צילום: עידן ברזאני
הזמרת ריף כהן: "תפסתי מתחזים בטינדר"
הזמרת ריף כהן מבזבזת כסף על שמנים אתריים, היתה רוצה לשבת לקפה עם אום כולתום, מוציאה אלבום חדש למרות הקורונה, אוהבת לערבב בין בארטוק למוזיקה אלג’יראית, לא מוציאה מגבות מהבית ובמקום לשנות את עצמה היא מנסה להיות מי שהיא
ריף כהן
גיל: 36
מקום מגורים: תל אביב גבול יפו
מצב משפחתי: גרושה + 2
בימים אלה יצא אלבומה השלישי "מה השעה" (Quelle Heure Est-Il) להאזנה בסטרימינג
איפה אנחנו תופסים אותך?
“בבית במטבח חותכת מלפפון. אני קמה כל בוקר, מתלבשת, מתאפרת ואוכלת פרוסה וירק. בגלל שאני רווקה עכשיו, יש בקרים שאני לבד”.
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
“בבוקר בבית ובהמשך לוקחת מאיזה בית קפה הפוך עם חלב שקדים כדי שלא תהיה לי נפילת אנרגיה בעבודה. אבל בגדול אני משתדלת לשתות רק תה”.
עם מי היית רוצה לשבת לקפה?
“עם אום כולתום. הייתי רוצה לשמוע אותה מספרת על החיים שלה ועל ההשראה שלה, ובעיקר הייתי רוצה לשיר איתה”.
על מה את עובדת עכשיו?
“על האלבום הרביעי שלי. הוצאתי עכשיו את האלבום השלישי ‘מה השעה’ עם שירים בעברית, אנגלית, צרפתית ומרוקאית ואני מקדמת אותו בדיגיטל. זה כל מה שאפשר לעשות. זה כמו לפתוח עסק ולדעת מראש שהוא לא יעבוד. יכול להיות שהפסדתי כאן, אבל אני מאמינה שאם זורעים, בסוף צומח משהו. האלבום יצא אחרי תקופה שהתגרשתי (מהמעצב הד מיינר). עכשיו אני נכנסת לעולם הרווקות, ואני קולטת את הכאוס הרגשי ולומדת את העולם מעוד פרספקטיבות. אני מתייחסת לזה קצת כמו אל מחקר: עליתי על מתחזה בטינדר ושאלתי אותו מה יש לו להסתיר. זה מעניין אותי, יש לי אופי של מטפלת”.
מה השריטה שלך?
“יש לי בבית תמיד שלושה ארגזים סגורים שאני לא יכולה לפרוק. יש בהם דברים מהעבר שלי: יומנים, שירים, תמונות, מחברות וקסטות. משהו בי לא רוצה לחיות עם זה כל כך”.
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
“לשים זין על כולם”.
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
“החיים שלי השתנו אז גם זה השתנה. שישי עכשיו נהיה לי קצת יותר באווירת יום חול. כשאני לבד אני הכי נזרקת, לא עושה שום דבר מיוחד וקוראת. אני רוצה לקנות טלוויזיה, אבל נראה לי שאני אעיף אותה כי היא תעצבן אותי בתוך כמה חודשים. בימי שישי שהילדים איתי אנחנו הולכים לשוק לוינסקי וקונים עוגה וחלה. אני כבר לא שומרת שבת, זה התחיל מהלידות, שהתקשיתי לשמור, וזה הלך והידרדר כי נורא קשה לגדל ילדים ולשמור שבת באמצע העיר. יכול להיות שעוד אשמור בעתיד”.
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
“אני לא משקרת. אני אומרת דוגרי בפנים”.
למי את מתגעגעת?
“לסבתא פורטונה, כי היו צחוקים איתה. זה כמו לפגוש את עצמי שני דורות אחורה בתנאים של פעם. היא באה מג'רבה בתוניסיה, עולם פרימיטיבי בלי חשמל, כזה שצריך לבקש מהגבר אישור לצאת מהבית. היא היתה אמנית וציירה בבית אבל נולדה בדור אחר. היא נפטרה בדיוק לפני שנה. היא היתה כזאת פלפלית שזה מוזר שאדם כזה בכלל יכול למות”.
איפה הכי היית רוצה לגור?
