הלוחש למטוסים: חייו המופלאים של צ'אק ייגר

שלום, כאן הקברניט; הסיפור הזה מתחיל בלשכת גיוס, כשקצין מיון הסתכל על מועמד מלא התלהבות ושבר לו את הלב. טייס? אתה לא תהיה טייס, פסק. אתה צעיר מדי, רק לפני חודשיים סיימת תיכון ולא היית מבריק בלימודים, אתה ממשפחה של חקלאים. אבל יודע מה? מכונאי אתה יכול להיות, תחתום כאן וכאן. אז צ'רלס אלווד ייגר חתם. השבוע הסתיים החלק שלו בסיפור; כותרות עיתונים בכל העולם הודיעו "צ'אק ייגר, אגדת תעופה עולמית, מת בגיל 97". והיום אספר לכם קצת על האיש האדיר הזה, אחד מגיבורי ילדותי.

ייגר גדל בווירג'יניה המערבית, במשפחה רדופת-טראומה: בגיל שש שיחק אחיו רוי ברובה ציד, פלט כדור והרג במקום את אחותו דוריס בת השנתיים. בכאבם, התמקדו ההורים בעבודה, וארבעת ילדיהם גדלו להיות חרוצים וקשוחים; לעיתים קרובות נשלחו אל היער לצוד חיות בר, כדי שתהיה למשפחה ארוחת ערב. בנערותו התגלה צ'אק ייגר כספורטאי מחונן, אך אהב גם גיאומטריה.

בכיתה י' הלך למחנה קיץ של הצבא, טריק אמריקאי שנועד לעודד גיוס, ועבד עליו היטב: שם הבין שהחיים הצבאיים מתאימים לו, ושהוא רוצה להיות טייס. בספטמבר 1941 ניגש ללשכת הגיוס ויצא ממנה כאמור, לקורס מכונאים. הוא שנא כל רגע מהטיסה הראשונה שלו; ייגר ישב מאחורה במטוס אימון, שקיפץ כארנבון בסרט של דיסני וגיבורנו הקיא בלי הפסקה. לרגע שקל לוותר על החלום, אך החליט להמשיך לנסות.

שלושה חודשים לאחר מכן נכנסו כחמש מאות טייסים למטוסים שלהם, המריאו והפציצו את פרל הארבור; ארה"ב נכנסה למלחמת העולם השנייה, וחוקי הגיוס השתנו. היה ברור לכל שיהיה צורך חסר תקדים בטייסים, וכך התקבל צ'אק לקורס טיס. שם התברר שיש לבחור ראייה פנומנלית של יותר מ-6/6, ויכולת לזהות עצמים נעים ממרחק מפתיע.

את הקורס הוא סיים ב-1943, והוצב בטייסת מטוסי P39 אירקוברה שישבה במתח בבסיס טונופה בנבאדה בעודה ממתינה להישלח לחזית. כמו כל הטייסים הכי גדולים גם הוא התגלה כקצת שטותניק וקצת מופרע: לאירקוברה יש מדחף מלפנים אך מנוע מאחור, ומבנה החזית איפשר ראות טובה קדימה ולמטה; ייגר ניצל זאת כדי לטוס סופר-נמוך וסופר-מהר באימונים, בניגוד לפקודות ולהיגיון, ממש בין העצים.

פעם חטף עונש וקורקע בגלל שכיסח עץ בחצרו של גביר מקומי. גם מחוץ לקוקפיט הוא היה חגיגה של בנאדם; עשרות פעמים הגיע שריף העיר טונופה לפאב זה או אחר באמצע הלילה, כי ייגר וחברו באד אנדרסון שוב שתו יותר מדי ושמו קצוץ על שאר השוטרים.

באחד האימונים, החל לבעור מנוע האירקוברה של ייגר והוא נאלץ לנטוש; הנחיתה היתה קשה וגיבורנו סדק כמה חוליות. הרופאים אמרו שלטוס הוא לא יוכל יותר, אך הוא התייחס אליהם בביטול ולאחר שיקום של חודשיים חזר לקוקפיט.

