מחיר הכישלון: כליאת אזרחים

"תקועה במלונית בידוד קורונה בשעה שיש לי בית, כאחרונת הפושעים בארץ...אני מבקשת בכל לשון של בקשה לשחרר אותי לבידוד בביתי הפרטי בפרדס חנה. אני חשה מושפלת כפי שמעולם לא הרגשתי. מדובר בחטיפה ובמעצר בחסות המדינה", כך כתבה מיכל גלברט, מורת דרך בת 62, ששבה לארץ לאחר שביקרה את אמה בדנמרק, בפוסט שהפך לוויראלי.

אתמול היא עתרה לבית המשפט בבקשה שיורה לשחררה לבידוד בביתה הפרטי. זו התוצאה הישירה של המדיניות הכושלת של ממשלת נתניהו שכישלונה בטיפול בגבול המרכזי והכמעט יחיד של מדינה מהקטנות בעולם, גרם לה לאמץ צעד קיצוני בכל קנה מידה: כליאת אזרחים.

מיכל לא לבד: אלפי ישראלים נמצאים באותה מצוקה. לעתים מדובר במצוקה נפשית כמו זו של מיכל, אך יש גם לא מעט שבגלל מגבלה פיזית או בריאותית, אין ביכולתם לשהות זמן כה ממושך במלונית – שם מכובס למתקן כליאה. מדובר בצעד חסר תקדים שלא ננקט במדינות אחרות (למעט צפון קוריאה), והוא התוצאה הישירה של אוזלת ידו של ראש ממשלה תחת שלושה כתבי אישום שחייב להיאחז בשלטון, זו דרך המילוט שלו, שהעדיף שיקולים פוליטיים – לא להרגיז חלילה את הפוליטיקאים החרדים שמתנגדים להעלאת סכום הקנסות על הפרות הקורונה.

נוסעים שחזרו מלונדון והועברו ישירות למלון דן פנורמה בירושלים | צילום: עמית שאבי

תשעה חודשים היו לממשלת נתניהו כדי להתכונן ולהכין מערך של אכיפה אפקטיבית. אכיפה היא שם המשחק באירועים כאלו. האכיפה כשלה, לכן המערך כשל. לכן, כדי לבלום את המגפה, כולאים ישראלים.

אם לא די בכל התסכול ועוגמת הנפש הללו, אותם כלואים ראו כיצד ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק יצא מנתב"ג במכונית היוקרה שלו, היישר למגדלי אקירוב. מבלי להיכנס לשאלה האם הפטור שהוא קיבל היה מוצדק, הוא זכה לפריבילגיה של בודדים: תשומת לב לבקשתו לפטור.

בסוף השבוע התברר כי הכשל המוסרי הוא רק חלק מהכשל המערכתי סביב סוגיית כליאת ישראלים מנתב"ג. "עובדים יקרים, קראו בעיון את הקריטריונים ובמידה שאתם עומדים בהם, מלאו את הטופס. תודה על שיתוף הפעולה", קרא בסוף השבוע האחרון מכתב נואש של משרד הבריאות שמיהר לגייס כל עובד פנוי במשרד שיכול לסייע לד''ר אשר שלמון ועו''ד חן וונדרסמן – שני העובדים היחידים במשרד הרשאים להעניק פטור מבידוד במלוניות כליאה. כן, שני אנשים. העובדים החדשים יצורפו לוועדת הפטור שיושבת בנתב"ג.

אחת השאלות הגדולות היא מדוע יש כל כך הרבה מקרים: לא רק בגלל שיש הרבה ישראלים שמתגוררים בחו"ל אלא גם כי היה צורך דחוף לראש הממשלה להרחיב את "פסטיבל דובאי". הרי הסכם השלום הוא אחד הקלפים החזקים לקמפיין הבחירות והיה צורך גורף וחיוני לנופף בו חזק כשהסקרים לא כל כך מחמיאים. היה ממש הכרח לצאת בהמונים לאמירויות? על מה ולמה? ומדוע לא עצרו את החגיגות מוקדם יותר כשהבינו כי בדובאי יש תחלואה גבוהה והישראלים מדביקים זה את זה במסעדות ובבתי הקפה שם כי כאן הם סגורים?

אין כאן ולו חצי טענה למשרד הבריאות: הממשלה החליטה החלטה חמורה ושגויה, משרד הבריאות חייב לבצע. איפה פיקוד העורף? איפה רשות שדות התעופה? כולם מתרחקים מהאירוע הזה כמו מהמוטציה האנגלית של הקורונה. פיקוד העורף "רק מלווה" את השבים למלוניות – הם הרי לא מחליטים. ברשות שדות התעופה העבירו את תפוח האדמה הלוהט לכל מי שרק ירצה בו, אבל מה למלוניות כליאה ולהם? רק נותר לקוות שאותם כלואים, חבריהם ובני משפחותיהם יזכרו ב־23 במרץ מי כלא אותם ומדוע.