איור: יערה עשת
דברים שניקח מ־2020
פסטיבלי קולנוע בסלון, בינג' אינסופי על הספה, משחקי קופסה על השטיח, מופעי אמנים בחצר הבית ופיקניקים תחת כל עץ רענן. למרות הריחוק החברתי, הבידוד והסגר כלכליסט מוצא את הדברים שהקורונה עשתה להם רק טוב, וצריכים להימשך גם הרבה אחרי שהמגיפה תחלוף
העובדה שהמסעדות סגורות הוציאה את כולנו לרחובות, ואם פעם פיקניק היה תלוי בנסיעה ארוכה לפינה קסומה בטבע טובל בירק ובקולות ציפורים, השנה כל מדרכה בעיר נהפכה ללוקיישן רלוונטי. לא לקח הרבה זמן עד שהמסעדות עצמן הבינו שיהיה יותר קל לארוז הכל לסל אחד ולשלח אנשים לפקנק בסטייל, בין אם זה בפארק לאומי או בשוק לוינסקי, כשהם מצוידים במבחר גבינות שוות, נקניקים מיוחדים, קישים מושקעים, פירות טריים, ירקות מגוונים, ויין. כמובן. חייבים יין.
מבין אלה שהצליחו לרכוב על הגל נמצאים גם מקומות קיימים כמו רשת בנדיקט שהציעה מארזים כאלה עוד טרום ימי המגיפה, מסעדת רוטנברג בעמק המעיינות, הדליקטסן של קבוצת R2M וגם לא מעט עסקים חדשים שהוקמו בדיוק לטובת המטרה הזו, בווריאציות שונות: מבראנצ’ים, דרך מאזטים וכלה בבשרים רציניים. יש לקוות שהז’אנר החמוד הזה לא ייעלם יום אחרי שהמגיפה תמוגר, כי מקומות תחת כיפת השמים יהיו תמיד, וגם מזג האוויר בישראל מאפשר הרבה ימים לפעילות הקולינרית־החברתית הזאת, ואם אפשר להרגיש מדי פעם שהחיים הם כן פיקניק, למה להתנגד?
רעות ברנע
חנויות ומשלוחי יין | אלכוהול, לא רק לחיטוי
כמה פעמים ישבנו השנה במסעדה והזמנו בקבוק יין? כמה פעמים יצאנו לבר? פעמים ספורות, אם בכלל. אבל העובדה שהפסקנו, בכורח הנסיבות, לשתות אלכוהול בחוץ — גרמה לרבים להגביר באופן משמעותי את צריכת האלכוהול בבית. חנויות ופלטפורמות שמספקות משלוחי יין ללקוחות הפרטיים, חלקן הגדול מהיום להיום, פרחו בשנה האחרונה כמו שלא פרחו מעולם: באין מסעדות, ברים, בתי מלון או אירועים, עבור היקבים ויבואני האלכוהול זוהי הפלטפורמה היחידה שהם יכולים למכור בה.
ואילו עבור הלקוחות הפרטיים זה נוח, קל ולא דורש הרבה תכנון מראש. בנוסף לכך זה הביא לקוחות רבים להתמקצעות בתחום. "מאז שאנשים שותים בבית הם מייצרים לעצמם את החיבור שבמסעדות וברים היה נתון בידי הסומליה. אופי בחירת היין שלהם השתכלל", אומרת הסומליירית שירה צידון. "אנשים החלו לבחור יין מול מדף ולא מול תפריט, הם סומכים על עצמם יותר, זוכרים את התוויות והבקבוקים שקסמו להם, ויודעים להגדיר את הטעם האישי קצת יותר טוב ולהתמצא בעולם היין שעלול להיות סבוך למדי".
רעות ברנע
רכישת אמנות | כל אחד אספן
השנה חלה עלייה ברכישת אמנות ישראלית. האספנים השקיעו יותר במה שנמצא קרוב אליהם. אך גם מי שאינם אספנים החליטו שלקירות הבית שלהם מגיע משהו איכותי יותר מפוסטר של איקאה. בתערוכות שהוצגו בין הסגרים נמכרו לא מעט עבודות (למשל, בתערוכה של ליליאן קלפיש בגלריה גורדון נמכרו כל העבודות), אבל גם אמנים שלא מקושרים לגלריה מכרו באופן ישיר לקהל כך למשל סיגלית לנדאו שקיימה בחודש האחרון מכירה פרטית מיצירותיה. "גם אנשים שמעולם לא קנו אמנות, רכשו יצירות בסכומים של בין 1,000־3,000 שקל", מספרת האוצרת קרן בר־גיל.