בנובמבר הגיעה הטייסת לבריטניה, וקיבלה כלי חדש: ה-P51 מוסטנג האגדי. ייגר התאהב בו כמו שרק טייס קרב יכול: המטוס היה חזק, מהיר וזריז ביותר, הגיב נהדר לכל תנועת סטיק ובידיים הנכונות, היה תענוג להטסה. ההרפתקה הגדולה הראשונה של צ'אק במלחמה לא היתה באוויר; באביב 1944 המוסטנג שלו חטף אש מעל צרפת והופל. ייגר שרד נחיתת אונס, ופגש בלוחמי המחתרת הצרפתית.

חודשיים תמימים נדד עמם כשהוא פצוע, וסייע להם בתיקון מכונות ואף בהכנת מטעני נפץ. בזמן זה, פגש בניצול אמריקאי נוסף - איש צוות של מפציץ B17 - והציל אותו ממוות בקור ברכס הפירנאים המושלג. לאחר ששבו השניים לאנגליה, קיבל ייגר את המדליה הראשונה שלו.

אך הוא לא היה מרוצה; נהלי המטה האמריקאי אסרו על טייס שחזר מן השבי לטוס שוב מעל למדינה בה הופל. ייגר פנה אישית לגנרל אייזנהאוור, מפקד כוחות בעלות הברית, ושיכנע אותו להחזירו לקרב. וכאן התגלה ייגר האמיץ כטייס עילאי: ב-12 באוקטובר המריא עם חבריו למשימת ליווי מפציצים, בה הפיל חמישה מטוסי אויב בזה אחר זה.

וחכו, יש עוד: הטיסה שלו היתה כה אגרסיבית, ששני טייסי אויב פשוט נבהלו ופנו אחד אל תוך השני כדי לחמוק ממנו; צ'אק הפך לאייס ביום אחד. במקרה אחר, נכנס לקרב עם מטוסי פוקה-וולף 190 והפיל ארבעה.

ההפלה הכי מפורסמת שלו בוצעה בשישי בנובמבר 44', כשהיחידה שלו שבה מליווי והותקפה בידי מטוסי סילון. ייגר שמע שיש מין דבר כזה, מסרשמיט 262, ושזה מטוס כל כך מהיר שרוב הטכניקות הרגילות פשוט לא יעבדו נגדו.

והנה 262 התייצב מולו חזיתית ופתח באש. במיומנות, דילג המוסטנג מבעד לשטף הפגזים בלי להיפגע, ואז משך ייגר בסטיק ומטוסו התרומם והתהפך; כך האט כמעט בבת אחת ושינה כיוון במהירות. לעומתו, שעט המסרשמיט הסילוני קדימה, כשאין סיכוי שיספיק להסתובב בזמן. ברד של כדורי 14.7 מ"מ ניתך ממקלעי המוסטנג, ומטוס הסילון נפגע ונסג.

במהלך הקרב, הופרד ייגר מחברי המבנה שלו, והחל לחפשם. תוך כדי, קלט מנחת שהוסווה היטב והתקרב אליו. ואז קלט מטרה קלה: מטוס שמאט ומתקרב לנחיתה - מסרשמיט 262 נוסף. עם שני סילונים פגועים, פלוס מיקום של בסיס אויב סודי היה זה יום של יבול פורה לחקלאי המעופף. את המלחמה הוא סיים בדרגת סרן עם 11 הפלות אישיות ואחת משותפת.

אך כל זה היה רק סיפתח; אחרי המלחמה קיבל ג'וב נוח ונחמד בבסיס ליד ביתו בווירג'יניה המערבית: טייס שבוחן באוויר מטוסים שחזרו מתיקון. בחינת מטוסים לא היתה נחמדה או נוחה באותם ימים; המלחמה נגמרה, וחלה ירידת מתח בקרב דרגים טכניים ותפעוליים, כך שטייס שלא היה קשוב לכל פיפס של האווירון היה עלול למצוא את עצמו בגובה אלף רגל בלי פרופלור. אבל ייגר היה זן אחר; אחד שממש מרגיש את המכונה, לוחש למטוסים.

