הסתכלו ימינה, הביטו שמאלה - כולם טסו לדובאי. האח, השכן, החברה מהעבודה, אולי אתם עצמכם - עשרות אלפי ישראלים מתדפקים על הדלפקים בנתב"ג בדרך לנופש באמירויות, פנינת מטרופולין בלב מדבר צחיח.
כאן בארץ הם עוד חשבו פעמיים לפני כל יציאה מהבית בעיצומו של גל קורונה שלישי - שם הם עיוורי צבעים לשאלה אם הבורג' ח'ליפה אדום או ירוק. כי כשאתה מגשים חלום - שום רמזור לא יעצור אותך.
אבל איך לפתע הייתה דובאי לחלומית כל כך, מושא תאוותו של הישראלי המצוי? מדוע נמשכים אליה פתאום רבבות תיירים ואנשי עסקים "משלנו", המוכנים גם לעצום עיניים מהמגיפה שמשתוללת בחוץ? מה האמירותים יודעים לעשות יותר טוב מאיתנו, העם הנבחר? האם איי התמרים, "הדקל של דובאי", אטרקטיביים יותר מהארץ המובטחת?
ובכן ישראל הייתה אמורה לפרוח ולשגשג פי כמה וכמה מהמדינות והנסיכויות הסובבות אותה, במזרח התיכון ומחוצה לו, אלא שבמקום החלב והדבש המובטחים היא הציעה לנו בעיקר בירוקרטיה, שנאת חינם וצרות עין.
העם היהודי יצר ומייצר יזמים טובים ומוכשרים, אך בעוד שמדינה כמו דובאי מאפשרת סחר חופשי ופטור ממסים - ישראל מסרסת במו ידיה את אנשי העסקים שצמחו בה, עד שהם ברובם קורסים ונעלמים, נבלעים בתהום הנשייה. רק חלקם הקטן מתפתח ומממש את הפוטנציאל - בדרך כלל במדינות אחרות, "העולם הגדול".
גם החברה הישראלית האזרחית דוחה מתוכה את המוחות המבריקים. במלחמות אנחנו יודעים להתאחד, אבל הציפורניים הנשלפות מיד עם הפסקת האש מוכיחות בדיעבד שלא הייתה זו ערבות הדדית אלא פשוט אינסטינקט הישרדותי אגואיסטי של יחידים המבינים שאין להם בית אחר. וכך, באותה מהירות שבה "התאחדנו" – אנו חוזרים לביצה הטובענית המוכרת של שיסוי, פילוג ועריפת ראשים.
ישראל נעדרת הנהגה שיכולה לאחד את העם ולעצור את הבירוקרטיה, את שנאת החינם ואת המחלות הנוספות שיצרנו במו ידינו – ומכאן הדרך לאנרכיה קצרה. ולתוך הכאוס המוחלט הזה נכנסים כל מיני "מאכערים" המנסים "לסייע" לנו, מסלול ישיר לשחיתות - והנה פרנסנו עוד כמה אגפים ומחלקות במשטרה ובפרקליטות. דמוקרטיה במיטבה.
עם ישראל מפולג ומסוכסך מאי פעם. מלחמת האחים בין העדות, הדתות והמעמדות החלה מזמן. פיתחנו שנאה לאחר ולשונה, והפערים הולכים וגדלים. אלמלא עשרות אלפי הצעירים חדורי המטרה, המוטיבציה וההורמונים המתגייסים לצה״ל ולגופי הביטחון - היינו מתעוררים מזמן מהחלום הציוני. אבל אל תבנו על אותם אידיאליסטים. גם אלה הולכים ומתמעטים, ומשתמטים.
אז אם גם אתם שאלתם את עצמכם מה הופך את איחוד האמירויות למושא תאוותו של התייר הישראלי המצוי, כשאילת וים המלח מצפות לו כאן, ליד הבית, בזרועות פתוחות? ומדוע אנשי עסקים מצליחים מתל אביב מעדיפים לעשות את הביזנס שלהם בדובאי ולמסור מהונם לידיים "זרות"? התשובה פשוטה: אנחנו מתסכלים עליהם וחולמים על עצמנו. מה שיכולנו להיות.
נאום כהן הוא איש עסקים יהודי-אמירתי, בעלי קבוצת NY Koen, הפעילה בתחומי התעופה והיהלומים במדינות המפרץ ומזרח אירופה
צילום מסך: naumkoen.com
34 תגובות לכתיבת תגובה