הצעת החוק האמריקאית שרוצה לנתק מהאינטרנט מפירי זכויות יוצרים

Pork (בשר חזיר) הוא לא רק מאכל, אלא בפוליטיקה האמריקאית גם כינוי לסעיפים שונים ומשונים שמודבקים להצעות חוק. ״פורק״ הוא סעיף שאינו קשור למטרה העיקרית של הצעת החוק, אלא לקידום מהלכים ופרויקטים לא-רלוונטיים, לרוב בעלות תקציבית משמעותית, והוכנס אליה משיקולים פוליטיים בעיקר. לדוגמה, העברת כספים למחוזות של חברי קונגרס שתמיכתם בהצעת החוק נדרשת.

חבילת ההתאוששות העדכנית ממשבר הקורונה, שהקונגרס האמריקאי אישר השבוע וממתינה לחתימתו של הנשיא היוצא דונלד טראמפ היא דוגמה מצוינת ל״פורק״ שכזה.. בשעה שהסכום שהוקצה לתוכנית ההתאוששות עומד על 900 מיליארד דולר, ה״פורק״ שצורף אליה עומד על 1.4 טריליון דולר וכולל, בין השאר, 10 מיליון דולר לתוכנית שיוויון מגדרי בפקיסטן, 40 מיליון דולר למוסד לאמניות הבמה קנדי סנטר, תקציבי סיוע של מאות מיליוני דולרים למדינות שונות, ומיליארד דולר לסמית'סוניאון. 5,593 עמודי ״פורק״ בסך הכל.

הבעיה אינה הקצאת תקציבים למטרות רעות בהכרח, אלא שכריכת ה״פורק״ עם תוכנית ההתאוששות והכמות העצומה של הכספים שמועברים והיעדים שאליהם הם מוקצים מונעים ממחוקקים כל אפשרות לפיקוח משמעותי על הכספים, לוודא שהם אכן מועברים למטרה ראויה, ולבדוק שאין השלכות שליליות או מסוכנות לתקציבים ופרויקטים שונים שנוצרים בדרך זו. היסטורית, ה״פורק״ נוצל להעברת כספים למטרות צרות או לביצוע שינויים משמעותיים ללא בחינה עמוקה של המחוקקים. במקרים מסוימים, לשילוב ה״פורק״ בחקיקה כדי לרצות מחוקק מסוים עלולות להיות השלכות ארוכות טווח, לא רק על אזרחי ארה"ב אלא על מערכות גלובליות שלמות.

זה בדיוק המקרה עם אחד הסעיפים ששולב בתוכנית ההתאוששות. מדובר למעשה בחוק חדש שמאיים לשנות לרעה את המצב הבעייתי גם כך של זכויות יוצרים ברשת, וליצור מערכת שתקל על תאגידים גדולים או טרולים של זכויות יוצרים לפגוע ולהוציא כספים ממשתמשים מהשורה.

חוקי זכויות יוצרים בארה"ב, שבגלל הדומיננטיות של חברות אמריקאיות ברשת משפיעים על הנעשה בכל העולם, הם כבר היום מכה. החוק הידוע ביותר לשמצה, DMCA (חוק זכויות היוצרים הדיגיטליים של המיליניום) מ-1998 ביסס את נוהל הודעה והסרה, שלפיו פלטפורמות מקוונות יהיו חסינות מתביעות על הפרת זכויות יוצרים בגין תוכן שהעלו משתמשיהן, אם יסירו את התוכן הזה מיד כשיקבלו הודעה מבעל זכויות היוצרים. לזכותו של החוק, אפשר לומר שהוא אפשר לפלפטורמות מקוונות לצמוח בלי חשש מאיומי תביעה שהיו פוגעים ביכולתן לגדול. מנגד, הוא ייצר מציאות שבה קל ופשוט להסיר תוכן בטענה שהוא מפר זכויות יוצרים, גם במקרים שבהם אין הפרה שכזו.

חברות מדיה רבות מנצלות יכולת זו על מנת לפעול להסרת תכנים ביקורתיים, או סתם לפגוע ביצירתיות ברשת – למשל מניעת שימוש בשירים שלהן, או אפילו קטעי שירים, ביצירות אחרות באופן שאינו פוגע בזכויות היוצרים. מערכות מקוונות, ולעתים אוטומטיות, שיצרו הפלטפורמות השונות לזיהוי והסרה של תכנים רק הפכו התנהגות זו לנפוצה יותר. ה-DMCA נועד להגן על זכויות יוצרים ברשת, אולם בפועל הוא פגע גם באופן לא הולם בחופש היצירה. אבל לפחות לאישורו קדם הליך חקיקה רגיל, עם דיונים בוועדות ובמליאות בית הנבחרים והסנאט.

את זה אי אפשר להגיד על חוק CASE (Copyright Alternative in Small-Claims Enforcement Act), שצורף לתוכנית ההתאוששות של הקונגרס על ידי הסנטור הרפובליקני תום טיליס, וכמו סעיפי ה״פורק״ האחרים - אושר בהליך בזק וללא דיון. כיום, הליך תביעה על הפרת זכויות יוצרים הוא הליך משפטי לכל דבר ועניין, ולכן יקר הן לתובע והן לנתבע. במקרה של בעלי זכויות שאינם חלק מתאגיד, למשל צלמים עצמאיים או יוצרי מוסיקה קטנים, מדובר בתהליך שלרוב הוא יקר ובלתי-אפשרי לניהול במקרה שזיהו הפרה של זכויות היוצרים שלהן.

החוק החדש מבקש ליצור בית דין מיוחד לתביעות קטנות בנושא זכויות יוצרים, שיפעל לא כחלק ממערכת המשפט אלא בתוך משרד זכויות היוצרים של ארה"ב , ושבמקום שופטים או משפטנים יאוייש על ידי פקידים. ייעודו לאפשר לבעל הזכויות להגיש תביעות בסכום של עד 30 אלף דולר נגד משתמשים שפרסמו תכנים שבבעלותם, כולל למשל מם (Meme) שמבוסס על תמונה או סרטון שעושה שימוש בשיר כלשהו. הוא יקל מאוד על הגשת תביעות זכויות יוצרים נגד גולשים מן השורה, גם אם על מה שעשו הוא , וכנראה יסייע ליוצרים עצמאיים להגן על זכויות היוצרים שלהם.

ואולם, מבקרי החוק מזהירים שהתוצאה המרכזית שלו תהיה גל אדיר של תביעות מצד תאגידי ענק, שינצלו את הקלות שבהגשת התביעות על מנת ליצור מקור הכנסה חדש. "החוק אמור להיות הפתרון לבעיה המסובכת של הפרת זכויות יוצרים ברשת", התריע ארגון זכויות הגולשים EFF, שנלחם בהצעת חוק CASE בגלגול כזה או אחר כבר במשך שנתיים. "במציאות, הוא יוצר מערכת שתפגע במשתמשים מהשורה, שבניגוד לשחקנים הגדולים לא יהיה להם את הזמן או היכולת לנווט בביורוקרטיה החדשה הזו".

אף שהחוק מאפשר לנתבע לבקש להעביר את התביעה נגדו להליך משפטי רגיל, ניתן לעשות זאת רק באופן מסוים ובמסגרת זמן מוגבלת. יכולת הערעור על החלטות בית הדין מוגבלת גם היא, ונתבעים עלולים למצוא את עצמם תקועים עם ההחלטות שיתקבלו והסכומים שייפסקו. "שחקנים גדולים ועתירי משאבים לא יושפעו, שכן יהיו להם את כל המשאבים הדרושים כדי לעקוב אחר התראות ולסרב להשתתף בתהליך. וכל השאר? יאכלו אותה", כך מזהירים בארגון ה-EFF, שסבור שמשרד זכויות היוצרים אינו גוף נייטרלי, אלא ארגון שהיסטורית ראה את עצמו כמי שאמור לשרת ולסייע לבעלי זכויות יוצרים, מה שעלול להפוך את פסיקותיו למוטות.

אוון גריר, המשנה למנכ"ל ארגון Fight for the Future, אמרה שחוק ה-CASE הוא חוק גרוע שמאיים על משתמשי אינטרנט רגילים בקנסות ענק על פעילות שגרתית ברשת. "זה מגוחך שמחוקקים כללו סעיפים כאלו בחבילת התאוששות שחייבת לעבור", היא הוסיפה. "שוב ושוב ראינו שלשינויים לחוקי זכויות יוצרים יש השלכות עמוקות על חופש הביטוי המקוון וזכויות אדם. החלטות כאלו לא יכולות להתקבל בדיונים בין פוליטיקאים לנציגי התעשייה שנערכים מאחורי דלתיים סגורות, או בחקיקת בזק".

זו הבעיה העיקרית עם ״פורק״. יכולות להיות לחוק הזה השלכות עצומות על הפעילות המקוונת, אולי גם מחוץ לארה"ב (מה יקרה, למשל, אם משתמש בבריטניה יפרסם בפייסבוק תוכן שמוגן בזכויות יוצרים בארה"ב והיה זמין גם שם? האם ניתן לתבוע אותו בבית הדין המיוחד לפי חוק זה?), אבל קשה לדעת באמת מה הן, ועד כמה הן יהיו משמעותיות, משום שהחוק עבר בהליך מזורז ללא בחינה אמיתית של משמעותו והדרכים שבהן עלולים גורמים שונים לנצל אותו לרעה.

מה גם שהצעת החוק מקנה למשרד זכויות היוצרים כוחות רגולטיביים ועמדת השפעה רחבה על פלטפורמות אינטרנט שבסיסן בארה"ב, למעשה מרבית הפלטפורמות הגדולות. "משרד זכויות היוצרים יהפוך למעשה לשוטרים של האינטרנט, והחוק שייאכף לא יתבסס על נורמות של זכויות אדם אלא על מגבלות זכויות יוצרים", כתב EFF. "אלא אם נעצור את ההצעה הזו, הרפורמה ב-DMCA תמחץ חלק ניכר מחופש הביטוי והחדשנות המקוונים, שלא לדבר על התחרות שדרושה כדי לפתח חלופות לפלטפורמות הגדולות ביותר".

טראמפ עוד לא חתם על הצעת החוק, ואם יטיל וטו וישלח אותה בחזרה לקונגרס וייתכן שהפורק הזה יקוצץ ממנה. אבל גם אז תהיה סיבה טובה לדאגה, מכיוון שסנטור טיליס (שהצליח, אגב, לשלב בתוכנית ההתאוששות פורק נוסף בתחום זכויות היוצרים, במקרה הזה סביר יותר, שמקל על חיסול של שירותי סטרימינג פיראטיים למטרות רווח) כבר מסמן את המטרה הבאה: חקיקה מחודשת של מערך זכויות היוצרים המקוון בארה"ב, הצעת חוק שמכונה DMCA 2.

לדברי ה-EFF, אם תאושר הצעת חוק זו היא "תהרוס את האינטרנט", ותטיב רק עם חברות הטכנולוגיה והמדיה הגדולות. זאת, מכיוון שהיא כוללת כל כך הרבה דרישות ורגולציות חדשות, שרק חברות ממומנות היטב יוכלו להתמודד איתן. למשל, חיוב פלטפורמות בהתקנת פילטרים לזיהוי והסרה אוטומטית של תוכן – מה שיוביל להסרה גורפת של תכנים גם במקרים שאינם מפירים זכויות יוצרים ויהפוך את בעלי הזכויות לשומרי סף של חופש היצירה והביטוי.

במקביל, היא יוצרת מגוון דרכים חדשות להענשת משתמשים ויוצרים. למשל, מנגנון במסגרתו הפרה רב-פעמית של זכויות יוצרים תוביל לניתוק המשתמש מהרשת על ידי ספקית האינטרנט שלו. "טענות לא מבוססות על הפרת זכויות יוצרים יכולות להביא לא רק לסגירת חשבון יוטיוב, אלא לחיסול הגישה לאינטרנט", התריע EFF. "הספקית שלך – כנראה היחידה באזורך, אם אתה נמנה על מרבית האמריקאים שיש להם רק ברירה אחת לספקית אינטרנט מהיר – תוכל לחסל גישה של בית שלם לאינטרנט על בסיס הפרת זכויות יוצרים".

לרוב, לא הייתי טורח להתמקד בהצעת חוק בתחילת דרכה. אבל הסנטור טיליס כבר הראה נכונות ויכולת להחליק רפורמות משמעותיות ומסוכנות בזכויות יוצרים כחלק מפורק. ותוכנית ההתאוששות שאושרה השבוע בקונגרס כנראה לא תהיה האחרונה – הנשיא הנבחר ג'ו ביידן כבר הצהיר שיהיה צורך בתוכנית נוספת ושהוא יקדם אותה עם השבעתו לנשיאות ב-20 בינואר. ואם ממשל ביידן יידרש לרצות מחוקקים רפובליקנים על מנת לאשר את התוכנית, אי אפשר לדעת איזה ״פורק״ טמא ינסה טיליס להחדיר אליה.