וכשקלטו את זה בחיל האוויר, מיד תפס אותו באוזן ראש תוכנית הניסויים המתקדמים. לאחר שסיים קורס טייסי ניסוי, הוצב בתוכנית משותפת עם NACA (הגוף שקדם לנאס"א) וחברת בל - מטוס רקטה שישבור את מחסום מהירות הקול.

זו נחשבה לתוכנית מסוכנת להדהים באותם ימים: עד אז אף אחד לא שבר את מהירות הקול, אבל היא עצמה שברה הרבה מאוד מטוסים; כשמתקרבים אליה מאוד, ההגאים קופאים וקל מאוד לאבד שליטה. בנוסף, חלקים שונים של המטוס נעים במהירויות שונות, מה שגורם למערבולות ורעידות פראיות דיין כדי לשבור כנפיים. חיל האוויר גילה זאת במחיר כבד: טייסי בוכנה שצללו מהר מדי נהרגו בהתפרקות מטוסיהם. לא סתם קראו לזה "מחסום"; היו שהעריכו שבכלל אי אפשר לשבור אותו.

גם המטוס עצמו, שנקרא X1, היה מסוכן ביותר; הוא הונע בארבע רקטות, הוטל באוויר ממפציץ B29 ולא היה בו כיסא מפלט - רק דלת פיצית שכמעט אין סיכוי לפתוח בזמן במקרה חירום. הסיכון היה כזה, שטייס הניסוי הראשי סליק גודלין דרש מחברת בל בונוס עצום כדי לבצע את הטיסה הגורלית (150 אלף דולר - 1.7 מיליון בכסף של ימינו). החברה כבר כמעט הסכימה, אך גודלין דרש לקבל את הבונוס בתשלומים, כדי שלא יפול עליו מס ההכנסה. כאן נגמרה הסבלנות לראשי הפרויקט, והסטיק עבר לידיים של ייגר.

גיבורנו כה שמח על ההזדמנות ההיסטורית, ששום דבר לא היה יכול לעצור אותו. לאחר מספר טיסות גלישה לא ממונעות, החל להפעיל את הרקטה וללמוד איך לשלוט ב-X1. כמה ימים לפני הטיסה התשיעית שלו, נפל ייגר מסוסו ושבר שתי צלעות - ואף נפגע ביד ימין. הוא לא סיפר לאיש פרט למהנדס הראשי ג'ק רידלי - אותו שיכנע שביכולתו להטיס את ה-X1 כמו כלום גם ביד אחת. רק לסגור את דלת המטוס הקטנה לא הצליח, ולכך אילתר גיבורנו פיתרון: לקח מטאטא ושבר אותו (כדי שייכנס לקוקפיט הקטן) וכך הוגף הצוהר.

בניסוי היה אמור ייגר להגיע ל-0.97 מאך, כלומר לדגדג את מהירות הקול אך לא לעבור אותה. ואולם, תוך כדי טיסה שם לב ששעון המהירות הגיע לשיא שיש לו; לא תכננו אותו למדוד יותר ממאך 1. ב-17 באוקטובר 1947 בום על קולי ראשון רעם בשמי המדבר הקליפורני; ייגר הפך לאדם הכי מהיר בעולם.

במקביל למשימות הניסוי, המשיך לסייע לצבא; במלחמת קוריאה נפל לידי ארה"ב מיג 15, הכלי הכי מתקדם של בריה"מ (בנסיבות ממש מצחיקות, אם תשאלו אותי). ייגר נקרא לבחון את המיג - ומצא במהירות חסרונות ומגבלות שאפשר לנצל, ממש מטיסות בודדות; עוד הצלחה לד"ר דוליטל של המטוסים.