רעות ברנע
אופנה | מוסר במקום קניות
השנה החולפת היתה קריאת השכמה לעולם האופנה ולייצור המוגבר של טרנדים ובגדים עונתיים. נגיף קורונה יחייב את תעשית האופנה לעשות ריסטארט ולהתחיל להגדיר מחדש את הערכים שלה לעבר עתיד בר קיימא. "ייצרנו הרבה יותר מדי בגדים, הרבה יותר מדי תצוגות. אנחנו לא יכולים לחזור לקצב הזה", הצהיר עורך מגזין "ווג" הבריטי, אדוארד אנינפול, שמונה באחרונה למנהל האדיטוריאלי של כל מהדורות “ווג” של תאגיד קונדה נאסט באירופה. גם ניקולא גסקייה, מעצב הנשים של לואי ויטון, חושב ש"צרכנו בקצב מטורף, ולא היה לנו זמן להתמקד בדברים החשובים כמו אתיקה וקיימות". סן לורן ביטלו תצוגות, והמועצה הבריטית לאופנה הודיעה כי שבועות האופנה שלה יהיו נטולי מגדר ויתקיימו דיגיטלית, לפחות השנה.
גם הצרכנים נדרשו לחשבון נפש ורבים אימצו גישה סלקטיבית יותר והפגינו מודעות בכל הנוגע לקיימות ואיכות. על פי הערכות של חברת מחקר השוק יורומוניטור, שפורסם ב”ביזנס אוף פאשן”, 31% מהלקוחות העידו כי יקנו ממותגים שיקבלו עליהם אחריות וינקטו גישה בת קיימא שיש לה השלכות סביבתיות וחברתיות. נתוני מכירות הקמעונאות העולמיות צפויות לצנוח ב־16%, אם כי לא בכל העולם. אירופה ואמריקה יחוו ירידה כוללת של 20% אולם באסיה, למרות ירידה של 14% ב־2020, הצפי הוא לגידול של 40% בשנים הבאות עד 2024. ופירוש הדבר שהדרך עוד ארוכה, אבל זו התחלה. מעניין לעקוב לאן תתפתח התעשייה, אם קולקציות אכן יצומצמו ויהיו על עונתיות ואם נושא הקיימות ימשיך להעסיק את התעשייה גם אחרי שהמשבר יחלוף.
עילית מינמר
אמנים מתאגדים לאלבומי מוזיקה | יש כיסוי
שני פרויקטים נפלאים של מוזיקה ישראלית הולידה הקורונה. הראשון הוא "צו השעה" של קרן מריוס וענבר נכט, עם ביצועים מחודשים עכשוויים לקלאסיקות ישראליות כמו "בך לא נוגע" שביצעו קרן פלס ואלון עדר, "ואלס להגנת הצומח" של איה זהבי פייגלין וג'יין בורדו ו"את חירותי" של ברי סחרוף. לאור ההצלחה הוקלטו גם שני חלקים נוספים בהם בלטו "אור הירח" של יסמין מועלם וטונה, ופורטיס ב”מלנכולי” של החברים של נטאשה. מעבר ליוזמה האמנותית המבורכת סיפק הפרויקט עבודה ל־700 עובדי תעשיית המוזיקה.
"הגל השני" של רועי ריק (הקולקטיב) הוא פרויקט מחתרתי יותר שנולד עם תחילת הסגר הראשון ובמסגרתו יצאו שני שירים בשבוע של אמנים מסצינת המוזיקה העצמאית (אינדי). זה התחיל מהודעות בוואטסאפ וחיבור של קטעים שכל אחד עשה מהבית והסתיים בפרויקט מקסים שלקחו בו חלק בין השאר גלעד כהנא, גון בן ארי, סיון טלמור, דורון טלמון, שי צברי ומיקה שדה. עוד מימי "עבודה עברית" בסוף שנות ה־90 התברר שהקהל הישראלי אוהב להאזין לאלבומים המאגדים אמנים וז'אנרים שונים. שילובים וציוותים מסקרנים וערבים לאוזן יתקבלו בברכה גם עם תום המגפה.
