ישראל שוב נחטפה לבחירות על ידי נתניהו שבורח ממשפט

ממש לפני הדיון אתמול בעתירות נגד חוק הלאום נחת על שולחנה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות מכתב שמאשים את בית המשפט כמי שפועל "להשליט את השקפת עולמם של שופטיו, משל היו שליטי הארץ. מובן כי התנהלות זו פירושה המעשי הוא החלפת המשטר הדמוקרטי בשלטון השופט". כלומר, לא בנימין נתניהו הוא הסכנה לדמוקרטיה הישראלית, אלא בית המשפט העליון. ועל זה, בין היתר, אנו הולכים לבחירות.

1.להציל את החטופים

על המכתב הזה חתום השני בהיררכיה לנשיא המדינה, השני לסמלי הממלכתיות, יו"ר הכנסת יריב לוין. יו"ר כנסת שפועה היישר מחיקו של ראש הממשלה. גם את המשרה המכובדת הזו הפשיט נתניהו מחליפת הממלכתיות, הלביש בחליפת האיומים וצירף לארגז הכלים שלו. לארגז שכבר מונחים בו מבקר המדינה, נציב שירות המדינה ומי יודע, אולי גם המפכ"ל. ועכשיו אנחנו הולכים לבחירות כדי לצרף לארגז הזה כלים נוספים שיסייעו לו להימלט ממשפטו הפלילי – יועץ משפטי, פרקליט מדינה, שופטי ביהמ"ש העליון. את הכלים האלה מנע ממנו עד כה שותפו וחליפו בני גנץ, שאליו עוד נשוב.

גם ח"כ ד"ר שלמה קרעי, עוד שופר ברישיון מטעם בלפור, חיבר בין שתי הדרמות שנפגשו אתמול: פיזור הכנסת ובג"ץ חוק הלאום. "הבחירות הקרובות הן בדיוק על הזה", רעם הדוקטור, "מי שולט כאן? נבחרי הציבור או קליקה משפטית בלתי נבחרת?". והוא צודק. על זה בדיוק הבחירות. על שלטון החוק או שלטון הביביזם. שלטון המאשים או שלטון הנאשם. מדינת ישראל הולכת לבחירות רק בגלל שראש ממשלתה כופר בלגיטימיות של רשויות האכיפה להעמידו לדין. מדינה שלמה נחטפה כבת ערובה לטובת האינטרס האישי הפסול של החוטף. והנה, כמו בטיסה 93 המפורסמת מספטמבר 2001, קמו הנוסעים והסתערו על תא הטייס. הראשון היה גדעון סער ואחריו הגיחו שלשום מאפלת חניוני הכנסת מורדי כחול לבן ופלוגות הסער של גדעון בליכוד. ועכשיו צריך לראות אם הסוף יהיה עגום ושחור כמו אז, והמטוס שלנו יתרסק אל הקרקע, או שנצא מהבחירות עם סוף שבו הנוסעים משתלטים על החוטף, ומרחיקים אותו מההגה.

2.אחדות מהגיהינום

שנתיים מייסרות עברו על עם ישראל שמטבעו אוהב ומשווע לאחדות, אבל קיבל אחדות שלא ברא השטן. הכוונות הטובות, שוב התברר, מוליכות לעתים לגיהינום, ולגיהינום הזה הגענו מהמפגש שבין הכוונות הטובות של גנץ לבין משימתיותו הנכלולית והדורסנית של נתניהו. הקורונה סיפקה את החופה לחתונת הדמים הזו, אבל נתניהו חתר בעיקר ליעדיו: לדחות/לבטל את משפטו הפלילי; לנעול כל חקירה לגבי הצוללות; לבלום את הבג"צים שאיימו עליו; לדאוג להחזרי המס, מכוניות משוריינות ושאר ההטבות לביתו ולמשפחתו; לדכא את ההפגנות מול ביתו. והוא לא בחל באמצעים: נטילת התקציב כבן ערובה, הטיית הטיפול בקורונה לטובת שותפיו החרדים, והגרוע מכל – מינוי החנפנים הגדולים שבנאמניו למשרות מפתח בממשלה ובמדינה. מדודי אמסלם כשר ועד אסנת מארק כחברה בוועדה לבחירת שופטים. ואת האלימים שבהם, קשר לפידים לזנבותיהם, ושילח להבעיר אש – להטריד עדי מדינה במשפטו, להכות את המפגינים נגדו, לטרלל ברשתות החברתיות את מתנגדיו ולהפגין מול ביתה של נשיאת ביה"ש העליון. על רקע הפסיפס הפרסונלי הנורא שהקיף את עצמו, כולל כמובן בנו ורעייתו, חשוב להתמקד בשתי דמויות מפתח שהובילו, כל אחד בדרכו, ליום הזה: גנץ וגדעון סער.