“במקום הררי כי אני אוהבת גבעות, עליות וירידות. בגדול זה בית קרקע בשכונת קוממיות בירושלים. כרגע זה לא אפשרי כי האקס שלי לא בקטע, ולצערי גם לעיר אין כל כך גישה לעולם של מוזיקאים ולאמנים בתחום של הד — האופנה. אגב זה, אני רוצה לשלוח מסר לכל העולם שאפשר להתגרש בטוב ולא חייבים דרמות. אנחנו רגילים לדרמות מהדור של ההורים שלנו, אבל לא חייבים לעשות קופי פייסט של מה שראינו. ובעניין ירושלים, דיברתי עם העירייה ואמרתי שאני אביא מוזיקאים לעיר — אבל אין עם מי לדבר”.
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
“על שמנים אתריים, זה משנה את החיים. חלק אני שמה במבער לריח, חלק אני מערבבת לסרום לפנים ולמסאז' לילדים. יש גם שמנים לריפוי כמו אקליפטוס שפותח את האף. זה טוב לחזה ולצוואר, אבל צריך לדעת לערבב עם שמן בסיס כי זה מסוכן”.
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
“כלום. אני מנסה להכיר את עצמי ואת האמת שלי ולראות איך אני נוהגת עם זה בתוך העולם. אז במקום לשנות את עצמי אני מורדת ופשוט רוצה להיות מי שאני”.
על מה יש לך רגשות אשם?
“כשהייתי קטנה שמרתי על אחי התינוק ופעם אחת הוא מאוד בכה ולא הצלחתי להרגיע אותו. הלכתי לשכנה שתעזור לי להבין למה וגיליתי שהקליפס של המוצץ צבט לו את החזה. לא קרה לו כלום אבל זה סיפור שעושה לי צביטה”.
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
“פעם זה היה שהתחתנתי. היום אלה האלבומים שלי שעבדתי עליהם ממש קשה ואני מרגישה שאפילו מגיע לי יותר. בגלל שהייתי סביב הילדים והעסק של הד, לא שמתי את כל המשקל רק על המוזיקה, אבל עכשיו אני חוזרת לזה בכל הכוח”.
מה מפחיד אותך?
“אני מפחדת להיות בקבר לבד. אני רוצה שזה יהיה זוגי, למות עם מישהו, שיקברו אותנו יחד. אני לגמרי בעניין של פרק ב', וכולם אומרים לי עכשיו 'אל תתאהבי'. אבל זה לא מעניין אותי אם אין האופציה להתאהב, אם מראש אי אפשר לסגור את זה — אז זה לא מגניב וזה מוריד לי לגמרי”.
מתי היית הכי מאושרת?
“כשגרתי שנתיים בירושלים ב־2012 אחרי שחזרתי מפריז. הד למד בבצלאל וגם הרגשתי בבית, גם הקריירה פרחה, הזוגיות היתה טובה והיו לי שכנים מדהימים”.
מה הכי חסר לך בחיים?
“חו"ל. הייתי אמורה לטוס לפני הקורונה לפגישה עם יוניברסל בפריז שבוטלה. אבל אני עושה הרבה דברים בלי לנסוע: ראיונות, תקשורת עם הקהל ברשתות החברתיות ואפילו שיתופי פעולה והפקות מוזיקליות. זה שאין הופעות לא קל, אבל אני אני אדם שמסתגל כי אני מזל עכברוש בגלגל המזלות הסיני”.
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
“יש לי כמה בשמים שאני משתמשת בהם בקמצנות כי הם נדירים. מצאתי אותם בכל מיני שווקים בטורקיה ולא בטוח שאמצא אותו הדבר. יש לי גם מגבות מיוחדות שקניתי בצרפת, שאין דברים כאלה. אני מתה עליהן ברמה שאני לא מוכנה להוציא אותן מהבית אפילו לים”.
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
“ביורק, אום כולתום, מונטוורדי, ‘מסתורי הקול הבולגרי’, מוזיקת ראי אלג'יראית והזמרת שיחה ראביה. בבסיס שלי חרשתי על בארטוק ושופן. אני גם במזרח וגם במערב. הכוח הגדול של האנשים בארץ הזו הוא האפשרות לעשות את הכלאה בין שני הז'אנרים. אני למדתי באקדמיה והמשפחה שלי צפון־אפריקאית, וכשעושים את החיבורים מגלים נקודות השקה מעניינות”.
אם לא היית זמרת ומוזיקאית, מה היית עושה?
“הייתי נשארת באקדמיה כמוזיקולוגית”.