מאיה נחום שחל
מופעים בבתים | אצלנו בחצר
רן דנקר נוחת אצלכם בבית עם גיטרה, מירי מסיקה טועמת מהאוכל המשפחתי רגע לפני שהיא פוצחת בשיר בסלון, קרן פלס מגיעה עם הקלידים עד לדשא של השכן ועידן חביב שר בחצר רגע אחרי שהופיע בהישרדות. בימים כתיקונם זו היתה יכולה להישמע פנטזיה, אולם הקורונה הובילה את האמנים לעבוד במסגרת ההנחיות, וכשהמגבלה היא לא יותר מ־30 איש, זו פחות או יותר האופציה היחידה לצפות בהם, בהנחה שיש ברשותכם כמה אלפי שקלים לשלם עבור החוויה. גם בעיריית תל אביב הבינו את הפוטנציאל ויזמו הופעות קפסולה בחצרות בתים ועל גגות. מופע אינטימי לחברים או משפחה יכול להיות אפשרות בילוי לא רעה גם אחרי ימי הקורונה. כל שנותר הוא לקוות שהאמנים שיחזרו לבמות ימצאו את הזמן והרצון להמשיך.
מאיה נחום שחל
קולנוע | פסטיבל הכורסה
אנחנו אמנם מתגעגעים לבתי הקולנוע. אבל יש דבר אחד שהקורונה לימדה אותנו בכפייה: שצריך להפריד את היצירה מהפורמט, ושסרט יותר חשוב מאיך רואים אותו. מהבחינה הזאת, שנת הסגר הזאת אמנם דחתה המון סרטים למי יודע מתי, אבל גם הביאה המוני סרטים אל תוך בתינו, רבים מהם אולי היינו מפספסים בשנה רגילה, כשהיו טובעים בין נחשולי שוברי הקופות שמושכים את תשומת הלב. לכן, עם כל המגבלות והבעיות והצער, 2020 היתה שנה אדירה לפסטיבלי הקולנוע, לפחות מנקודת המבט של הצופים, שלראשונה ניתקו את הפסטיבל מהמקום שהוא מתקיים בו (גם את זה צריך לזכור: פסטיבלי קולנוע הם במהותם אירועי תיירות בהפקה עירונית).
כך השנה יכולנו לשבת בבית, מול מסך גדול, עם אוזניות על האוזניים ולזפזפ בין דוקאביב, פסטיבל חיפה, פסטיבל סרטי הסטודנטים, פסטיבל סרטים בערבה, פסטיבל הקולנוע הלהט"בי ופסטיבל ירושלים. בלי לדאוג שסרטים עולים זה על זה בשעות, בלי לדאוג אם סרט לא יוצג ביום שבו במקרה נגיע לפסטיבל, בלי לשלם על דלק או על מלון. פשוט הסרטים עצמם, כפי שנבחרו על ידי הצוותים שכבר למדנו לסמוך עליהם. הלוואי שגם בעתיד תינתן האופציה הזאת, שתאפשר לנו ליהנות מהרפרטואר בלי לנדוד.
יאיר רוה
סטרימינג | הכל זורםמפליא שבכל ים הקונספירציות שצצו ועלו סביב הקורונה לא נשמעה זו שקושרת בין הסטרימינג לקורונה. מייסד מיקרוסופט ביל גייטס משתמש בכוח הרב שלו כדי להרוויח מהמגיפה וריד הייסטינגס, מייסד נטפליקס, לא? למה? הרי אם היתה חברה שהרוויחה מהעובדה שכולם נשארו בבית זו נטפליקס, ואחריה דיסני, שעלתה עם שירותי הסטרימינג שלה, למרות הספקות שעלו בנוגע לעודפות בתחום, וכך גם אפל ו־HBO Max וכל מי שהקים שירות סטרימינג השנה, שזה כמעט כולם. מגוחך לחשוב שלפני שנתיים מבקרי טלוויזיה ואחרים היו מוטרדים מעודף התוכן הטלוויזיוני בעולם. ב"טיים" הביע אחד מהם, חשש מ"ניפוץ ההיבט הקהילתי של הטלוויזיה, שבמשך עשרות שנים ליכד אנשים על הספה".
ספרו את זה ל־64 מיליון האנשים שצפו באותו זמן ממש ב"טייגר קינג" בנטפליקס. הסטרימינג המרובה לא רק איפשר לאנשים, בזמן הרב שנותר להם כשהיו בבית, לצפות בסדרות חדשות בנטפליקס, אלא לעשות מרתון של כל גיבורי העל בדיסני, ולהשלים חורים בהשכלה הטלוויזיונית עם סדרות כמו "הסופרנוס", "עמוק באדמה" ו"הסמויה" ב־HBO, וגם להתרגש מסדרה כמו "גמביט המלכה", שהובילה לעוד פעילות של השנה האחרונה: משחקי שולחן וקופסה.
רותה קופפר
משחקי קופסה | תופסים מונופול
המכירות של לוחות שחמט זינקו בעקבות הסדרה "גמביט המלכה", אבל כבר נהנו מהמקפצה של הקורונה קודם לכן. כך גם משחקי קופסה ופאזלים. כי אחרי שצפינו בטלוויזיה ובשירותי הסטרימינג ממושכות בסגרים השונים, צבענו את הבית, והכנו חלות, עדיין נותר הרבה זמן של משפחות, שכנים, וקפסולות של חברים לבלות יחד. משחקי לוח מספקים זמן משותף, מהנה, לא נטול מחשבה, ואסקפיסטי להפליא. כך אצלנו במשך שעתיים איש לא נגע בטלפון שלו, לא שמע על מגבלה נוספת המושתת עליו, ועל חולה מאומת בסביבתו. לא פלא שמכירות של משחקי קופסה ופאזלים עלו בבריטניה ב־240%. גם בישראל חנויות הפאזלים מצאו את עצמן במחסור.
בבריטניה המשחקים הנמכרים ביותר היו הקלאסיים: "מונופול", "Cluedo" ו"שבץ־נא". משחקי הקלפים UNO (גרסה של "טאקי") נמכרו ושוחקו שם במשך כל השנה האחרונה, וממשיכים להימכר עכשיו, כאשר הטמפרטורות צונחות שם, ואי אפשר להתאוורר בפעילות פיזית בחוץ. משחקי הקופסה מספקים בריחה אבל כזו שלא מרדימה את המוח; מאפשר להורים להתחבר לעבר המשחקי שלהם עם ילדיהם, ולסתם חברים מבוגרים שפעם הלכו לסרט, מסעדה, מופע מחול או לבריכה יחד, לבלות בנעימים.
רותה קופפר
זום | רואים אותי?
על החסרונות של אפלקיציית זום שמענו רבות. לימודים בזום זה עינוי, כך גם ארוחות חג בזום ואפילו שיחות עם קולגות שלא מבינים שרואים אותם גם כשהם לא רואים את האחרים. באפריל "הניו יורק טיימס" סיכם את כל הצרות בכתבה שכותרתה "למה זום הוא נורא". אבל יש גם יתרונות באפלקיציה הכה קלה לשימוש הזאת, שמאפשרת מפגשים אישיים ומקצועיים בעולם שנגזר עליו ריחוק חברתי, ומחייבת אותם להיות ענייניים וממוקדים (וגם להציץ קצת לסביבה הביתית ולחתולים של הקולגות שלהם).
היא גם מקרבת אושיות שלרוב לא היו בהישג יד או מחשב, ישירות לביתנו. כך קרה בפסטיבלים ישראלים שנהיו אונליין והצליחו להביא אליהם אורחים חשובים, שהיו תקועים בעצמם בסגר בבית. כך היה בחודש שעבר עם הוובינר של הבמאי מרטין סקורסזי ואוניברסיטת תל אביב, לדוגמה. כל זאת מבלי שדיברנו על הפיצ'ר החשוב מכל: "שפר את הופעתי" (Touch up my appearance, מימין לאייקון של הווידאו). לחיצה אחת והצער על הריחוק מהקוסמטיקאית בימים אלה חלף הלך לו.
רותה קופפר