3. גנץ המתפרק הסדרתי

על גנץ נאמר כבר נאמר הכל: טיפש, נגרר, רופס, נכנע. והגרוע מכל – לא פוליטיקאי. את התשתית למחיקת אישיותו הניחה "ארץ נהדרת" בגילומו של ליאור אשכנזי, שמסגרה את דמותו ומהותו כגולם, כלא יוצלח, ככבשה שנקלעה לזירת זאבים. בעידודו של גבי אשכנזי (והערבויות של אריה דרעי) הוא התפצל מיאיר לפיד ואביגדור ליברמן, כדי לאפשר לנתניהו להקים ממשלה לאחר שלוש מערכות בחירות שבהן נכשל. בכך מנע שתי אופציות שלא נדע מה היה עולה מהן אילו באו לעולם: בחירות רביעיות בעיצומה של הקורונה (עכשיו סוף סוף הגענו גם לזה) או הכנעה פרלמנטרית של נתניהו בידי כחול לבן בהרכבה המקורי, החזק והמלא.

על נזקים אלה לקה גנץ, ונזק נוסף הולבש עליו בעקיפין – סילוקו של סגנון נקי, ישר וממלכתי מהשיח הפוליטי. לשים באמת את המדינה במרכז ולא את הפוליטיקאי. גנץ, לאחר שהתכופף תרתי משמע כדי להיכנס לברית הזו, ניסה לזקוף את גבו הדואב (גם במובן הפיזי) ולהגן על הערכים והאינטרסים החיוניים של שלטון החוק והדמוקרטיה. בעזרת נבחרת שרים ישרי דרך, הוא אפילו הצליח בכך במידה לא מבוטלת. אבל, הוא התקשה לעמוד בסטנדרטים הבריוניים, המלעיגים, שחרשו על גבו את המסר שאם אינך נוכל כביבי, אין לך תקומה פוליטית.

באיחור ניכר התברר לגנץ שהוא לא יכול ללכת עם ולהרגיש בלי. ללכת עם נתניהו, מבלי שידבקו בו בהדרגה נגעיה ופגעיה של הממשלה שהפכה בידי ראש הממשלה לכן שיגור ארטילרי לטיווח מוסדותיה החיוניים של המדינה. ואכן, על אלה נפל לבסוף גנץ על חרבו. הוא נכשל בגדול כשהסכים להתפשר ולהקריב את שלטון החוק והמשפט. ולא חשוב אם הקרדיט הוא להוד בצר, חסיד ההישארות על הגלגל, או לחיים רמון שעט בחדווה על ההזדמנות לסגור חשבונות עם שנואי נפשו במערכת המשפט. גנץ הוא האחראי לפשרה הזו שלא התממשה לבסוף אבל פיצלה ממנו את הניסנקורנים. המנהיגות, ובעיקר היעדרה, הפכו את גנץ למתפרק ומתפצל סדרתי. קודם מלפיד, שלח ויעלון, ועכשיו מניסנקורן, חיימוביץ ושפע. הפיצול ההוא הכניס את גנץ לממשלה, הפיצול הנוכחי גרם להפלתה.

4. סער מבקיע מימין

את האיום והסכנה שמתהפכים כעת על ראשו כחרב, הקים נתניהו בעצמו, כנגזרת של אישיותו הנוקמת והנוטרת. או שמדובר בעוד כניעה למשפחתו שמסמנת עבורו את יעדי החיסול – מנפתלי בנט ואיילת שקד עד לגדעון סער, שמסתמן כרגע כגיים־צ'יינג'ר הגדול של הפוליטיקה הישראלית. לפי אותו ההיגיון ששלום עם ערבים יכול לעשות רק הימין (מנחם בגין, בנימין נתניהו) ואילו השמאל שיעשה זאת סופו להירצח (יצחק רבין), כך גם להפיל את שלטון נתניהו אפשר כנראה רק מימין.