בשנים הבאות שבר גיבורנו שיאי מהירות במטוסי ניסוי נוספים, ופעמיים כמעט נהרג. ב-1953 הגיע למאך 2.44 במטוס הרקטה X1A, אך איבד שליטה בגובה 80,000 רגל. המטוס נפל תוך דקה 51,000 רגל (אנחנו מדברים על כ-16 ק"מ, כן?) תוך שהוא מסתחרר ומסתובב, וייגר הצליח להשתלט עליו ממש ברגע האחרון.

ב-1962 בחן דגם מיוחד של ה-F104, עם מנוע רקטי גדול שתוכנן ככלי אימונים פוטנציאלי לאסטרונאוטים. ייגר זינק לרקיע, וטיפס ל-108,000 רגל בזווית של כ-50 מעלות. הרעיון היה למצוא את הגבול של המטוס, שקודם לכן לא טס ביותר מ-30 מעלות. בשיא בגובה, כשלה מערכת ההיגוי והמטוס החל להסתובב ולהסתחרר.

ייגר נטש את ה-F104, אך יצא מהמטוס בסחרור וכשנפתח המצנח, הסתבך ייגר באחד המיתרים שלו ונפל הרבה יותר מהר משאמורים ליפול עם מצנח.את הנחיתה הוא שרד, אך סביבו נפלו חתיכות מהמטוס, ואחת הדליקה לו את החליפה - חליפת לחץ לתוכה הוזרם חמצן עשיר.

ייגר שלף סכין, חתך את החליפה וכיבה את האש. הוא נכווה בידו ונפצע בפנים, אבל יצא מאוד חי, וחיל האוויר למד שה-104 הרקטי אינו רעיון מוצלח. בהמשך, בחן גם מטוסי עילוי-גוף, הוביל תוכניות להדרכת טייסי ניסוי והיה ראשון מפקדי בית הספר לאסטרונאוטים.

הוא עצמו לא הפך לאסטרונאוט; דרישת המינימום היתה תואר אקדמי הנדסי, וייגר התעסק כמעט רק בטיסה נטו מאז התיכון. בתחילה, לא התרגש ואף אמר בכמה ראיונות שבשביל להיות אסטרונאוט לא באמת צריך טייס; חלליות תוכנית מרקורי של 1958, הראשונות של ארה"ב, באמת נתנו לאיש הצוות מעט מאוד שליטה. ייגר גם התלוצץ ואמר שהקופים (ששימשו לבחינת החלליות) השאירו כזה בלאגן על הכיסא, שהוא לא יבוא לפני שיסיימו לנקות.

ייגר הוביל תוכנית הדרכה מטעם חיל האוויר, שרצה חלליות ואסטרונאוטים משלו. באותם ימים הוערך שכל המלחמות הבאות ייערכו בחלל, ונאס"א תדע לספק מפעילי חלליות אך לא לוחמים. מהר מאוד התברר שלהריץ שתי תוכניות חלל יהיה יקר בצורה מטורפת, ונמצא פיתרון אחר: אנשי נאס"א פשוט ביצעו משימות גם עבור הצבא. וכך נסגרה התוכנית של ייגר והוא המשיך לשרת בתפקידים פחות אסטרונומיים.

עם פרוץ מלחמת וייטנאם, חזר ייגר לחזית בתור מפקד כנף. הוא הוביל 127 משימות לשטח האויב, במפציצי B57 קנברה ובפאנטומים. ב-1969 מונה כסגן מפקד חיל משלוח אווירי מס' 17, גוף שישב באירופה והפעיל יותר מ-500 מטוסי קרב.

תפקידו הבא הביא אותו לפקיסטן, בתור יועץ מיוחד שסייע לחיזוק חיל האוויר הלאומי. הוא עשה שם עבודה כל כך טובה, שבהודו היריבה התחילו לדאוג. מספרים שראש הממשלה אינדירה גנדי בעצמה הורתה על הפצצת שדה התעופה בו עמד מטוסו האישי של ייגר, כדי להעביר מסר של דיר באלק לאמריקאים. ייגר לא נבהל ואף התעצבן ודרש לבשל איזו הפצצת-נקמה בגברת גנדי, שלא יצאה לפועל. ב-1975 פרש משירותו, בדרגת בריגדיר-גנרל.

