אדריכלים תתחילו בפתיחות ושיתוף כדרך לשיפור התוצר התכנוני

 מוגש מטעם DUN'S 100

תתארו לכם שעולם התכנון היה עובר מהפכה שיתופית אמיתית, שקיפות ושיתוף מלא מתחילת התהליך ועד לאישורו הסופי. עבודת צוות חוצה גבולות ומגזרים החל ממשרדי האדריכלים, היזמים, מהנדסי ערים, וועדות התכנון המקומיות, המחוזיות וכלה בציבור. מה הייתה התוצאה בפועל? האם אנחנו מדברים על "תכנון בדיוני"? כנראה היינו עדים לכך שהתוצר התכנוני היה משתפר ויכול להיות שתהליכי האישורים וההיתרים היו מתקצרים בצורה משמעותית - מצב בו כולם מרוויחים.

התכנון הינו הרקע הפיזי לאופן שבו כל אחד מאיתנו מנהל את חייו, כיצורים תרבותיים אנחנו תמיד נגדיר מקומות על מנת לאפשר לנו אורח חיים. יש את המקום בו אנחנו גרים (בית) המקום בו אנחנו ישנים (חדר שינה), המקום בו אנו מבלים, המקום בו הילדים הולכים לשחק אחר הצהריים ועוד הרבה דוגמאות למקומות מוגדרים. אנחנו מגדירים אותם כי המקומות האלה חשובים לנו, חשוב לנו איך הם מתפקדים ומעוצבים או במילה אחת מתוכננים.

שאנחנו מתכננים מקום אנחנו מתכננים מעין "כלי" שכל אחד מהמשתמשים בתוצר התכנוני יוצק אליו את תוכן חייו, כל אחד לפי דרכו, אופיו והבנתו. כשאנו נתכנן בית פרטי לפי הזמנה אנחנו נתאים לכתחילה את אופי המרחב הפרטי למשתמש הקצה, אך כאשר אנו מתכננים מבני מגורים עבור יזמים שמוכרים את הדירות או שאנחנו מתכננים שכונה, מרכז מסחרי או מגדל משרדים אנחנו לא מכירים באופן אישי את משתמשי הקצה, התכנון הוא להמונים. אנחנו מתכננים כיצד יראו הרחובות, את חזיתות המבנים שמגדירים את הרחוב, את הפארק השכונתי ואפילו את חלונות הראווה, מחליטים מאיזה חומר תורכב המדרכה וקובעים את סוג העץ אשר יעניק לנו את צילו, תוצרי התכנון ילוו אותנו במשך עשרות ומאות שנים.

אמות המידה לתכנון מתבססות על הבנות ודעות של מספר מועט של אנשים שבמובן מסוים קובעים לאחרים כיצד יראו ויתנהלו חייהם. ככל שיותר אנשים יהיו מעורבים בתהליך התכנון, בשקיפות ובדרך שהם יוכלו להשפיע עליו ניתן לומר שהתוצר יהיה משובח יותר.

אחת הבעיות המרכזיות כיום בקידום פרויקטים ותכנונם, ובאופן כללי בעבודה השוטפת במשרדי האדריכלים, נובעת מהעובדה שאין שקיפות מתחילת הדרך. כתוצאה מכך, לרוב היזם שפנה למשרד האדריכלים והסביר בקווים כללים את התוצאה הרצויה, אינו שותף בתהליך עצמו וממתין לתכנון שיוצע לו. משם, העבודה במשרד האדריכלים נעשית כהוראה מגבוה, לעובדים לרוב אין שום say או יכולת להשפיע. בסופו של יום, מוגשת ליזם אופציה מוגמרת שכבר לא מותירה לו מקום או מעורבות לשינויים.

דרך הפעולה די דומה למה שקורה בוועדות, כאשר לרוב אין דו שיח פתוח ומאפשר לעת כתיבת ההנחיות המרחביות, עריכת תכוניות או טיפול בבקשות להיתר (יש לציין שמדובר בשיתוף נרחב יותר ופתוח יותר ממה שהמחוקק קבע במסגרת תהליכי התנגדויות ו/או שיתוף ציבור). אלא שהבקשות להתאמות ניתנות ליזמים או לבאי כוחם כעובדה מוגמרת, ועכשיו לך תעשה את ההתאמות והתיקונים הנדרשים.

ערן שקד וערן לשם | צילום: יח"צ

סידרי העבודה הנוכחיים מקשים מאוד על התקדמות של פרויקטים ואישורם. אם מתחילת התהליך העבודה הייתה מתבצעת בצורה שקופה כקוד פתוח בדיוק כפי המתרחש בעולם התכנות, הדברים היו נראים אחרת. אם בעולם הנדל"ן, בכל שלב, תהליכי העבודה היו שקופים ופתוחים לכל, היו מתקבלים מכל המעורבים פידבקים בזמן אמת – היזם, האדריכלים במשרד ,וועדות התיכנון, ולעיתים אף הציבור התוצאה הייתה שונה, טובה יותר, מקיפה יותר.

התיקונים או השינויים היו מתבצעים בהתאם והתמורה לכך הייתה קיצור משמעותי של משך הפרויקט בלפחות שליש מהזמן.

את המצב הזה ניתן להגדיר כשלב הראשוני של הקוד הפתוח בעולם האדריכלות והתיכנון. משרד אדריכלים שישכיל להבין את החשיבות ביישום הפתיחות והשקיפות בתהליכי התכנון ויעבוד בצורה משותפת ופתוחה עם היזמים, עם העובדים שלו ועם הרשויות, יוכל לקצור את פירות השיתופיות שהוא זרע. זה יבוא לידי ביטוי במקצועיות, חיסכון בזמן על ידי קיצור משך העבודה ופתיחת ערוץ פתוח מול וועדות התכנון שיציגו את השינויים הנדרשים בתוכניות מבעוד יום, והעדכון שיתבצע תוך כדי תנועה עד להיתר הסופי.

השלב השני, מוגדר כמעין עולם שיתופי אוטופי ומציע שדרוג של העבודה בין הגורמים הנ"ל. עולם אדריכלות ארצי ואולי אף עולמי המושתת על יסודות הקוד הפתוח על ידי שיתוף יצירות ותובנות בדרך וצורת העבודה. אולם עוד חזון למועד ואם נזכה ליישם את השלב הראשון אנחנו כבר עלינו על דרך המלך.