כבר שנתיים נתניהו הוא ראש ממשלה בלי שניצח בבחירות ובלי שעלה בידו להקים ממשלה, אלא מהרגע שהצליח לפתות את גנץ עם סדרת פיתיונות שלא התכוון לממש, כמו קבינט פיוס, רוטציה ותקציב. כך נחרת כישלונו הגדול של המרכז־שמאל, שעם 62 מנדטים בגוש "רק לא ביבי" קיבל בסוף שוב ביבי. אבל כמו שנתניהו הבין טוב איך מטפלים בשמאל, הוא שכח לאבטח את עצמו מימין. הוא האמין שהליכוד ומוסדותיו משועבדים לחלוטין לכל גחמותיו, הוא הסתחרר מחנפנותם והתמסרותם של מלחכי פנכתו. הוא זלזל, ובצדק, בחברי הכנסת הממלכתיים יותר. לא היתה לו כל בעיה לקדם את אוחנה, זוהר, אמסלם, רגב ומארק ולהשליך הצידה את דיכטר, ברקת, שטייניץ וסער. הכל הצליח לו, עד שקם והסתער הסער.

הוא לא קלט את תמרור האזהרה שבהחלטת סער לרוץ נגדו בפריימריז, ובהיעדר תבונה פוליטית הוא אף העניש אותו על "חוצפתו" ומנע ממנו כל תפקיד משמעותי. ההיבריס התפיח את הנמסיס. לסער נמאס להיות פיסה בשטיח שנתניהו דורך עליו, אז הוא הכריז על עצמאות בתקווה לשמש מקלטם החדש של ליכודניקים, ז'בוטינסקאים, ליברלים ימניים וסתם ימנים הגונים שמתקשים לבלוע את נתניהו. האיום על נתניהו מצד ימין, שהחל להתגבש עם התחזקות בנט, מאיים להפוך למסה קריטית עם סער בתנאי שלא ינגוס רק מבנט אלא גם מהליכוד. נדמה שנתניהו מבוהל מהאיום להקמת ליכוד נקי. נקי מכתבי אישום ומהבריונים שמאכלסים את תפקידי המפתח בו כדי לשרת את המנהיג ולא את המדינה.

5. המשפט על הגריל

העמדת המשפט במרכז מערכת הבחירות מבשרת שאולי הפעם זה כבר לא יהיה ימין ושמאל. נתניהו כבר טשטש את הגבולות כשמיצב את עצמו בשמאל: בהסדרי שלום שהקריבו את יתרונה הצבאי האיכותי של ישראל וכמובן בוויתור על הסיפוח. הברית עם מנסור עבאס מרע"ם, שהוא גם סגן יו"ר הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, מיצבה אותו סופית בשמאל, לפחות השמאל שלא פוסל ערבים כשותפים פוליטיים. נתניהו, שברא את "הערבים הנוהרים", פוגג אותם כסיסמת הסתה והפחדה.

את השמאל־ימין בבחירות הקרובות יחליפו קרבות בין שמרנים לבין ליברלים; בין שלטון החוק לבין שלטון הנאשם; בין "רק ביבי" לבין "רק לא ביבי". המחלוקות האלו חוצות מחנות וגושים, אבל אסור להתבלבל – ההבדלים בין נתניהו, סער ובנט ביחסם למערכת המשפט הם לא דרמטיים. ההסתבכות שמה את נתניהו בקצה הקיצוני והאלים. בלעדיהם הוא לא היה שם, ובנט וסער האידיאולוגיים היו מקדימים אותו.

בכל מקרה, לנתניהו מגיע מלוא הקרדיט על צביעתה של מערכת המשפט כאויבת מספר אחת של הדמוקרטיה הישראלית. מהמשטרה, דרך הפרקליטות ועד בית המשפט העליון ככתוב באיגרתו לנשיאה של יו"ר הכנסת. צביעה זו מסתייעת בביקורת הלגיטימית על המערכת, במחדליה, בדנ”א שמפעיל אותה. אבל גם אחרי כל אלה, המערכת זקוקה לתיקון ולא לחורבן. מערכת שיש בה הטיות, אך לא שחיתות, שמורכבת ברובה הגדול ממשרתי ציבור הגונים ולא מפקידים חורשי מזימות ותופרי תיקים. למשפט הישראלי מסורת מפוארת שנבנתה עשרות שנים. כעת, תוך שנים מעטות היא נחשפת לחורבן. כפי שתיארה בעבר המשנה ליועץ שפרשה אתמול דינה זילבר: "לנטיף לוקח עשרות שנים להיבנות בכמה ס"מ, אך ההרס יכול להיות מיידי ולא ניתן לשיקום".