אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
לחבק את השקט: על פרק הספיישל של "אופוריה" צילום: סלקום TV

לחבק את השקט: על פרק הספיישל של "אופוריה"

הפרק צולם בזמן הקורונה, ולכן במקום מסיבות מין צפופות ונועזות שהסדרה התפרסמה בהן, הוא מציע חשבון נפש דידקטי

08.12.2020, 08:17 | רותה קופפר

לפני שמתייחסים לשובה של "אופוריה", צריך להסתייג ולומר כי לא מדובר בעונה שנייה, אלא בפרק כפול ומיוחד לחג המולד. לכן האכזבה היא רק מהפרק הזה, ולא מהעונה השנייה הצפויה. הפרק הכפול, שעלה בסוף השבוע ב־HBO (אצלנו ב־yes ,HOT וסלקום TV), לא מתרחש בתקופת הקורונה, אבל צולם בה, ולכן מסיבות מין צפופות ונועזות, המצולמות בתקריבים ריאליסטיים, שבגללן או בזכותן הסדרה התפרסמה, לא באות בחשבון. מה כן? חשבון נפש. אוף.

זנדאיה ב”אופוריה”. מונולוגים שצולמו בריחוק חברתי הולם, צילום: סלקום TV זנדאיה ב”אופוריה”. מונולוגים שצולמו בריחוק חברתי הולם | צילום: סלקום TV זנדאיה ב”אופוריה”. מונולוגים שצולמו בריחוק חברתי הולם, צילום: סלקום TV

מי שנמשכו לסדרה הזאת, הישראלית במקור (שיצר רון לשם וביימה דפנה לוין) ל־HOT, ובגרסה האמריקאית של סאם לווינסון, בגלל שיחות העומק שלה, אולי ייהנו. “אופוריה” היא סדרה על חבורת תלמידי תיכון, המתנסים בהרבה סקס, סמים, אלכוהול וגם חברות, אהבה, משברים ודברים אחרים. הכל נעשה בצורה מאוד נועזת, מושכת, גלויה, נוצצת ושוברת טאבו. כוכבת הפופ זנדאיה, שמגלמת את רו בנט, היא האשה הצעירה ביותר שזכתה בפרס אמי לשחקנית הטובה בדרמה. הסדרה זכתה בשני פרסי אמי נוספים. היא שברה שיאי רייטינג בפרק הסיום שלה, בעיקר בקרב קהל היעד הצעיר שלה. גיבורה נוספת בסדרה היא ג’ולס (האנטר שייפר), נערה טרנסג’נדרית, שהגיעה לפרוור שבה חיו רו וחבריה, לאחר שהוריה התגרשו. השתיים נהיות לזוג. אין כמעט נושא שנוי במחלוקת ש”אופוריה” נרתעת ממנו, ולכן זכתה לתשומת לב, חיובית ושלילית, מקיר לקיר.

בפרק המיוחד החדש יש רגעים יפים ואינטימיים. אלא שהפרק הזה, שבו רו פוגשת את עלי (קולמן דומינגו), החונך שלה מקבוצת הגמילה, לאחר שהיא חזרה להשתמש בסמים, הוא מין תיאטרונטו. השניים יושבים בדיינר בריחוק חברתי מתבקש, משני צידי השולחן, ומגישים מונולוגים.

אחד הרגעים היותר חזקים הם כשרו מסבירה את חוסר האמונה שלה לאחר שאביה מת ככה סתם, ודברי הנחמה הריקים שהיא מקבלת. רגע מעניין אחר הוא כאשר עלי יוצא החוצה כדי לצלצל לאחת מבנותיו, שזה מכבר ניתקה איתו קשר. אבל שני הרגעים האלה נבלעים בפרק שהוא דידקטי, ממש הטפה בכנסייה, המתבוסס בדיבורים של עצמו, ומגיש את המובן מאליו. דברי העידוד שלו, והשיחה בכלל, אמורים גם לסכם את שנת הקורונה הקשה מבלי לומר זאת בפירוש. אמור להיות בהם משהו סימבולי, אחרי כל ההשתוללות, חסרת הרסן, הדקדנטית של החיים בפרוור שרו חיה בו (נקרא לו כדור הארץ), מגיע זמן של התבוננות פנימה. העולם נעצר, וצריך לחבק את השקט. או.קיי, הבנו, הפנמנו, ואנחנו גם יודעים שזה הכל מלאכותי. הפרק הזה מצטרף לסדרות שנעשו כעת בעידן הקורונה, המנסות להתגבר לא בהצלחה על המגבלות שהושתו על התעשייה: "ריחוק חברתי" של ג'נג'י קוהן, "ימי קורונה" של HBO, "בית המשפט!" המשודרת בסלקום TV, כך שכל מה שנותר לעשות הוא להתרשם ממגוון המסכות שנהפכו לפריט אופנתי. כל אלה מזכירים לנו שגם את האסקפיזם הפרוע נותר עכשיו לצלם בסוג של זום, וזה לא משהו.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות