההנחיה התבססה על שלושה שלבים: בראשון, מזהה מכ"מ המפציץ את טיל האויב שמתקרב, ומחשב פרימיטיבי קובע באיזו נקודה יתבצע המפגש הקטלני, ואז מזין את המסלול אל הטיל המיירט. בשלב השני ישתגר הפייוואקט לעבר הטיל, כשמערכת טייס אוטומטי שומרת על הנתיב, ומכ"מ המטוס מסייע במעקב אחר כיוון ותנועת המטרה.

בשלישי מתקרב הפייוואקט לטיל הנ"מ, ומפעיל חיישן אינפרה-אדום שמזהה חום, וכך יצליח להתביית עליו ולהתפוצץ בקרבתו. בגלל הלחצים המבניים על גוף טיל הנ"מ, גם רסיס שיעשה חור בקוטר חצי ס"מ יוכל לפורר את המעטפת ולגרום לסחרור ואיבוד שליטה. מה קיבלנו? טיל אחד שמתפזר באוויר ומפציץ אחד שממשיך בדרכו למטרה.

פעולת הפייוואקט תוכננה להתבצע במהירות של סביב 8,000 קמ"ש, ולפגוע בטיל הנ"מ במדויק מטווח של 133 ק"מ; אלו ביצועים מטורפים לגמרי, שאין לאף טיל אוויר אוויר גם כיום.

איך הושגו? בגלל מבנה השיגור עצמו: טילים בני זמננו צריכים לטוס למעלה, למטה, לכל כיוון, ובכל מהירות וגובה; וכבר סיפרתי לכם שמספיק שהמטרה נעה הלאה מכם, וכבר מתקצר טווח הטיל בהרבה. לעומת זאת, הפייוואקט נישא במהירות מאך 3 פלוס ונדרש לטוס פחות או יותר רק באלכסון למטה.

קונבייר ביצעה סדרת מבחנים במנהרות רוח, וגילתה שכל עוד המפציץ יטוס ביציבות, טיל הפייוואקט יהיה מסוגל לתמרן ולבצע את משימתו למרות המהירויות והגבהים הקיצוניים. בנוסף, החלו בניסויי רקטות בבסיס הוריקן מסה המבודד שבמדבריות יוטה. בחברה תלו תקוות גדולות בפיתוח הזה: אולי אפשר לבנות גרסה קטנה יותר, למטוסי קרב? אולי כל טילי העתיד יבואו בצורת עדשה? ימים יגידו, אך קונבייר היתה אופטימית.

ואז הגיע השביעי באוקטובר 1959, יום מכונן בהיסטוריה הצבאית: מטוס ריגול מגביה טוס מדגם RB57 חזר מגיחת צילום מעל סין, ובדרכו לבסיס האם בטייוואן פגע בו טיל נ"מ ופירק אותו לקונפטי אלומיניום. זאת, למרות שטס בגובה 65,000 רגל: לראשונה הופעל בהצלחה טיל נ"מ בקרב. והיה זה טיל מאוד רוסי: ה-S75 ממנו חששו האמריקאים.

בפנטגון החלו לחקור את המקרה, דרך מסך הטעיות שביצע המודיעין הסובייטי; הסינים טענו שהיירוט בוצע במטוסי קרב, אך עבודת מחקר גילתה את האמת: שוגרו שלושה טילים מהקרקע, והראשון פגע בול.

עד מהרה החל להצטבר חומר מדאיג מאוד. הטיל החדש לא התקשה להגיע לגובה 65,000 רגל, והוערך שביכולתו לטפס אף גבוה מכך. בטיסות סיור אחרות שוגרו S75 שהחטיאו, אך הטייסים דיווחו שהטיל עבר אותם והמשיך לטפס מעליהם - כאילו יש לו עוד הרבה כוח. וכאן נמחק לחברת קונבייר החיוך מהפנים.

פייוואקט היה יכול לעבוד רק משום שהוא שוגר נגד טיל נ"מ שנמצא בסוף המסלול: את כל הדלק כבר שרף כדי להגיע לגובה העצום, ועתה מתקדם לעבר המטוס בכוח האינרציה, ומאבד אנרגיה כל הזמן.

ואם הטיל מגיע כשכוחו עוד במותניו, זו אופרה אחרת לגמרי: צריך לעצב מחדש את פייוואקט, כך שיוכל ליירט משהו שבא הרבה יותר מהר. לשם כך, עליו להיות בעצמו יותר מהיר, מה שיצריך רקטות גדולות יותר, גוף גדול יותר ובכלל לא בטוח שיוכל להצדיק את המשקל שיוסיף למפציץ שנושא אותו.

המהנדסים שבנו את המטוס החלו לשאול את עצמם: אולי במקום עדשת הקסם, פשוט ניתן לו הרבה יותר אמצעי הטעייה פאסיביים, כמו מוץ (סלילי חומרים שמחזירים הדי מכ"מ ומבלבלים טילים) או נורים (זיקוקים שפולטים חום ומדמים מנוע של מטוס)?

והגנרלים בפנטגון התחילו גם הם לתהות: אולי כדאי שנשלח יותר מפציצים כאלה בכל גיחה, מתוך הנחה שהטילים החדשים של רוסיה כנראה יקטפו כמה מהם בדרך? אולי אנחנו צריכים הרבה יותר סופר-מפציצים ממה שחשבנו?

וכאן התחילו לתהות גם המחוקקים בקונגרס וגם הנשיא אייזנהאוור עצמו: אולי כדאי שנשאל את הסקטור הצבאי אם כולם שם נפלו על הראש או עמדו הרבה בשמש? למי יש כסף לדבר כזה, ועוד כשהרוסים צריכים רק לשפר קצת את הטיל כדי להביס אותו? הנשיא אף אמר שלבנות מפציצים כאלה בעידן הטילים זה כמו "לדבר על חץ וקשת בקרב מול רובים".

לנורת' אמריקן לא היה מה להגיד; היא היתה תלויה בהברקה של קונבייר: אם תצליח להניב כזה מין פייוואקט שיכול לעצור כל טיל, יישמר החוזה היוקרתי. במקביל למאמץ ההנדסי, הפך מפציץ הוואלקירי לוויכוח פוליטי לוהט: המועמד הדמוקרטי ג'ון קנדי טען שביטול המפציץ הוא סימן לחולשת הדמוקרטים, ועוד בעידן בו הסובייטים מתחזקים מיום ליום.

כשזכה במירוץ לנשיאות, אישר קנדי תקציב למפציץ המהפכני, והיו כמה שבועות של אופטימיות. אך בניגוד לפוליטיקה, הנדסה נשענת על כוחות שאי אפשר לשכנע בקמפיינים; כל הניסויים והמודלים הראו שפייוואקט לא יצליח ליירט טיל S75. לפחות לא לפני שיפותחו טכנולוגיות הנחייה חדשות, מה שיכול לקחת שנים רבות.

ב-1960 נרשמו עוד ועוד הפלות בטילי S75, כמו מטוס ריגול U2 שנפגע מעל רוסיה בגובה 70,000 רגל - וטייסו נפל בשבי ויצר תקרית מביכה ביותר לאמריקאים. ב-1961 קיבלו שכל בפנטגון והגנרלים הודו: המפציץ הזה מהפכני, אבל העולם השתנה וזו כבר לא המהפכה שאנחנו צריכים. פרויקט הוואלקירי בוטל, ואיתו גם טיל הפייוואקט; לקונבייר לא היה תקציב להמשיך את הפיתוח עצמאית.

טילי הנ"מ התפתחו, השתפרו ובימינו הם מסוגלים להפיל כל דבר בכל גובה ומהירות, בכפוף ליכולתם לגלות אותו. למעשה, טילי נ"מ הם דרך הרבה יותר אפקטיבית להגנה על שטח מאשר מטוסי יירוט. מה שמעלה שאלה מעניינת: אם טילי הנ"מ הם כזה מי איום, מדוע לא המשיכו להשקיע בטילים-נגד-טילים אותם יישא המטוס בעצמו?

ובכן, התשובה היא יותר כלכלית מאשר הנדסית. עליית הטילים דחפה קדימה את תחום הלוחמה האלקטרונית, בדמות משדרים שמייצרים רעש - אותות בתדר דומה לשל המכ"מ הקרקעי, ומקשים עליו להנחות את הטיל למטרה. אפשר לשים משדר גדול על מטוס אחד, שיטוס ביחד עם המפציצים ויגן עליהם, או משדרים קטנים על כל מפציץ.

וזה הרבה יותר זול מאשר לפתח טילים נגד טילים, לבחון אותם, להתאים אותם למטוסים, ולקוות שהאויב לא יביא מחר טיל נ"מ מהיר ב-10% ויהפוך את מה שהמצאת לחסר תועלת. קל יותר להמציא טיל נ"מ המשוגר מהקרקע, מאשר טיל מוטס שחייב להיות הרבה יותר קטן וקל, כדי שלא יפגום בביצועי המטוס. מה גם שבניגוד לטיל, משדרי הל"א הם רב פעמיים. בנוסף, אמצעי הטעייה פאסיביים כמוץ ונורים משיגים אפקט והצליחו להציל המוני מטוסים מציפורני הטיל.

ומה על עיצוב העדשה המעופפת? נורת' אמריקן עצמה לא אמרה נואש, וניסתה לפתח ב-1961 כלי טיס בעיצוב שכזה, והפעם להלביש אותו על תקציבי לוחמה בחלל: היתה זו חללית-קרב, שתוכננה לחוג סביב הפלנטה כשהיא נושאת פצצות אטום, וכשצריך, להנמיך ולשגר אחת. מדובר בכלי טיס בקוטר של 12 מ', עליו ארבעה אנשי צוות. עיצוב העדשה איפשר חדירה הדרגתית ונוחה לאטמוספרה, וחזרה מהירה למסלול היקפי לאחר הירי.

אבל המיזם השאפתני היה אבוד מלכתחילה: ראשית, כדי להביא דבר כזה לחלל היה צורך בטיל שילוח עצום, שחייב בעצמו פיתוח יקר; שנית, לפנטגון היו דעות שליליות על מפציצים בעיצוב כזה, בעקבות כישלון מיזם הצלחת המעופפת של קנדה (זוכרים? דיברנו עליה פעם); ושלישית, טילים בליסטיים נראו כדרך אפקטיבית יותר להפצצת האויב, והפיתוח שלהם היה פחות דימיוני. באופן כללי, נראה שהטיל עומד לרשת את מקומו של המפציץ ושל מטוס היירוט בשלל תחומים.

עד היום נתפס עיצוב העדשה כבעל פוטנציאל גדול, ולא ידוע מה עלה בגורלו. מצד אחד, פרויקט פייוואקט ומיזם החללית היו תחת סיווג כבד, ונחשפו רשמית רק ב-1992 ו-1999 בהתאמה - וישנם הרבה דיווחים על "צלחות מעופפות" בקרבת בסיסים נידחים בארה"ב. מי יודע, אולי יום אחד נגלה שאלו קרובי משפחה של פייוואקט, ושהחזון ההרפתקני של קונבייר התגשם במחשכים. אך מצד שני, עושה רושם שהטילים שקיימים כיום עובדים יופי בתצורה גלילית רגילה - ושהעיצוב הבסיסי של אנשי המערות עדיין מתאים גם לנו. טיסה נעימה!