אך ייגר לא נשאר על הקרקע יותר מדי: בשנות השמונים והתשעים הוביל קמפיינים של חברת פייפר ושבר שיאים עולמיים בתחום התעופה הקלה כשגילו נושק ל-70. בתקופה זו גם נהנה ממעמדו כמותג והוביל קמפיינים עבור יצרניות רכב, עבר בהוליווד (עם הופעת אורח בסרט "הצוות המובחר", שבין היתר סיפר עליו-עצמו) ועוד.

הוא ייעץ בניינטיז לחברת אלקטרוניק ארטס, ויחד בנו ארבעה סימולטורים למחשב האישי - שאחד מהם אף איפשר לטוס במשימות ספציפיות של ייגר ממלחמת העולם השנייה. המשחקים נמכרו היטב, ועזרו לחבר קהלים חדשים לעולם התעופה. הרעיון, אמר פעם בראיון, הוא לחשוף אנשים בכל הגילים לתחום התעופה.

גם בעשורים האחרונים המשיך ייגר לבלוט בקהילות תעופה והיה פתוח ונגיש מאוד לכל אחד מכל מקום, בעיקר דרך טוויטר; לא פעם התייעצתי איתו בעצמי, בשביל טור "הקברניט". עם כל הישגיו וגבורתו, תמיד דיבר בגובה העיניים, ואף שלא פעם אמר שהוא חייב לחיל האוויר את כל-כולו, עדיין ידע למתוח ביקורת ולמחות כשצריך.

למשל, זעם על תקיפת אזרחים במלחמת העולם השנייה, והזכיר שאימת הקרב מטשטשת גבולות מוסריים אצל כולם - ושאין באמת "טובים" ו"רעים" אבסולוטית. כמו כן, טען שהבריטים התייחסו בגסות לחיילי ארה"ב במלחמה ואף לאחריה. בכל פעם ששאלו אותו על שיעורים שלמד בקריירה שלו, חייך והשיב שהכי חשוב זה ליהנות מהדרך: "טסתי 60 שנה, נלחמתי בארבע מלחמות, והיה לי כיף כי עשיתי מה שאני הכי אוהב", אמר. "לצערי, יש הרבה אנשים שלא נותנים לכיף מקום משמעותי באג'נדה המקצועית שלהם. אבל עבורי, תמיד היה בעדיפות גבוהה".

במשך שנים השתתף בטקסים ואירועים של חיל האוויר, ומפעם לפעם טס במטוסי קרב מודרניים ושיחזר את ההישג ההיסטורי - שבירת מהירות הקול - משהו שמטוסי קרב עושים היום בצורה אגבית לחלוטין. בערב ה-7 בדצמבר 2020 מת צ'אק ייגר. הגדולה שלו היתה בלהוכיח לכל העולם שאפשר. שלמרות הנסיבות, המגבלות והפחדים, בכל זאת אפשר; וכל הוכחה כזו גרמה לאנשים להתחיל לחשוב אחרת.

אפשר להפוך לטייס מעולה גם בלי המדדים המינימליים? אז אולי צריך מדדים אחרים; אפשר לחזור ברגל משטח אויב, ואז לשוב לטוס בו למרות הפקודות? אז אולי הגיע הזמן לעדכן אותן; אפשר לשבור את מחסום הקול? אז ביכולתנו לפרוץ גבולות מפחידים ממנו. צ'אק ייגר, הלוחש למטוסים, הוא השראה לשינוי ומהפכה, לזינוק אל גבהים חדשים. וכל עוד נכיר ונספר את סיפורו, ימשיך להשפיע ולדחוף אותנו קדימה. טיסה נעימה!