"איך מגיעים לגיל 93 צלולים? אני דואגת רק כשצריך, לא להנאתי"

הציירת והפסלת דינה רקנאטי (93) היא "עולה חדשה". היא נולדה במצרים, התגוררה קרוב ל-70 שנה בניו יורק ועלתה לישראל לפני קרוב ל-5 שנים לאחר מות בנה הצעיר, מייקל, מסרטן בגיל 58. וכך, כשהיא בת 90 כמעט, רקנאטי מצאה את עצמה עושה עלייה לבית הפרטי בהרצליה פיתוח ששימש אותה ואת בעלה, רפאל, בביקוריהם בישראל.

בשעה שפסלי החוצות של דינה הוצגו במקומות מרכזיים (ברחבת מוזיאון תל אביב, במרכז הקונגרסים בירושלים, בדרך לנתב"ג) – שמה נותר אנונימי יחסית בציבור הישראלי הרחב, ושם משפחתה מתקשר בתודעה הציבורית לאצולת הון יותר מלאמנות שלה (שבה ניתן לצפות כיום בתאום מראש ב"פורום" בהרצליה פיתוח).   

זיהוי השם רקנאטי עם אצולת ההון בישראל איננו מקרי. בעלה, רפאל רקנאטי שנפטר ב-1998, הוא אחד מ-4 בניו של ליאון רקנאטי שהגיע לישראל מסלוניקי ב-1935. משך שנים המשפחה זוהתה עם הקמת בנק דיסקונט שבעלה היה יו"ר שלו, ועם השליטה בקונצרן אי.די.בי בימיו הטובים. אודי, בנם הבכור של דינה ורפאל, שימש בין היתר משנה למנכ"ל בנק דיסקונט ולימים גם יו"ר משותף של אי.די.בי (עם בן דודו ליאון), לאחר פטירת אביו ב-1999. מייקל, האח הצעיר, חי את מרבית חייו בניו יורק ושימש דירקטור ולימים סגן נשיא חברת הספנות המשפחתית OSG בארה"ב, עד שנאלץ לפרוש ממנה.

רקנאטי חדלה מציור כשבנה חלה וחזרה לצייר רק עם המעבר לארץ. קשה שלא להתפעל מהדחף שלה לצייר גם בגיל 93 כשהיא ישובה על כיסא והקנבס מונח על הרצפה. "אני מציירת בישיבה. גם עברתי שבץ לא מזמן, ועמדתי למות. איכשהו חזרתי והפתעתי את כולם. אני שמחה כי זה נתן לי את ההזדמנות לראות את המשפחה שלי, את הנינים שלי, אפילו שרק מרחוק בגלל הקורונה. אני מוטרדת מהמצב שאליו נקלע העולם ומהשבריריות של הכל. כשאני יכולה לצייר, זה הרבה יותר טוב. רגע אחרי שסיימתי אני אומרת: 'זה נורא, צריך לזרוק'. למחרת אני חושבת: 'רגע, זה דווקא בסדר'".

השיחה מתנהלת באנגלית בביתו הפרטי של בנה המנוח, שהוסב להיות הסטודיו שלה וצמוד לביתה הפרטי בהרצליה פיתוח. מאחוריה קנבסים ענקיים שעליהם ציירה בחצי השנה האחרונה לאחר שבעיות ברכיים הושיבו אותה על כיסא גלגלים. שם הציורים המופשטים הוא "מראות קורונה" בגלל המועד שבו צוירו.

עשית עלייה לישראל לקראת גיל 90 אחרי 67 שנה בניו יורק. מה הטריגר?

"אחרי שמייקל, שהתגורר בארה"ב, נפטר, לא נותרה לי עוד סיבה להישאר שם. רבים מחבריי נפטרו. ראיתי שאין את מי לראות יותר ותמיד רציתי לבוא לפה. בני הבכור אודי עודד אותי לעלות להגיע, ואני שמחה על זה".

איבדת את מייקל בגיל 58 ממחלת הסרטן לפני 5 שנים.

"לאבד את הבן שלך זה דבר קשה מאוד, אולי הקשה ביותר. אין דבר קשה מלאבד אדם בוגר, בן לוויה, שאת רואה בו אדם מקסים ונפלא, וגם לראות אותו חולה למשך תקופה. לי היה סרטן פעמים ושרדתי, אבל לו היה סרטן רע במיוחד. יש גידולים מאוד אכזריים".

ציירת בתקופה הזאת?

"בניגוד לכתיבה, ציור זה משהו שאת עושה כשאת אסופה. כשאת על קרקע לא יציבה ולא מבינה מדוע החיים הכו בך ככה, מדוע נלקחים חיים של בנך ולא שלך – זה משהו שאת צריכה לפתור כדי להיות מסוגלת לצייר. בתקופה הזאת הייתי כל כך פגועה, שהייתי רק צריכה להירפא. בכל יום הייתי צריכה להסתגל מחדש לכך שלא אראה את מייקל יותר, ואודי היה נפלא בתקופה הזאת".

השנים והגאוגרפיה הרחיקו בין הבנים שלך?

"מייקל ואודי היו מאוד שונים. מייקל לא היה הארד וורקר כמו אודי. אבל אהב את החיים שלו, אהב אנשים, בתקופה האחרונה לחייו אודי בא לבקר כל יום. הם לא תמיד היו קרובים, אחד גר באמריקה (מייקל) ואחד בארץ (אודי), אבל מייקל העריץ את אודי כאדם. היום אודי כבר בן 70. ממשיך בעסקים".

בלא מעט משפחות הון בין האחים נוצר קרע (האחים עופר, משפחת קרסו וכו').

"אני מבינה שלעתים יש מאבקים בין אנשים שאין להם כלום. כשאחד לוקח מהשני את המעט שיש, זה הופך מאוד קשה. אבל מסתבר שגם כשיש יותר ממספיק – זה יוצר ריבים. כילדה לא הייתי עשירה. לא עלה בדעתי שאין לנו מספיק אוכל לשים על השולחן - עד גיל 18 שבו התחתנתי. אמי התאלמנה בגיל צעיר ובכל מקום שהייתה בו והגישו אוכל שאלה: 'אוכל לקחת 2 לילדים שלי?'. אתה חיי במחסור אבל לא חושב על זה כעל בעיה שצריך לפתור. כשהיה וכשלא היה לי - לא נאבקתי בזה. היה בי משהו מהמנטליות הערבית של 'יהיה בסדר', עבורי המחסור לא היה בעיה".

"אני מבינה מאבקים בין אנשים שאין להם כלום, אבל מסתבר שגם יותר מדי הון – יוצר ריבים"

העבר וההווה העסקיים של משפחת רקנאטי עוברים בצמתים מרכזיים בעולם הכלכלה הישראלי, אך כשהמשפחה מכרה את אחזקותיה באי.די.בי לדנקנר בשנת 2003 – פנו בני המשפחה איש איש להשקעות פרטיות וירדו מקדמת הבמה העסקית. הענף הספציפי של משפחתה של דינה ספג מהלומה לא קלה עם פרוץ משבר ויסות מניות הבנקים ב-1983, שהביא להלאמת הבנקים הגדולים בישראל. רפאל רקנאטי,שימש אז יו"ר בנק דיסקונט, ובנו אודי רקנאטי, שימש ראש אגף ניירות ערך בדיסקונט בפרשה. בעקבות המדיניות האגרסיבית לטיפוח שערי המניות של הבנקים שהייתה נהוגה כמעט בכולם - נאלץ רפאל רקנאטי לוותר על שליטתו בבנק המשפחתי, ולמכור את האחזקות בו בהדרגה.

ראית את הכל: הקמת בנק דיסקונט, פרשת ויסות מניות הבנקים, הקמת אי.די.בי ומכירת האחזקות. היית חלק מהחיים העסקיים?

"הקשבתי, אבל לא הבנתי הרבה. הייתי אאוטסיידרית כי זה לא היה המקצוע שלי, העדפתי 'לשחק' בצבעים".

זו הייתה דרכך לברוח?

"טיפלתי במשפחה, וביצירות שלי. כל דבר טוב שקרה למשפחה ידעתי, כל דבר עצוב ידעתי".

"לא יכולתי להרשות לעצמי להיות בעלת מזג רע"

 

דינה נולדה ב-1928 בקהיר, ושם גדלה חיה עד לנישואיה לרפאל בגיל 18. אביה, שהיה מהנדס במקצועו, נפטר כשמלאו לה 5 מבעיות לב. את רפאל הכירה כשהיה כשליח "עלייה ב'" בקהיר. "הוא היה אחד השליחים שהגיעו לשכנע את יהודי מצרים שחיו ברווחה לעלות. ליוויתי אותו למשימות שאליהן נשלח כי לא דיבר מילה בערבית. עזרתי לו במעברים לפורט סעיד או סואץ, מקומות שבהם היה צריך לענות על שאלות. הוצגתי כבת זוגו ובסוף באמת הפכנו בני זוג".

איך הגעתם להתגורר בארה"ב?

"התחתנו ועברנו ללונדון. בעלי רצה ללמוד שם ספנות, ואני התחלתי ללמוד שם אמנות. משם עברנו לאמריקה, שם לבעלי הייתה הזדמנות להיכנס לעסקי הספנות.

איך היה לנחות בחיקה של משפחת אצולת הון?

"ראיתי בהם אנשי הגונים, שעבדו, בנו דברים, כמו בנק דיסקונט, לא רק נפלו לתוך 'העושר'. אנשי עבודה קשה ובני מזל למצוא את העסקים הנכונים בזמן הנכון. בעלי, למשל, החשיב נסיעות עסקים כחופשה. החיים לא קלים עבור מישהו שרוצה להשיג משהו. כולם סביבי עבדו קשה. גם בעלי ואודי בני".

לאמנים יש אופי אינדיבידואליסטי שמגיע לעתים עם מזג רע.

"לא יכולתי להרשות לעצמי מזג רע. אני חושבת שזה מהילדות שלי. התייתמתי מאבי בגיל מאוד צעיר. אמא דאגה תמיד שלא יהיה לנו מספיק ופחדתי לאבד גם אותה, לא רציתי להפריע למישהו, ולא ראיתי משהו טוב במריבות. אמי ניגנה בפסנתר, אבל לא השתמשה בזה כמקצוע, המקצוע שלה היה להתאבל על אבי, ועם זה גדלתי. אם שבגיל 28 איבדה את בעלה ובלי שום ירושה. דודיי היו נדיבים וסייעו לממן לי ולאחי לימודים בבית ספר. לכן אני אומרת שהמקצוע של אמי היה 'להתאבל'.

איך מגיעים לגיל 93 במצב מנטלי כזה?

"עניין של טמפרמנט. אני דואגת רק כשצריך, לא דואגת להנאתי. אני מתגעגעת לפתיחות של תערוכות, לנסיעות שלפני הקורונה. אבל בהסתכלות על חיי - לא החמצתי כלום. התחתנתי בגיל 18 והתחלנו מיד בחיים אמיתיים: נסענו לפריז, ללונדון, לניו יורק, חיים מרגשים מאוד. אני לא מתעצבנת בקלות, לא מבקרת אנשים, מנסה לייצר אווירה של שלום".