אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"הבלורית לא חסרה לי" צילום: יונתן בלום

"הבלורית לא חסרה לי"

השחקן והיוצר הדוקומנטרי קובי פרג' עושה חזרות לתיאטרון כדי לשמור על שפיות, התחבר לעדתיות בגיל מבוגר, מדבר יום־יום עם המתים, היה יושב לבירה עם אריק לביא, רוצה כתפיים חזקות יותר ושורף את הכסף על מצלמות ישנות

05.01.2021, 08:03 | מאיה נחום שחל

איפה אנחנו תופסים אותך?

“אני בסטודיו שלי ושל מוריס בן מיור לסרטים תיעודיים. אנחנו עובדים על סרט תיעודי על שושנה דמארי ל־HOT8 וסרט על דיזנגוף סנטר”.

 

איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?

“אני קם מוקדם מאוד בבוקר כי יש לי ילדים קטנים, ממש מחלק לשכנים את הדואר. אז יש לי מקינטה אחת בבית ואחת בעבודה, בהנחה שאני לא בתיאטרון או בצילומים. בחמש בבוקר המקינטה הראשונה ובתשע אחרי שהילדים בגן המקינטה השנייה”.

עם מי היית רוצה לשבת על בירה?

“אני די מתעסק במתים כל הזמן, אז גם עם יוסי בנאי שעליו עשינו את הסרט ‘להאיר את יוסי’ וגם עכשיו עם שושנה דמארי. אני מנהל איתם דיאלוגים יומיומיים בסטודיו, אני רוצה שיזכרו אותם ולדעת שעשיתי הכי טוב ושאם עיניהם היו רואות — הם היו שלמים ומברכים על מה שעשינו. הייתי שמח לשבת עם עוד רבים וטובים שכבר אינם איתנו כי אני מושפע מאוד מגיבורי התרבות הראשונים של המקום הזה, אני מתסכל עליהם במבט אוהב ומאוד מתגעגע: שייקה אופיר, אריק לביא, פשנל. דמויות איקוניות כאלה שאני עדיין יכול ורוצה להריח אותם כאן איתנו”.

 קובי פרג קובי פרג' | צילום: יונתן בלום  קובי פרג

על מה אתה עובד עכשיו?

“סיימתי חזרות בתיאטרון בית ליסין על ‘סינית אני מדברת אליך’ של סביון ליברכט. זה נשמע הזוי לעשות חזרות עכשיו, אבל מנהלת התיאטרון והבמאית ציפי פינס החליטה שאחרי תקופה שהוא סגור, חשוב שניכנס ונעשה משהו כדי לשמור על שפיות. התיאטרון הפסיק לפעום והוא מנסה לשמור על קשר ולקוות שיגיע היום שאחרי כמה שיותר מהר. היינו בתהליך טוב וכשיושבת במאית כמו ציפי, מישהי שראתה כבר הכל, אין שומן עודף בחדר חזרות, הכל נטו עבודה עם המון פתיחות, ביטחון וסמוך גדול עלינו ועליה. אני משחק מתווך עיראקי דור שני. המחזה מתעסק בדור של ההורים שלנו, וזה יותר הסיפור של אמא שלי שהחביאה את המוזיקה הערבית בבית כדי להתאים את הזהות שלה לכאן.

“אני מגלה שהחיים המאוחרים שלי הם עם מבט עמוק לעניין העדתי כי במוקדמים לא ראיתי או ייחסתי לזה חשיבות. הבית לא עסק בזה, אולי בגלל שהדודים שלי הקימו מותג (פוטו פרג') והיתה גאוות משפחה והם אנשים ששברו את תקרת הזכוכית והביאו המון זקיפות קומה ולא תחושת נחיתות. הבנתי את זה רק כשעשיתי את הסרט עליהם והתבקשתי לחזור אחורה”.

מה השריטה שלך?

“אני שומר על איזשהו קשר עם העולם האנלוגי של הצילום. זה יותר הובי משריטה, אבל אני עדיין מצלם בפילם”.

 

מה העצה הכי טובה שקיבלת?

“להקשיב. עם השנים, תוך כדי תנועה ועבודה, הבנתי שיש רווח בזה, ללמוד ולשמוע את עצמך מראיין פעם ראשונה ולהבין שבתוך השתיקות יש תשובות. זו עצה פרקטית לחיים שנבעה מתוך העבודה גם כשחקן וגם כיוצר תיעודי. הבנתי שזה כוח”.

איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?

“עם הילדים בקן המשפחתי. בדרך כלל אני נוסע לאמא שלי בפתח תקווה עם אחי וילדיו. זה הכי כיף לי בעולם”.

איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?

“לרפא לאנשים את הלב”.

באילו נסיבות יוצא לך לשקר?

“לא ממש יוצא לי לשקר. לא טוב לי עם שקרים”.

מי בעיניך האדם הכי סקסי?

“אין אדם אחד כזה, אבל זה אלה שמסתירים, אלה שהם חידה, אלה שמושכים אותך פנימה לאישיות שלהם”.

למי אתה מתגעגע?

“לאבא שלי שנפטר לפני שנה וחצי. זה עוד מאוד טרי לי לדבר ולהתעסק בזה אבל זה געגוע שאני חש אותו 24 שעות. זה געגוע חי כל רגע, כל נשימה, וכנראה אני גם לא אפרד ממנו”.

 

איפה הכי היית רוצה לגור?

“בתל אביב, פשוט עם עוד חדר וחצי. זו עיר נהדרת”.

על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?

“על פילם ומצלמות ישנות, כאלה 6X6 של נגטיבים רחבים. גם בקבוק קוניאק נחמד זה כיף מדי פעם, לא חשוב שמות”.

מה היית רוצה לשנות בעצמך?

“אני לא מתגעגע חזותית לדברים. לא יכול לראות את עצמי שוב פתאום עם בלורית שיער משעשעת. אולי כתפיים יותר חזקות ויותר שרירים בגב כדי שלא יכאב ויחזיק אותי, אני קמל”.

על מה יש לך רגשות אשם?

“עלינו כחברה לפעמים. כל מיני דברים שאני רואה שאנחנו עושים, כמו הטיפול בפליטים שהם האנשים שחיים בינינו בתוך העיר, הטיפול בקשישים שנזנחים ומתים בבדידותם. אלה מקומות שמאוד מכאיבים”.

מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?

“סרט הביכורים שלי ‘פוטו פרג'’. זה היה מסע של שבע שנים ששינה לי את מצב הצבירה, של דרך אובססיבית שהסתיימה לכדי סרט מאוד מדובר עד היום. ההישג הוא לא הסרט עצמו אלא ההשפעה הגדולה שלו על אחרים. הוא עשה את זה. זה היה מאוד מרגש בשבילי לראות את זה ממש קורה”.

מה מפחיד אותך?

“שיקרה משהו לקרובים אליי”.

מה עושה אותך מאושר?

“חוץ מהילדים שלי, זה כשמשהו שאני עובד עליו קשה יוצא לאוויר ומקבל חיבוק ואהדה והערכה”.

מה הכי חסר לך בחיים?

“אבא שלי. הפריזמה של האושר עברה דרכו”.

מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?

“ילדיי”.

איזו תכונה אתה הכי מעריך אצל החברים שלך?

“נאמנות”.

מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?

“יוסי בנאי. כשאתה יושב ורואה כל כך הרבה שעות של אדם, אתה מושפע. יוסף שילוח גם היה בשבילי מבט מעניין על שחקן גדול, דמות שמאוד אהבתי כילד. בנעורים היתה בי אהבה גדולה ל’החברים של נטשה’, לצלול לאלבומים שלהם שהיו פסקול הנעורים שלי”.

אם לא היית שחקן ובמאי, מה היית עושה?

“אני מניח שצלם. זה אף פעם לא עזב אותי באמת, גם כשניסיתי ללכת מזה, אז זה חזר. עבדתי בעסק המשפחתי עד גיל 25, אחרי להקה צבאית וכשהייתי כבר ב’פיג'מות’. זה היה כל מה שנשמתי מהבית ועדיין באיזשהו אופן נשאר פה מאוד, גם בעשייה היום”.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות