אגרוף לבטן וממריאים: קורס הטיס הכי קשה בהיסטוריה

שלום, כאן הקברניט; היכן נמצא קורס הטיס הצבאי הכי קשה בעולם? מי בנה אותו, מה הפך אותו להכי קשה והאם הפיק טייסים טובים יותר? התשובות הקצרות הן יפן, היפנים, התרבות היפנית ובהחלט כן. היום אספר לכם על הקורס הזה, שגורם לטירונות בספרטה להיראות כמו יום ספורט היתולי.

קודם כל, חשוב לזכור שאין דבר כזה קורס טיס קל - לא אזרחי ובטח שלא צבאי; לשלוט במטוס זה פחות אינטואיטיבי משנדמה וצריך להיות מאוד מדויק בכל פעולה. לא קל לנווט, ללמוד נהלי תקשורת, ובטח שלא לטוס בצוות ולהילחם באוויר. בנוסף, חשוב ללמוד את הפיזיקה והמכניקה של הטיסה, כדי לחשב בזמן אמת ולאלתר פיתרונות בשטח. השבוע הסתיים קורס 181 של חיל האוויר הישראלי, ואני מבטיח לכם שכל חניך גילה בעצמו שיאים חדשים של יכולות, דיוק ואיתנות - אחרת לא היה זוכה לענוד את הכנפיים ולהפוך לאיש צוות אוויר.

אבל הקורס עליו אני עומד לספר לכם הוא משהו אחר לגמרי, מתקופה מאוד שונה. למעשה, החניכים עברו טורנדו של התעללות לפני שבכלל נגעו באווירון. הקורס נקרא יוקארן (Yokaren), והוא נפתח ב-1930 במטרה לאמן טייסים עבור צי יפן הקיסרית - אנשי צוות למטוסי קרב, סיור, מפציצים ואחרים.

יפן ידעה היטב שבלעדיהם, לא תוכל לכבוש את דרום מזרח אסיה כפי שתכננה. הודות לפרסום מוצלח, יחסי ציבור וכניסה חופשית של אנשי צבא לבתי הספר, זה היה הקורס הכי מבוקש במדינה: מיליוני בני נוער יפניים, בגיל 14 וחצי עד 17, ניגשו למבחן הקבלה ליוקארן, ובמחזור אחד התמודדו 5,800 תיכוניסטים על 79 מקומות בלבד.

עד סוף המלחמה התקבלו 241,463 חניכים לקורס - ורק כ-24,000 סיימו אותו בהצלחה. ספוילר: מעט מאוד מהחניכים האלה הגיעו לסוף המלחמה כשהם עדיין נושמים.

מבחני הקבלה הראשוניים נמשכו כמה ימים ונפתחו במבחן עיוני ארוך: מתמטיקה ובעיקר גיאומטריה, קצת שפה ולוגיקה. לאחריו, הגיעו מבדקים פיזיים: מדדו את טיב הראייה והשמיעה, הרפלקסים ואת נפח הריאות. בשלב זה החלו ראיונות ומבחנים פסיכוטכניים, והמועמדים שנמצאו מתאימים קיבלו הודעה תוך חודשיים.

חניך שהתקבל לקורס ארז את חפציו, עלה לרכבת והגיע לבסיס הדרכה ביוקוסוקה שקרוב לקצה הדרומי של מפרץ טוקיו, כ-20 ק"מ מהבירה. שם החל את הכשרתו, בעיקר בהלם ותדהמה: לא משנה מאין הגעת, אם גדלת במשפחה מיוחסת או בכנופיית רחוב - קורס יוקארן זיעזע אותך לגמרי.

הקורס נפתח ביום נוסף של מבחני סינון, בסגנון דומה לשל מבחן הקבלה. מי שעבר קיבל מדים, ודרגה של יונטו היקואהיי - טוראי אוויר. בסוף היום השתתף בטקס במעמד מפקד הבסיס, שבירך אותם על שהחליטו להצטרף לכוחות האוויר של הצי הקיסרי ואיחל להם הצלחה בגיהנום שמחכה להם.

למחרת כבר הושכמו בחמש בבוקר, במכות רצח. כך יקומו בכל בוקר בשלוש השנים הבאות. שנים בהן כמעט שבכלל לא יראו מטוסים.

הדבר הראשון שעשו לחניכים היה חינוך מחדש למשמעת רובוטית: תרגילי סדר, חיילות בסיסית, טיפול בנשק וכושר קרבי. וכל תרגיל נבנה כך שיהיו המון דרכים לטעות בו. כל טעות זניחה זיכתה את החניך במכות ממפקדיו - לרוב אגרוף לפנים או לבטן, תמיד בהפתעה.

טעות חמורה יותר - איחור או ביצוע שגוי של מטלה, ציון בינוני במבחן ועוד - כבר נענתה במכות עם מקל עץ, בעיקר בגב ובירכיים. לעתים קרובות גרמו המכות לחתכים עמוקים, אך החניכים לא קיבלו זמן להחלים; כל ערב חוטאו הפצעים במטלית כוהל, ולמחרת נדרש החניך לתפקד כרגיל.

במקביל להטלת האימה הזאת, למדו החניכים איך להפוך את הכאב והפחד לאגרסיביות, ולפתח רוח לחימה פראית.

למשל, תרגלו והיאבקות סומו כל יום, ולא סתם: חניך שניצח יצא מזירת הסומו, אך המפסיד נשאר כדי להמשיך להילחם בעוד ועוד יריבים עד שהביס מישהו, או איבד את ההכרה. לסומו חוקים נוקשים מאוד, וחניך שחרג מהם והיכה את יריבו אפילו בטעות היה חוטף מכות מהמפקדים וסובל בושה גדולה; תרגול הסומו משקף את תפיסת הטייס היפני - לא מפסיקים להילחם עד שמנצחים, ועושים זאת לפי שיטה מובנית.

במקביל להתעללות הזאת, דחפו לחניכים לראש שהם סובלים כדי להיות איתנים בגוף ונפש יותר מכל טייס בעולם - כי הם הולכים להיתקל בכל יריב אפשרי בכל מקום.

בחולצת מדי הייצוג של הצוערים היו שבעה כפתורים, המסמלים את שבעת האוקיינוסים. והטענה היתה שטייס של צי יפן יגיע אל כולם; דרך יצירתית להגיד "אנחנו יוצאים לכבוש את העולם". הצוערים קיבלו שיעורי היסטוריה יפנית, בדגש על סנגוקו ג'ידאי - עידן האומות הלוחמות של המאות ה-15 עד ה-17, בה פרחו סמוראים אגדיים שאיחדו את יפן למדינה. החניכים למדו שהם ממשיכי דרכם של אותם לוחמים, מגיני האומה - ושהפעם השליחות היא איחוד דרום מזרח אסיה כצעד ראשון, אחריו יגיעו אבירי הקיסר לכל מקום.

שלושת החודשים הראשונים של ההכשרה התבסס בכלל על אימוני חי"ר - תפעול רובה, תרגילי מחלקה, שדאות וחיים בשטח; לא לגמרי טבעי עבור שאמור להסתובב בים. כמו כן, התאמנו על שיפור מוטוריקה עדינה במצבי סחרור, תוך כדי נפילה ובתאוצה.

בהמשך, למדו כיצד להיות מלחים ולתפעל מערכות שגרה וחירום באוניות, ואז העמיקו במקצועות השונים בספינה - מתפעול מנועים ומכונות, דרך ניווט וטיווח ועד מערכות וטכניקות תקשורת. ההתמקצעות היתה ברמה הסופית; כל חניך יוקארן עבר גם פלוס מינוס, שליש קורס חובלים.

אחרי עינויי היוקארן התחילו החניכים את השנה הרביעית שלהם בהכשרה, בה סוף סוף התחילו לטוס. בתחילה למדו לתפעל דאונים, כדי ללמוד איך לשלוט בכלי טיס וכיצד משפיעים עליו זרמי אוויר.

הם הטיסו דאונים בכל עונות השנה, ונדרשו לבצע בעזרתם תרגילי ניווט; דאונים טסים בין זרמי אוויר חם שעולה מן הקרקע, ולא תמיד קל לאתר כאלה ולנדוד כציפורים ביניהם - אך צוערי יפן הצליחו, והתאמנו עם דאונים חודשים ארוכים. כשהגיעו החניכים לכלים ממונעים, כבר הכירו היטב מצבי קיצון באוויר - מה שתרם לביטחון שלהם בלמידה.

בהמשך למדו להכיר את ה-K5Y אקטומבו, מטוס אימון דו כנפי שנצבע בצבע כתום-מנגו. במשך חצי שנה למדו בעזרתו איך לנווט, לתמרן, לטוס במבנה ואפילו לירות. בניגוד לרוב טייסי חילות הים שהתמקדו בטיסה מעל נושאות מטוסים, למדו חניכי יפן גם הפעלת מטוס בעל מצופים. בין היתר, תרגלו נחיתה בים גלי, התחמקות מסערות ועוד. שיעורי הטיס עצמם נשענו על החינוך של הצוערים לפעולה מדויקת ביותר. בין היתר, הרבו להתאמן באקרובטיקה במבנה, ירי במצבים קשים, וטיסה בקצה מגבלות המטוס באופן קבוע.

כשנותרו רק שבועות ספורים לסוף ההכשרה, שאל סגל המדריכים את החניכים באילו טייסות היו רוצים לשרת - קרב, הפצצה, טורפדו, סיור ועוד. מטבע הדברים, הרוב רצו להגיע לטייסות הקרב ולהטיס את הזירו האגדי. 

כמובן שלא כולם קיבלו מה שרצו, ולכן רק הטובים ביותר הגיעו ליחידות הללו, והיתר - לפי צורכי הצי. המדריכים, שלא רצו לפגוע במוטיבציה, אמרו למאוכזבים שלטייסי קרב יש פשוט סיכוי אפסי לחזור הביתה בשלום.

לקורס היה מאפיין ייחודי אחד, שלא נשמע טיפוסי עבור חברה מיליטנטית ופרפקציוניסטית: הזדמנויות נוספות ללא הגבלה. צוער שהודח מן הקורס בגלל שנכשל במבחנים ומטלות, היה בעל זכות לגשת לקורס מחדש במחזור הבא שלו, שלעתים קרובות הגיע ממש כמה חודשים לאחר מכן. הוא היה מתחיל את הקורס מההתחלה, ולא היו הנחות לחניכים עם בעיות משמעת או מגבלות גופניות, אך יפן הזדקקה לטייסים והיתה מוכנה לתת צ'אנסים לאנשים מתאימים.

והקורס הזה הניב טייסים מדהימים: מוכשרים בתמרונים חריפים, מודעים כל הזמן למיקום האויב בקרב אוויר ובעלי רוח לחימה של סמוראים. בקיץ 1937 החלו הטייסים האלה להגיע לסין: יפן פלשה אל שכנתה, והחלה לכבוש בה שטחים במהירות. עבור הטייסים, זה היה בגדר אימון: הפער המקצועי היה כל כך גדול, שהפילו את מטוסי סין כאילו שהם טסים עם צ'יטים.

מהר מאוד הגיע מסע הכיבושים היפני גם לטריטוריות בריטיות בדרום מזרח אסיה. טייסי חיל האוויר המלכותי, שבעצמם עברו הכשרה מעולה, היו שבים לבסיס במטוסים מחוררים, מספרים איך שוב תפסו אותם מטוסי זירו שצללו ממש משום מקום. מספרים איך היפנים עשו סביבם שמיניות באוויר, איך היכו בהם ונעלמו.

כשהצטרף גם צי ארצות הברית ללחימה, החל לדבר באותה הצורה: ובעיני היפנים, ארה"ב היתה האויב מספר אחת, כזה שצריך לעשות לו בית ספר ולהשפיל אותו, ולא רק לנצח. בהתאמה, טייסי זירו נהגו להיצמד למטוסי וויילדקט ודומיהם, לרדוף אחריהם ואז פשוט להאיץ ולהיצמד אליהם - ולנופף להם בשלום מהקוקפיט.

עוד לא הספיק הטייס האמריקאי להבין מה הלך שם, וכבר האט הזירו ונעמד שוב מאחוריו - וקרע אותו באש תותחי 20 מ"מ. לא תמיד השתלמה השחצנות הזו, ולא מעט טייסים יפנים נפלו קורבן למתקפות אמריקאיות, אך כשחזרו לבסיס, אמרו כולם את אותו הדבר: לחיל הים היפני יש את הטייסים הכי טובים בעולם.

וכך זה נמשך, עד לרביעי ביוני 1942, כשפרץ קרב מידוויי. הוא החל במתקפה יפנית עצומה על האי מידוויי, שמטרתו למשוך את נושאות המטוסים של ארצות הברית לקרב. כשיגיעו, יחטפו מכוח גדול של נושאות מטוסים יריבות. אך אוי לבושה: המודיעין האמריקאי הצליח לגלות את המלכודת, ולטמון פח לתוקפים. כוח מפציצי צלילה עט והשמיד ארבע נושאות מטוסים יפניות, עליהן היו באותו רגע הטייסים הכי טובים של הצי. בעצם לא רק - חלקם היו במטוסי זירו שחגו בחיפוש אחר הצי האמריקאי.

המוני טייסים יפנים נהרגו באותו היום, וליפן היתה בעיה גדולה מאוד: לייצר טייסים מעולים זה אפשרי, אבל לא במהירות. וזו היתה המגבלה העצומה של קורס יוקארן, מגבלה שהיתה אחת הסיבות להפסד של יפן במלחמה כולה.

הקורס תוכנן מראשיתו להעדיף איכות על כמות, ולייצר טייסים מעולים שכל אחד שווה כמה וכמה טייסי אויב. במלחמה קצרה, שרובה נשענת על התקפה מתגלגלת ורציפה, זה מושלם; בכל פעם שיתקל בך האויב, יעמוד מולו כוח עילית, בין אם הספיק לקדם עילית משלו לחזית ובין אם לא.

ולפי התוכנית היפנית, המלחמה היתה אמורה להיות קצרה: מכים בפרל הארבור, מחסלים את נושאות המטוסים של האמריקאים, כובשים במהירות את סין, הפיליפינים ומאיימים על אוסטרליה - ואז תעדיף ארה"ב שלא להיכנס להרפתקה צבאית יקרה. למה לה, כשיש כל כך מעט להרוויח, ובנות ברית שזועקות לעזרה באירופה.

אבל האמריקאים לא נרתעו, נושאות המטוסים לא חוסלו, והמלחמה התארכה והתארכה. עד לרמה של מלחמת התשה שוחקת ביותר בפיליפינים, מלחמה בה אפשר בקלות לאבד 150 טייסים מעולים ביום אחד. והצי היפני איבד טייסי יוקארן מעולים בקצב מסחרר; למשל, בקרב סנטה קרוז נהרגו 145 מהם, וזה עוד קרב בו יפן ניצחה.

ואם לא די בכך, התפיסה היפנית היתה שטייס שנטש את מטוסו הוא עדיין לוחם שצריך לציית לפקודות - והפקודה היא לחזור לבסיס לבד כדי לא לבזבז משאבים. טייס אמריקאי צנח באחד מאיי גינאה החדשה? יבואו לחפש אותו בג'ונגל. טייס יפני נטש? הבסיס 200 ק"מ מערבה, שינג'י. שיהיה לך טיול נעים.

במהלך 1944 זיהו היפנים את המחסור הצפוי בטייסי חיל הים, וניסו להרחיב את מערך ההדרכה שלהם. תנאי הקבלה השתנו והתגמשו קצת, אבל הקורס עדיין היה ארוך ומפרך ביותר - בצורה שכבר לא תאמה את הצרכים בשטח. ב-1945 זה כבר הפך לאסון: חניכי הקורס נשלחו לחזית לאחר הדרכה לא אחידה ביחידות עצמן. מה לעשות, שטייסי הקו הראשון היו עסוקים בהדיפת נחילים עצומים של מטוסי הצי האמריקאי ולא תמיד היה פנאי לחנוך כראוי את החבר'ה החדשים. בהמשך נוצר גם מחסור בדלק - והעדפה ברורה להשתמש בטיפות שנותרו להפעלת טייסים מנוסים.

האמריקאים מאוד אהבו את העניין: טייסי הצי היפני, פעם אימת האוקיינוס השקט, הפכו טרף קל: צוותי זירו חסרי ניסיון הסתערו בפזיזות, חדורי רוח לחימה - ופשוט נקצרו באש. אגב, לאמריקאים לא היה מחסור בטייסים: קורס הטיס של צי ארה"ב קיבל צוערים בני 17 עד 25, נמשך 18 חודשים, ופרק אימוני המשמעת שבו נדחס אל טירונות של חודש. בין 1942 ל-1945 הוכשרו כך 72,527 טייסים. לאמריקאים היו גם מסלולים שונים לאקדמאים ולבעלי רישיון טיס אזרחי.

שיטת היוקארן הוכיחה שזה לא משנה כמה טובים הטייסים שלך, אם אין לך מספיק מהם ואם ההכשרה לא תואמת את המציאות. מתוך 24,000 בוגרי הקורס של צי יפן, נהרגו כ-18,900 מהם עד סוף המלחמה (ביניהם, רק 2,534 במתקפות קמיקזה). זה סביב 80%. אלמנט נוסף היה הפער הטכנולוגי: הזירו היה מאוד מרשים בראשית המלחמה, אך האמריקאים פיתחו מטוסים עדיפים והמענה היפני  - מענה מדהים, עליו אספר לכם בעתיד - הגיע באיחור רב.  

צבאות העולם למדו מהטעות של הצי הקיסרי, אך אימצו אלמנט אחד: העדפה גורפת של איכות על כמות. המציאות חייבה זאת: ראשית, לאחר המלחמה הפכו המטוסים עצמם להרבה יותר מסובכים טכנית עם מנועי סילון, אלקטרוניקה וחיישנים - מה שייקר אותם מאוד והקשה על ייצור המוני מהיר. בהתאמה, קטנו חילות האוויר. כדי לספק מענה בשטח, תוכננו מטוסים שיכולים לבצע יותר משימות, וכך לחסוך צורך בפיתוח דגם לכל תפקוד. וכשיש פחות מטוסים ופחות טייסים, אפשר להשקיע יותר בכל אחד.

כיום גם חילות האוויר הכי גדולים מעדיפים להעביר את הטייסים הכשרה ממושכת והדרגתית, בה דגשים טכניים ופיקודיים, לימודים אקדמיים והסמכות שקשורות לסביבת העבודה (למשל, טייסי צי עדיין לומדים ימאות). ישנם תרגילים שונים שנועדו לבנות חוסן ורוח לחימה אצל אנשי צוות אוויר, אך הם לא שונים מהותית מאלה של כוחות מיוחדים אחרים.

ומה על צי יפן? מלחיו עדיין מתאמנים בסומו וג'ודו, אך בתור אימון גופני וספורט כיפי, ולא כדי לכבוש את שבעת הימים. טיסה נעימה - ולכל חניכי הדרכות הטיס, באזרחות ובצבא כאחד - בהצלחה!