אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
התמלוגים של תעשיית הסטרימינג שינו את אופן יצירת המוזיקה צילום: EPA

פרויקט מיוחד

התמלוגים של תעשיית הסטרימינג שינו את אופן יצירת המוזיקה

אפל, ספוטיפיי ואחרות משלמות סכום זעום לאמנים, ורק בתנאי שהמאזין הזרים לפחות 30 שניות מאותה יצירה. התוצאה: האמנים מקצרים את השירים, מוותרים על בתים והקדמות – הכל כדי ללכוד את תשומת לב המאזין, ולהרוויח

07.12.2020, 07:33 | ויקי אוסלנדר

באלבום הבכורה של בילי אייליש "?When We All Fall Asleep, Where Do We Go" האורך הממוצע של רצועה עומד על 3.18 דקות, באלבום האחרון של טיילור סוויפט "Lover" הממוצע עומד על 3.4 דקות לשיר. אלו רק דוגמאות של הכלל: לפי “מגזין בילבורד”, שמדרג היסטורית את השירים והאלבומים הפופולריים בארה"ב, האורך הממוצע של עשרת הלהיטים הגדולים ביותר של 2019 עמד על 3:07 דקות — קצר יותר ב־30 שניות לעומת 2018.

קראו עוד בכלכליסט

מי שנחשבות לחשודות המיידיות במגמה הזו הן ספוטיפיי ואחריה אפל מיוזיק, ששיטות התמלוגים שלהן יצרו מערך תמריצים שונה לחלוטין לאמנים וחברות תקליטים. עבור השמעת שיר אחד משלמות היום אפל, ספוטיפיי ואחרות בערך 0.007 דולר לבעלי התמלוגים, אבל רק בתנאי שהמאזין הזרים לפחות 30 שניות מאותה יצירה.

אם הוא הקשיב ל־20 שניות, התייאש, השתעמם או סתם המשיך הלאה, היוצרים לא מקבלים דבר. זה אומר שנדרשים אלפים על גבי אלפים של השמעות עד שאמן או חברת תקליטים יכולים לרשום רווח הגיוני על יצירה, מצב יוצא דופן שמניע את תעשיית המוזיקה לחפש את הדרך ללכוד את תשומת לב המשתמש מספיק זמן כדי להצליח להרוויח.

בילי אייליש. אורך ממוצע של 3.18 דקות לשיר, צילום: EPA בילי אייליש. אורך ממוצע של 3.18 דקות לשיר | צילום: EPA בילי אייליש. אורך ממוצע של 3.18 דקות לשיר, צילום: EPA

יותר אלתורים, פחות בתים

"כשאת מקשיבה לספוטיפיי או רדיו, המטרה היא למנוע ממך להחליף שיר, פלייליסט או תחנה. האסטרטגיה היא לשמור על תשומת לב השומעים", מסביר ל"כלכליסט" המוזיקולוג פרופ' מארק כץ מאוניברסיטת צפון קרוליינה, "מתזוזת אינטרסים אלו נגזרת האסטרטגיה הנוכחית ביצירת והלחנת השירים".

"מוזיקה פופולרית, דאנס, רגטיים או ג'אז, נכתבה עבור ריקודים. כך, כשניגנו את המוזיקה הזו בהופעה חיה, הנגנים היו מנגנים כל עוד אנשים רצו לרקוד, וזה אומר יותר אלתורים, קטעי סולו ארוכים יותר, יותר בתים, יותר פזמונים. מדובר על מוזיקה מודולרית עם הקדמה, בית, פזמון וגשר. מלחינים לא חשבו על ההקלטות בהקשר של האם לכתוב חמש תיבות במקום שמונה".

כץ שחוקר כבר 20 שנה את הקשר בין מוזיקה וטכנולוגיה, פרסם ספר על היפ־הופ כדיפלומט מוזיקלי אמריקאי וראיין עשרות אמנים בולטים. "כשאני מדבר עם מוזיקאים, הם מספרים לי שהם מקצרים את המוזיקה. למשל, מדלגים על האינטרו, ישר הולכים להוק ומשם לפזמון, או בוחרים לחבר פחות בתים, פחות פזמונים ואולי גם לוותר על הקודה (סיומת של המוזיקה שאינה קשורה למבנה השיר — ו"א). ההשפעה על המאזין היא שיר קצר יותר או מעבר מהיר יותר בין שיר לשיר, במטרה לשמור על תשומת לב השומע".

כץ מדגיש כי מה שנראה כמו השפעה יוצאת דופן על היצירה האנושית, הוא למעשה מערכת גומלין ארוכת שנים. "במובנים מסוימים אפשר לדבר על הקשר הזה בהקשר להמצאתו של כל כלי מוזיקלי, משום שכל כלי שנוצר, הממשק שלו, הרכב החומרים שלו, כולם משפיעים על איך עושים מוזיקה. העובדה כי יש מקלדת שיש לה מספר קלידים מסוים ושנמצאים במרווחים מסוימים משפיעה על איך שמניחים את הידיים, מה מרגיש נוח ומה לא ומה אפשר להלחין תחת המגבלות האלו. זה נכון לגבי כל הכלים".

ההשפעה של הטכנולוגיה על היצירה המוזיקלית נוכחת מהמצאת ההקלטה ב־1887 ועליית הפופולריות של הפונוגרף. מאותו רגע ואילך התחילו תקליטים להגדיר את אורך השירים. בהתחלה תקליטים יכלו להכיל רק שתי דקות של סאונד בכל צד, אחר כך שלוש (תקליט ה־10 אינצ') וארבע דקות (12 אינצ'). כמעט כל המלחינים והמבצעים התאימו לאורך הזה שהיה הסטנדרט לכל סינגל חדש שיצא עד עמוק אל תוך שנות השמונים, האריכו או קיצרו את העבודות שלהם או יצרו עבודות שיתאימו בדיוק לאורך הזה.

עולם הולך ונעלם של הופעות

המצב היום אינו רק בגלל הטכנולוגיה עצמה. טווח הקשב היורד של הדורות הצעירים משפיע גם הוא על המאמצים השונים של האמנים השונים להחזיק את תשומת לב המאזינים. "האורך עצמו לא קובע אם משהו מחזיק את תשומת הלב עצמה. אבל בהחלט קיימת השפעה. די.ג'יי אחד אמר לי כי הוא מנגן מוזיקה לדור ה־ADHD, והוא מתאים את המוזיקה שלו לקהל שטווח הקשב שלו קצר יותר", אומר כץ.

כץ מסביר שנקודה זו מדגימה בדיוק עד כמה אין לטכנולוגיה השפעה אחת ספציפית על האדם, ובמקום זאת היא משמשת כלי להשיג מגוון מטרות. "זה אירוני משום שבקצה אחד יש לך שירים יותר קצרים כדי לפנות לקהלים עם טווח קשב קצר יותר, אבל מצד שני ספוטיפיי ושירותי מוזיקה אחרים משמשים עבור אנשים אחרים ככלים לריכוז, כמשהו ברקע. מה שאנשים אלו רוצים הוא חוויה חלקה שלא תופסת את תשומת הלב שלהם, אלא יוצרת מעין תאורת אווירה".

שיטת התמלוגים לא רק מקצרת את השירים ודוחפת לאלבומים עם הרבה יותר רצועות, אלא גם מקשה על אמנים להרוויח מהמוזיקה שלהם. המתמטיקה המדכדכת פשוטה למדי: עבור 10 עד 15 דולר דמי מינוי חודשיים לחברת סטרימינג כמו ספוטיפיי או אפל מיוזיק, מקבל המשתמש גישה לספריית מוזיקה עצומה שבה הוא יכול להשתמש באופן חופשי (לשימוש פרטי). מתוך הכסף הזה כ־30% עוברים לחברת הסטרימינג ו־70% האחרים משולמים כתמלוגים לחברות התקליטים, האמנים או כל גורם אחר שזכאי לתמלוגים. לא רק ששבריר מהכסף הולך לאמן היוצר, אלא גם שכבר אין כמעט טעם ברכישת אלבומים שלמים.

תקליטי הווניל פורחים

הפתרון לזרם ההכנסה הדליל הוא הופעות ומוצרים מסחריים נוספים, אלא שבעידן הקורונה, גם אפיק הכנסה זה מוטל בספק. לאלה מתווסף שוק שלם של סחורות ממותגות. בין היתר תקליטי הווניל, שהפכו בשנים האחרונות לאחד המוצרים הנחשקים ביותר. ולא מדובר רק על שוק היד שנייה שמעולם לא גווע, אלא על מכירות אלבומים חדשים או ותיקים על גבי תקליטים. לפי ה־RIAA (התאחדות ענף ההקלטות בארה"ב), המכירות מתקליטים מצויות בצמיחה עקשנית וצפויות לעקוף בקרוב את מכירות הדיסקים, לראשונה מאז 1986.

"הם תזכורת פיזית של חוויית הקונצרט", מסביר כץ ומדגיש את המשיכה שבמוחשיות של המדיום על פני פורמטים אחרים, "הם גדולים יותר, יש יותר מה לראות ויותר מקום לאמנות סביבם. הם לא כמו הדיסקים שסתם דוחפים אותם למערכת שמע. יש טקסיות בהפעלת תקליט וניל שיכולה להיות מספקת במיוחד בעידן שבו לא צריך לעשות שום דבר כדי להפעיל מוזיקה. הם גם עריגה נוסטלגית לטכנולוגיות ישנות, חוויה של תקופה שעברה ואיננה. זו דרך לגעת בהיסטוריה שאולי לא יצא לנו להשתתף בה".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות