אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
געגועים לנחל: האם זו התוכנית שתשים סוף לסכסוך על האסי? צילום: עמוד הפייסבוק "משחררים את האסי"

אורבניסט

געגועים לנחל: האם זו התוכנית שתשים סוף לסכסוך על האסי?

הסכסוך בין תושבי בית שאן לחברי ניר דוד מסרב לדעוך. כעת מציע הקיבוץ תוכנית חדשה, הכוללת הקמת מתחם פנאי ונופש בצמוד לחלק מתוואי הנחל. מדוע לא כולם מרוצים ממנה - וכיצד ניתן למנף את המאבק לטובת בית שאן?

26.12.2020, 18:07 | דור זומר

האם פרשת נחל עמל (האסי) והמאבק של תושבי בית שאן נגד קיבוץ ניר דוד בדרך לסיום? תלוי את מי שואלים. לאחרונה פורסמה באתר מינהל התכנון תוכנית שמטרתה לשים קץ לפרשה. התוכנית, בשם "ניר דוד - נחל עמל קדום", הוגשה על ידי קיבוץ ניר דוד לוועדה המקומית "עמק המעיינות". גורמים המעורים בפרטים מסרו ל"כלכליסט" כי התוכנית מתקדמת במהירות רבה לעבר דיון בוועדה המחוזית לקראת הפקדה.

קראו עוד בכלכליסט

נחל האסי, שתמונות של מימי הטורקיז שלו מככבות ברשתות החברתיות, עובר בתוך ניר דוד - קיבוץ ותיק ומבוסס שהוקם בשנות ה-30 של המאה הקודמת. ואולם הקיבוץ מסרב לאפשר גישה חופשית לנחל. תושבי האזור דורשים גישה חופשית אליו, והקימו מחאה מתוקשרת נגד הקיבוץ - שמונע גישה למשאב טבע השייך, לפי החוק, לציבור כולו. אנשי הקיבוץ, מצידם, לא מעוניינים שחצר ביתם תיהפך לאתר קמפינג ותיירות לאומי, על הלכלוך, העשן והרעש הכרוכים בכך, כמו בתמונות שהתרגלנו לראות בסוף כל חג ומועד בישראל.

הסכסוך בנושא נמשך כעשר שנים והחריף בחודשים האחרונים, ונדמה שהוא אוצר בתוכו את כל השדים של המתחים החברתיים בישראל. 

בין צד צודק אחד לאחר עוברים מים רעים מאוד - אלימות, גידופים, ושדים עדתיים שיוצאים מהבקבוק ומציפים את הבעיה שממשלות ישראל גם יצרו במו ידיהן וגם העדיפו להתעלם מפתרונה. האם התוכנית החדשה תצליח היכן שכולן כשלו? לא בטוח.

אז מה בתוכנית? מחוץ לשטח הקיבוץ ועל חשבון השטחים החקלאיים שבבעלות המדינה ובחכירה לקיבוץ, יוקם מתחם פנאי, נופש ורחצה על בסיס קטע מהנחל שיובש בשנותיו הראשונות של הקיבוץ, וכעת יוזרמו אליו מים. 

במסגרת התוכנית יוכל כל הציבור ליהנות ממדשאות, עצים ומתקנים שונים. בנוסף, התוכנית מתחייבת לשמור על עיצוב נוף טבעי ככל האפשר ומקפידה על שימור העצים המקוריים במקום. היא גם כוללת 130 מקומות חניה ודרכי גישה מוסדרות.

נחל האסי בקיבוץ ניר דוד. בקיץ האחרון המוחים פרצו את גדרות הקיבוץ ונכנסו אל הנחל, צילום: עמוד הפייסבוק "משחררים את האסי" נחל האסי בקיבוץ ניר דוד. בקיץ האחרון המוחים פרצו את גדרות הקיבוץ ונכנסו אל הנחל | צילום: עמוד הפייסבוק "משחררים את האסי" נחל האסי בקיבוץ ניר דוד. בקיץ האחרון המוחים פרצו את גדרות הקיבוץ ונכנסו אל הנחל, צילום: עמוד הפייסבוק "משחררים את האסי"

ניסים זמיר, שהוביל בעשור האחרון את המאבק מול ניר דוד כמו גם את התביעה שהוגשה נגד הקיבוץ ב-2015, אמר ל"כלכליסט": "אני שמח על התוכנית. זו התוכנית שאמורה היתה להתקדם בארבע השנים האחרונות מאז הסכם הפשרה שנחתם ב-2016".

בתשובה לתביעה שהוגשה נגד הקיבוץ ונגד ועדות התכנון והמועצה האזורית, קבעה המדינה כי אין לקיבוץ עילה לחסום לחלוטין את הגישה לנחל האסי, וכי עליו להגיע להסדר תכנוני המתיר לציבור הרחב ליהנות ממנו.

בעקבות התביעה, הגיעו הצדדים לפשרה אשר במסגרתה התחייב הקיבוץ להגיש תוכנית שתבטא בדיוק את עמדת המדינה להסדר התכנוני המיוחל. אלא שהתוכנית הקודמת התעכבה, ונדמה היה לתושבים שדבר לא נעשה בפועל - עד שבאפריל האחרון פג תוקפו של ההסכם והמחאה עלתה שלב.

זמיר מספר כי "התוכנית הקודמת התעכבה מסיבות שונות ולאחר המחאה המחודשת נראה שהיא מתקדמת".

רמי דגני מקיבוץ ניר דוד, ומי שחתום כאיש הקשר של הקיבוץ במסמכי התוכנית, סיפר בשיחה עימו כי "השקענו מאות אלפי שקלים בקידום התוכנית ואני מאוד מקווה שהיא תעבור במחוזית ותיושם".

תביעה ייצוגית נגד הקיבוץ על סך 2.5 מיליון שקל 

אבל זמיר, המוביל את קבוצת "הטבע שייך לציבור", הנוקט קו מפויס וממלכתי מול אנשי ניר דוד, אינו לבד במערכה. את המחאה בגרסתה המתוקשרת יותר תחת השם "משחררים את האסי" מובילים תושבים צעירים מבית שאן והם מציגים קו תקיף ובלתי מתפשר.

יאיר בן חמו ושלי דרעי, ממובילי המחאה החדשה, לא מתרגשים מהתוכנית: "לעשות פארקים חדשים ומתחמים לציבור זה נחמד, אנחנו לא נגד. אבל זה לא קשור לעצם המחאה שלנו ולכן היא לא תיעצר".

מימין לשמאל: נתי וקנין, יאיר בן חמו, שלי דרעי ופרח חדד, צילום: אלון לוי מימין לשמאל: נתי וקנין, יאיר בן חמו, שלי דרעי ופרח חדד | צילום: אלון לוי מימין לשמאל: נתי וקנין, יאיר בן חמו, שלי דרעי ופרח חדד, צילום: אלון לוי

עד היום, בכל שבוע מגיעים תושבי האזור ועוד רבים אחרים ופוקדים את שער הקיבוץ בדרישה שיעניק גישה חופשית לנחל. לדברי דרעי ובן חמו, "אין לאף אחד סמכות, לא לתוכנית הזו, לא לקיבוץ ולא לראש עיריית בית שאן וגם לא לי למנוע גישה למשאב טבע השייך לציבור".

לאחרונה הם הגישו תביעה ייצוגית נגד הקיבוץ על סך 2.5 מיליון שקל בגין "מניעת גישה למשאב טבע ציבורי והתעשרות ממנו שלא בניגוד לחוק".

בקיץ האחרון, עת התלהטו הרוחות סביב גדר הקיבוץ, פרסמו ראש עיריית בית שאן וראש המועצה האזורית עמק המעיינות מתווה פשרה נוסף שהתיר, תחת מגבלות הקורונה, ל-50 אנשים בכל פעם וברישום מראש להיכנס לקטע של 150 מטר מהנחל בשולי הקיבוץ.

גם אז הביעו ראשי המחאה התנגדות להסכם, בטענה כי הוא לא פותר את הבעיה העקרונית - על פי חוק המים, השימוש בנחל חייב להיות ציבורי ופתוח לכולם.

נחל האסי בקיבוץ ניר דוד. אחד המקומות היפים בארץ, צילום: גמזו לטובה נחל האסי בקיבוץ ניר דוד. אחד המקומות היפים בארץ | צילום: גמזו לטובה נחל האסי בקיבוץ ניר דוד. אחד המקומות היפים בארץ, צילום: גמזו לטובה

בתגובה לפנייתו של ח"כ משה ארבל מש"ס, השיב המשנה ליועמ"ש עו"ד ארז קמיניץ כי "קיים קושי משמעותי בהתנהלות הקיבוץ אשר מחד מונעת באופן גורף גישת הציבור אל הנחל, ומנגד נמנע מלקדם בשקידה הראויה את החלופה התכנונית אשר תסדיר גישה זו".

בהמשך הוסיף קמיניץ כי משרד המשפטים יזם ישיבה עם כלל הגורמים המעורבים לטובת הנעת ההסדר התכנוני; התוכנית החדשה היא ככל הנראה תולדה של אותה הפגישה. מובילי קבוצת "משחררים את האסי" החרימו את הישיבה.

"אנחנו לא יכולים ולא נגיע לאיזשהו הסכם פשרה. נגיע לפשרה על שעות, על אזורים שאפשר להגיע אליהם בגדות הנחל או לפשרה על מודל 'חוף שקט' כמו בכינרת האוסר על מנגלים או רעש. אנחנו לא רוצים להפריע לחיי התושבים", הסבירו דרעי ובן חמו, "אנחנו רוצים לממש את זכות הציבור ליהנות ממשאב הטבע על פי החוק".

הפגנות בכל שבוע מול השער הסגור של הקיבוץ, צילום: עמוד הפייסבוק "משחררים את האסי" הפגנות בכל שבוע מול השער הסגור של הקיבוץ | צילום: עמוד הפייסבוק "משחררים את האסי" הפגנות בכל שבוע מול השער הסגור של הקיבוץ, צילום: עמוד הפייסבוק "משחררים את האסי"

הנחל לא כלול בשטח החכירה של הקיבוץ

הקושי המשפטי בפרשה הזו סבוך במיוחד - שטח הקיבוץ השייך לרמ"י הוחכר אמנם לאגודת קיבוץ ניר דוד וההסכם חודש ב-1997 ותקף עד ל-2049 עם אופציה להארכה נוספת - ואולם הנחל עצמו לא כלול בשטח החכירה. בעלת הנחל במרשם המקרקעין היתה מאז ומתמיד המדינה.

יתרה מזאת, לפי נסח הרישום של חלקת הנחל, היא מסוווגת כ"מקרקעי ייעוד" שיעודם "נחל". בחוק המקרקעין, מקרקעי ייעוד הם "מקרקעי ציבור המיועדים לתועלת הציבור", וזו גם הסיבה שעמדת המדינה היא שאכן יש לאפשר גישה חופשית לנחל.

ואולם בניגוד לנחל עצמו, דרך הגישה אליו נמצאת בשטח המוחכר לניר דוד, שרשאי לעשות בה כרצונו.

אנשי ניר דוד שטים במימי הנחל, בשנת 1940 , צילום: אוסף התצלומים של זולטן קלוגר אנשי ניר דוד שטים במימי הנחל, בשנת 1940 | צילום: אוסף התצלומים של זולטן קלוגר אנשי ניר דוד שטים במימי הנחל, בשנת 1940 , צילום: אוסף התצלומים של זולטן קלוגר

לפי חוק המים, "מקורות המים שבמדינה הם קניין הציבור, ונתונים לשליטה של המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ". עם זאת החוק לא מגדיר כל מקווה מים כקניין ציבורי המיועד לשחייה או לבילוי, ומאפשר את הגבלת הגישה אליו לטובת ניצולו לחקלאות, לדוגמה.

אלא שקיבוץ ניר דוד, שמציע בשטחו צימרים ומגוון רחב של אטרקציות תיירותיות על בסיס הנחל, משתמש במשאב הטבע הזה לצרכי פנאי - תמורת תשלום כמובן.

כאן נמצא לב הסכסוך. שכן מלבד ההתנגשות החוקית בין זכות הקניין של הציבור על הנחל לבין זכות הקניין של הקיבוץ על גדות הנחל, וההתנגשות בין זכות הציבור ליהנות מהנחל לבין זכות תושבי הקיבוץ ליהנות מחיים שלווים ושקטים בלי הלכלוך והעשן שמלווים בדרך כלל אתרי טבע פתוחים בישראל, ישנו עניין מהותי יותר: ניר דוד מייצר הכנסות ממשאבי הטבע שניתנו לו על ידי המדינה בדמות קרקעות חקלאיות רחבות ידיים, ושטחים לתיירות ולמגורים שהולכים ומתפתחים. גם תוכניות להפקת אנרגיה סולארית יעניקו לקיבוץ הכנסות נוספות. ואולם בבית שאן השכנה - המצב שונה בתכלית.

בריכת הילדים ההיסטורית שהקימו אנשי ניר דוד בתוך הנחל, צילום: אוסף התצלומים של זולטן קלוגר בריכת הילדים ההיסטורית שהקימו אנשי ניר דוד בתוך הנחל | צילום: אוסף התצלומים של זולטן קלוגר בריכת הילדים ההיסטורית שהקימו אנשי ניר דוד בתוך הנחל, צילום: אוסף התצלומים של זולטן קלוגר

שטח המועצה האזורית בית שאן כולל 7,500 דונם, בעוד שטח המועצה המקומית עמק המעיינות הוא 250 אלף דונם. היכולת של בית שאן למצות עתודות קרקע ולייצר הכנסות הן מתיירות והן מתעשייה ומסחר - פחותה בהרבה מזו של המועצה האזורית. הדבר עומד ביחס הפוך למספר התושבים - בית שאן מונה כ-19 אלף תושבים, והמועצה - כ-13.5 אלף תושבים.

את העיוות הזה, שבין עיירות הפיתוח למועצות האזוריות שמקיפות אותן יכלו ממשלות ישראל לתקן. גם הליכוד, שנמצא בשלטון ברציפות כבר למעלה מעשור, לא טיפל בנושא, שרבים יגדירו כ"אי-צדק חלוקתי".

בריכות הדגים של ניר דוד. מזהמות את נחל חרוד - היחיד שמגיע לבית שאן, צילום: עמית שעל בריכות הדגים של ניר דוד. מזהמות את נחל חרוד - היחיד שמגיע לבית שאן | צילום: עמית שעל בריכות הדגים של ניר דוד. מזהמות את נחל חרוד - היחיד שמגיע לבית שאן, צילום: עמית שעל

כך נוצר הפער החברתי המשמעותי ביותר בישראל

 

ניר דוד עלה על הקרקע בשנת 1936. באותה תקופה חיו באזור בדואים, ובבית שאן, או בשמה דאז ביסאן, התגוררו כ-2,000 תושבים ערבים. לאחר קום המדינה ומלחמת העצמאות ברחו תושבי המקום הערבים לירדן, למחנות הפליטים בשומרון ולנצרת.

האדמות שנותרו באזור חולקו בין קיבוצי האזור על ידי מינהל מקרקעי ישראל. בשנת 1953, תוכנית שרון או בשמה המקורי "תכנון פיסי לישראל", שנהגתה על ידי האדריכל אריה שרון, קבעה את מיקומן של עיירות הפיתוח החדשות, תחילה, ולא במקרה, על בסיס היישובים הערבים שננטשו.  

תושב ניר דוד במפגש עם תושב ביסאן.  1939 , צילום: אוסף התצלומים של זולטן קלוגר תושב ניר דוד במפגש עם תושב ביסאן. 1939 | צילום: אוסף התצלומים של זולטן קלוגר תושב ניר דוד במפגש עם תושב ביסאן.  1939 , צילום: אוסף התצלומים של זולטן קלוגר

בית שאן אמורה היתה לשמש העיר המרכזית שתשרת את האזור כולו ותהווה את המרכז האורבני התומך שלו, בין אם בשירותי מינהל וממשל ובין אם בתעשייה ומסחר. אבל בין התוכנית להגשמתה נוצר פער - שהוא גם הפער החברתי המשמעותי ביותר בישראל כיום.

בעיירות הפיתוח הללו, וגם באלו שבאו לאחר מכן, כמו דימונה, ירוחם או שדרות - שוכנו עולים מארצות צפון אפריקה. רובם המכריע גרו בבתים הנטושים או בפחונים. גם לאחר שהוקמו שיכוני העולים, לבית שאן, כמו גם לערים אחרות, לא ניתן מרחב אורבני שיאפשר את פיתוחן והפיכתן לתשתית מסייעת לאזור.

כך נוצרה לה עיר חנוקה מכל עבר באדמות השייכות למועצה האזורית המקיפה אותה; לעיר, לפחות בתחילת דרכה, לא היו את המרחב והכלים הדרושים כדי להפוך למרכז אזורי. ההיררכיה התהפכה, ומשאבי הקרקע נותרו בידי בני הקיבוצים שאמנם הגיעו לשם כמה שנים קודם לכן, אך זכו בשל כך במשאבי קרקע עצומים בצורה חסרת פרופורציות למספר התושבים. חוסר הצדק החלוקתי - נמצא בדיוק כאן.

שיכוני הרכבות בבית שאן. כך לא בונים בירה אזורית , צילום: ערן יופי כהן שיכוני הרכבות בבית שאן. כך לא בונים בירה אזורית | צילום: ערן יופי כהן שיכוני הרכבות בבית שאן. כך לא בונים בירה אזורית , צילום: ערן יופי כהן

אם יש דבר אחד שתושבי בית שאן וחברי קבוצות המחאה השונות צריכים להתמקד בו הוא לא קטע הנחל בן 1.2 הקילומטרים שחברי ניר דוד נהנים ממנו. החלופה המוצעת בתוכנית היא לא רעה בכלל, וסביר שיהיה נעים בהרבה לבלות במתחם החדש מאשר בלב הקיבוץ. המאבק הגדול שצריך להיפתח ברחבי הפריפריה הישראלית צריך לגעת במחדל עיירות הפיתוח.

המדינה נטשה את הפריפריה שלה, והמצב לא השתנה ב-44 השנים מאז המהפך הפוליטי שאליו ייחלו תושבי הפריפריה.

נאום הבריכה של בגין סימן את הקיבוצניקים. אז והיום נדמה שמקרה ניר דוד כאילו מאשש את טענתו. אבל מה שבגין פספס אז ומה שחברי המחאה מפספסים כיום הוא שחוסר הצדק לא טמון בנחל של הקיבוצניקים הפריבילגים - והפתרון אינו טמון בביקור בו.

סיור של ראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר בבית שאן. 1972, צילום: דוד רובינגר סיור של ראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר בבית שאן. 1972 | צילום: דוד רובינגר סיור של ראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר בבית שאן. 1972, צילום: דוד רובינגר

בית שאן צריכה ויכולה להיות מרכז אורבני משגשג, כמו ערים רבות אחרות שיש להן סביבה כפרית. היא צריכה להשקיע משאבים בפיתוח המרכז העירוני שלה, כמרכז עם איכויות אורבניות שיהפכו אותה למעניינת ותוססת, היא צריכה למשוך צעירים, ומוקדי תעסוקה, השכלה ותרבות.

הניסיון של בני המקום להימלט מהעיר באמצעות הידמות למרחבים הכפריים סביבה הוא עקר וחסר סיכוי. נכון, בית שאן צריכה עתודות קרקע גדולות יותר, שיתנו לה עתיד ואופק צמיחה. אבל דווקא הווילות שנבנות בבית שאן למכביר, הן בדיוק ההפך ממה שנחוץ לה.

בנייה לגובה, עם חזיתות מסחריות, שטחים ציבוריים, פארקים, שימור וטיפול בנחל חרוד ופיתוח תרבות פנאי ובילוי - הם אלו שיהפכו את בין שאן למרכז העירוני שהיא יכולה להיות.

גם הקיבוצים והמועצה האזורית צריכים להסתכל לעיוות בעיניים, ולוותר על שטחים נרחבים שכבר אינם משמשים לחקלאות ויכולים לשמש את הרוב המכריע של התושבים המתגוררים בבית שאן לפיתוח הקהילה העירונית שלהם בצורה שתבטיח עתיד לעמק הזה - עמק שהמדינה שכחה, והותירה את כל הצדדים בו להיאבק אחד בשני.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות