צילום: שאטרסטוק
אורבניסט
בין נבי מוסא לרמאללה: המסיבה במסגד שחשפה את זרמי העומק של הערים הפלסטיניות
בתחילת השבוע שעבר נעצרה אישה, צעירה, בת פחות מ-30 שכבר הספיקה לכבוש את עולם המוזיקה האלקטרונית ולהפוך לחלוצה של סצנת הטכנו של המזרח התיכון והמועדונים הגדולים באירופה. בחסות שמועות ושקרים האשימו אותה בחילול מסגד עם מסיבה "רועשת, עירום ואלכוהול", וגם רה"מ הפלסטיני לא פספס את ההזדמנות לגינויים דרמטיים. שיחה ראשונה עם מקורב להפקה חושפת את מה שבאמת קרה שם, ומה שקורה בערים הפלסטיניות כבר למעלה מעשור
מהפכות, חרף פירוש המילה המורה עליהן, לא דופקות בדלת יום אחד והופכות סדרי עולם. אבל אוסף של אירועים קטנים, מקרים בודדים, אנשים יוצאי דופן - הם אלו המייצרים תהליכים איטיים מאוד, הרבה פעמים כמעט בלתי מורגשים וממרחק זמן מספיק אפשר לכנותם מהפכה. אירוע כזה, שהתרחש בתחילת השבוע שעבר הוא חלק בשרשרת אירועים שמסמנת תהליך עומק שבקרוב לא נוכל להתעלם ממנו. דיג׳יי סאמא עבד אל-האדי מראמללה, אחת הנשים הפלסטיניות המוכרות בעולם ובוודאי המפורסמת ביותר בסצינת המוזיקה האלקטרונית נעצרה על ידי כוחות הבטחון הפלסטיניים לאחר הפקת צילומים לסט חדש שלה שנערכה במתחם קבר נבי מוסא שבמדבר יהודה, סמוך לכביש 1 בדרך לים המלח.
המקרה הזה הצליח להסעיר את הרשות הפלסטינית ולייצר כותרות ברחבי העולם וגם בארץ. כנהוג בתקופתנו שמועות שקריות, קונספירציות ודמוניזציה היו סוכני הפצת הידע הרבה לפני גופי הרשות או התקשורת - שרק הגיבו לשמועות. אז מה באמת היה שם? החברה הפלסטינית בגדה עוברת בעשור האחרון, כמו החברה הישראלית, תהליך עומק שמשנה את פניה. המהפכה הטכנולוגית, מהפכת התקשורת והשינויים הכלכליים שהעולם עובר יצרו בערי הרשות הפלסטינית תהליך אקספוננציאלי של עיור מאסיבי. ממש כפי שהמרחב הכפרי בישראל נמצא במשבר זהות מתמשך כבר כמה עשורים, כך גם זה הפלסטיני. בחסות ההפרדה - הפיזית, הכלכלית, התרבותית ובעיקר הפוליטית - התהליכים שעוברים על שני העמים דומים אך בעלי מאפיינים שונים מאוד. לתוך כל זה נוסיף את תהליכי העיור של החברה הערבית בישראל ונוכל לשפוך אור בהיר יותר על המתרחש באזורינו - מספינים ציניים של רה״מ ביבי-הערבים-נוהרים-לקלפיות-נתניהו שהחליט לחזר אחר הקול הערבי-ישראלי ועד מקרים כמו מעצר של אישה, פלסטינית, ותקליטנית מובילה בסצינת הטכנו.
רמאללה של העשור האחרון הפכה למטרופולין משגשג עם תנופת בנייה והיצע מכובד של מקומות תעסוקה מגוונים. בהשוואה לשאר הערים בשרשרת האורבנית הפלסטינית - מג׳נין בצפון ועד חברון בדרום, רמאללה היא השילוב הפלסטיני של ירושלים ותל אביב. מוסדות שלטון, גופים לאומיים, סמלים ואתרי מורשת מצד אחד, קולינריה, הייטק, חיי לילה, אמנות ותרבות אורבנית מהצד השני. לאחר מאמצים לא קטנים והמון סירובים הסכים צעיר אחד מתעשיית ההייטק המקומית, אשר מקורב להפקה המדוברת לשוחח עם "כלכליסט" ולשפוך אור על המקרה הזה ועל החיים במטרופולין המוביל של הרשות. לבקשתו שמו יישאר אנונימי ואכנה אותו א׳.
מבעד לענני השמועות
דיג׳יי סאמא עבד אל-האדי חתמה בתחילת השנה עם חברת הסטרימינג האלקטורני האמריקאית Beatport חוזה לשיתוף פעולה בהפקה וצילום של סטים אלקטרוניים שיתנו במה, לנוכח משבר הקורונה, לסצנה במזרח התיכון לאמנים המקומיים ולתרבות האזורית בכלל. המטרה הייתה לצלם חמישה תקלוטים בני 5 שעות כל אחד של הדיג׳ייז הכי טובים ונחשבים במדינות האזור על רקע של אתרי מורשת ותרבות מעניינים במדינות השונות. עבד אל-האדי, על המוניטין הרב שצברה בעולם, לא רק הפיקה את הפרויקט אלא הייתה גם אחת מבין אותם דיג׳ייז. כפי שתיאר זאת א׳, כל האישורים הנחוצים לשימוש במקום, בראשם זה של משרד התיירות הפלסטיני, היו בידי אנשי ההפקה המקומית והעולמית. יתרה מזאת, לטענת א' בשנים האחרונות המקום הפך בהחלטת אותו משרד תיירות ממש לאתר מורשת תיירותי והפסיק לשמש כמסגד בפועל, וכשפנתה עבד אל-האדי לאנשי המשרד עם הפרויקט הזה הם אלו שהציעו את המקומות, בין היתר - עתיקות סבסטיה (העיר שומרון הישראלית) וכמובן - ״מקאם נבי מוסא״.
למרות החיסונים שאושרו לאחרונה, היום שבו יחזרו מסיבות ענק צפופות ומיוזעות להרעיד רחבות לא נראה באופק, ודיג׳ייז רבים נמצאים במלחמת הישרדות כלכלית ותודעתית. פרויקטים כאלו הם הדרך של המוצלחים והוותיקים יותר, שכבר צברו מוניטין מספיק עוד לפני המגיפה, להתפרנס ובעיקר לשמור על המקום שלהם בתודעה של הקהל לקראת היום שאחרי. דיג׳יי סאמא עבד אל-האדי, שפועלת באזור כבר לא מעט שנים והתפרסמה גם במדינות הסמוכות, קיבלה את האישור לשלושה ימים של צילומים - שניים בהם רק היא והחלל מצולמים וליום האחרון, כחלק מצילומי האווירה בקליפ (שאמור היה לארוך כ-5 שעות), הוזמנו כ-40 אנשים מקורבים מהסצנה המקומית ברמאללה לשמש כניצבים.
בעיר רמאללה עצמה מתגוררים נכון להיום כ-90 אלף בני אדם. העיר היא חלק מנפת רמאללה הכוללת את העיר אל-בירה, ביתוניא, רוואבי הצעירה ועוד המון ישובים קטנים יותר, בד"כ כפרים שגדלו לעיירות ועוד ישובים כפריים-חקלאיים קטנים. יחד המטרופולין של רמאללה מאכלס כ-370 אלף בני אדם. לנתק את הפוליטיקה האזורית מהנושא זו משימה בלתי אפשרית, אבל אם לרגע נתרכז בנתונים הדמוגרפיים אפשר יהיה להצביע על השינויים שעברה העיר. תנופת הבנייה והפיתוח של העיר לאחר הסכמי אוסלו שהעניקו לה אוטונומיה רחבה והכלילו אותה בשטחי A, המשיכה גם לאחר מבצע חומת מגן שהטיל על העיר הרס רב, וכך גדלה אוכלוסיית העיר כמו גם מספר המגדלים ובנייני הדירות הגבוהים. העיר הפכה צפופה יותר, מטופחת יותר ונעשתה למרכז תרבותי-כלכלי משגשג. הרבה מזה בזכות היעדר ההתערבות של מוסדות התכנון הייעודיים ליהודה ושומרון אשר נשלטים על ידי המינהל האזרחי בצה"ל.
״אנשים מערים רחוקות מרמאללה שוכרים בה חדרי airbnb כדי להנות ממה בסופי שבוע״
בשיחה עימו, א׳ מתאר את החיים בעיר: ״רמאללה התפתחה והפכה להרבה יותר ליברלית בשנים האחרונות. למי שיש הזדמנות לעבוד ברמאללה יעבור אליה, יש גם אנשים שחיים ועובדים בערים רחוקות יותר כמו שכם אבל שוכרים חדר airbnb לסופי השבוע כדי ליהנות מהעיר. זה המקום שיש בו מסיבות, חיי לילה, קבוצות אמנים פעילות, הופעות מוזיקה וחנויות בוטיק". גם לישראלים זה לא סוד שרמאללה היא המרכז האורבני השוקק של הרשות הפלסטינית, אבל כמעט שני עשורים של נתק מוחלט הצליחו ליצור מצב גרוע אף יותר ממה שהיה לפני אוסלו. ההיכרות של הישראלים עם העיר ואנשיה נשכחה והפחד, הדמוניזציה והמצב הביטחוני הוציאו כל היבט רגשי של חיבור בין העמים שחיים במרחק של פחות מ-8 ק״מ בין שני המרכזים השלטוניים שלהם - ירושלים ורמאללה.
הצצה קטנה למתרחש ממש פה לידנו, מעבר לחומת ההפרדה, סיפקה אישה צעירה בשנת 2018 וזאת לא אחרת מאשר דיג׳יי סאמא עבד אל-האדי, שתקלטה מוזיקת טכנו במרכז רמאללה, לאור היום, ברייב אלקטרוני שהופק על ידי ענקית המוזיקה האלקטרונית בוילר רום. הצעירים השמחים במשקפי שמש וגופיות, רוקדים ומחייכים וזזים במונוטוניות המכשפת האופיינית לז׳אנר המוסיקלי, הצליחו להזיז, ולו קצת, משהו במאזן האימה הישראלי-פלסטיני דרך האויב הגדול ביותר של המאזן - הדימיון התרבותי.
אמנם מדובר בסצנת שוליים שלא משקפת את התרבות הפופולרית בערים הפלסטיניות, אבל זה בדיוק אותו מצב בישראל. האופנה דומה, המוזיקה אותה אחת מהז׳אנר הרווח במועדוני תל אביב, תנועות הריקודים דומות, הכובעים, התסרוקות, התכשיטים, הדינמיקה - הכל נותן תחושה של תרבות מוכרת. זה לא שלא ידענו את זה קודם, וזה לא שהיה אינסטגרם לפני 2018, אבל אישה מתקלטת בשטח ציבורי פתוח, במסיבת צהריים כשמסביבה רוקדים בחופשיות צעירות וצעירים עם החותמת של אחת החברות המובילות בתחום הפקות המוזיקה האלקטרונית - הראו שבני דור המיליניאלס במרכז רמאללה, במרכז חיפה ובמרכז תל אביב - חולקים הרבה יותר מן המשותף משנדמה להם. ככה זה בעידן הדיגיטלי, ההפקה הנכונה עם המוזיקה הנכונה, מצלמה ויוטיוב יעשו עבודה שאף גורם הסברתי או שר חוץ לא יצליח לעשות. וזה בדיוק מה שמשרד התיירות הפלסטיני ידע כשאישר את הצילומים גם בנבי מוסא.
ואולם, כפי שמעצרה של סאמא עבד אל-האדי הבהיר, המציאות עדיין מורכבת והמתחים שבין מסורתיות, שמרנות ודת לבין פלורליזם, מודרניזציה וגלובליזציה תרבותית עוד עומדים בלב החברה הפלסטינית חרף תהליכי האורבניזציה. מדובר באותו מתח שעומד גם בלב החברה הישראלית וגם זו האמריקאית - דוגמא לקיטוב הזה ראינו השבוע גם בגבעת הקפיטול שבה הונף לראשונה דגל הקונפדרציה של מדינות הדרום, שלא הונף שם מעולם, גם לא במלחמת האזרחים האמריקאית עצמה במחצית המאה ה-19. המאה ה-21 היא כזו שבה רוב העולם חי בערים צפופות אך השסע שבין מודרניזציה למסורת עוד ממשיך להכתיב את סדר היום הפוליטי.
עירוניות ומודרניזציה מצד אחד ושמרנות ומסורתיות מצד שני
כיום הנתונים הרשמיים של הרשות הפלסטינית מראים כי 80% מתושבי הרשות חיים בערים, אך ההגדרה היבשה למרחב אורבני מחטיאה את זרמי העומק התרבותיים והחברתיים. כפי שמתאר זאת פרופ׳ רסאם חמאיסי, גיאוגרף ומתכנן ערים פעיל, מנהל המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה, ומי שתכנן והשפיע רבות על תכנון יישובים ערבים בישראל כמו גם ברשות הפלסטינית ובין היתר גם הכין את תוכנית המתאר של רמאללה עצמה. לטענתו למרות שיישובים פלסטינים רבים גדלו בקנה מידה עצום בעשורים האחרונים וגם שרבים מהם אינם נסמכים עוד על חקלאות כמקור פרנסה עיקרי, רבים התושבים שיגדירו את מקום מגוריהם ככפר ויקפידו לשמור על זיקה למסורת. הכפריות היא זהות לפני שהיא צורת מגורים.
נושא המערביות והמודרניזציה בחברה הפלסטינית לא חף כמובן מהתנגדויות של גורמים שמרניים, זאת למרות שרבים מהם כבר אימצו טכנולוגיות מודרניות, השכלה גבוהה, אמצעי ייצור מודרניים ולמרות שהכפר שלהם כבר מזמן נראה הרבה יותר כמו עיר קטנה עם מרכזים מסחריים ורשתות גדולות. הפער הזה, בין התפיסה הזהותית והכמיהה למוכר ולישן לבין המצב בו מהפכת תקשורת הפכה כל אדם לתחנת קליטה ושידור של ידע כששתלה בידינו מצלמה, אינסטגרם ו-ווטסאפ, מכתיב את השסעים החברתיים בפוליטיקה העכשווית ברוב העולם, וכך גם את קצב הפיתוח של הערים המרכזיות. פרופ׳ חמאיסי תאר זאת כבר ב-2012: ״תהליך עיור אינו מצביע בהכרח על מעבר למודרניות ומערביות, בוודאי לא בכל הממדים, אלא הוא יכול להתקיים בד בבד עם מסורתיות ושמרנות״.
הדור שלא ידע את החיים שלפני הסכם אוסלו
אבל דור המילניאלס הצעיר של רמאללה, רוואבי, שכם, בית-לחם וחיפה נמצא כבר ברובו עמוק בתוך התהליך הזה, בתור מי שנולדו קצת לפני הסכמי אוסלו והתבגרו לאורכה של האינתיפדה השנייה והחיסול השיטתי של כל יוזמה לסיום הסכסוך, הכמיהה למסורת היא לא בהכרח מה שפועם בהם כמו הכמיהה לחיים בהם הם יכולים להביע גאווה לאומית על זהותם כפלסטינים ובמקביל, כשאר בני דורם, ליצור קשרים מגוונים עם קולגות ממקצועות טכנולוגיים משיקים מרחבי העולם, עם אמנים, מוזיקאים ומשפיענים שמדברים את אותה שפה תרבותית. ואם לא בדיוק את אותה תרבות, אז לפחות פתוחים להכיר את התרבות הפלסטינית העכשווית שמתפתחת בערים הגדולות.
א׳ שאינו תושב רמאללה סיפר כי בשכם למשל, ישנה סצינה תוססת של מועדוני קריאה, מועדוני מוזיקה, חנויות של בעלי מלאכה ואמנים והרבה ארגונים חברתיים. שם מכירת אלכוהול לא מקובלת, בשונה מראמללה. ״ברמאללה קהילת הטכנו צמחה לאט לאט ומאז 2016 הרבה בזכות סאמה, שחזרה מלימודים בלונדון להפקת סאונד. רמאללה הפכה לבית תרבותי של המון צעירים. אותם צעירים שגם נחלצו למען שחרורה לאחר המעצר, והפעילו לחץ בינלאומי שלבסוף נשא פרי". הוא מתאר את התקרית בנבי מוסא בצורה שמטילה אור על תהליך המאקרו של החברה הפלסטינית כולה: "נבי מוסא היה מקום שאף אחד לא הכיר, כשאמרו לי לאן להגיע שאלתי ׳איפה זה לעזאזל?׳, פתאום עם כל השקרים שהופצו ברשתות החברתיות, תשומת הלב למקום נמשכה, אבל כל מה שסיפרו שהיה שם לא נכון".
כפי שא׳ סיפר, הצילומים לא התקיימו כלל בסמוך למרחבי התפילה או לציון הקבר עצמו, אלא קרוב יותר לאורחן שנמצא באותו המתחם. "עד השעה 19:30 הכול היה טוב והמוזיקה הייתה מצוינת, אף אחד לא רקד בעירום והקפידו מאוד על מרחקים בין האנשים בגלל הקורונה, למרות שזה לא נראה ככה בצילומים שאנשים העלו לסטורי. לפי מה שהבנתי אדם שעבר ליד המקום החליט שהוא מעוניין להתפלל במתחם וכשהתקרב נתקל בשומר של ההפקה בכניסה. השומר הסביר לו שהמקום משוריין להפקת תיירות בתיאום הרשויות, אבל הוא שמע את המוזיקה האלקטרונית ומשם הפייסבוק עשה את שלו".
סוג המוזיקה עצמו הוא למעשה בעיה מרכזית לא פחות משאר ההאשמות שנתלוו למקרה הזה. לא סתם סאמא הואשמה בכך שקיימה מסיבה עם מוזיקה שנוגדת את התרבות הפלסטינית. ״השמועות התפשטו ברשתות וצעירים דתיים מוסלמים הגיעו כי שמעו על אירוע עם ריקודים בעירום, אלכוהול וטכנו במסגד. זה שאף אחד מאלה לא היה בפועל לא מנע מהם להיכנס בשיירת רכבים עם פטישים וזיקוקים ולצעוק ׳החוצה׳ בקולי קולות. כולנו ברחנו וחשבנו שבזה הסתיימה הפרשה. התקשרתי לכל מי שאני מכיר וכולם אמרו שהם בסדר, רק למחרת בבוקר הבנתי איך הסטוריז שחלק מהחברים העלו ביחד עם התמונות והפוסטים שהעלו הצעירים שפוצצו את הצילומים יצרו בלגן בכל הרשות שהגיע לכל העולם, אחרי זה הבנתי שגם עצרו את סאמא".
מסגד נידח בלב המדבר ואתר מורשת עולמי
נבי מוסא הוא אתר חשוב למוסלמים אך הוא בהחלט ראוי להיות אתר מורשת עולמי. עדויות ראשונות לציון הקבר דווקא שם, 7 ק״מ מיריחו, נמצאו כבר בתקופה הקדם ממלוכית - מהמאה העשירית לספירה. האתר, שמוכר ליהודים ישראלים יוצאי יחידות חי״ר בעיקר בגלל הבסיס הצבאי הסמוך הקרוי על שמו, שנידח ושכוח אף יותר ממתחם הקבר, היה בעבר מוקד משיכה לאירועים שכונו ״חגיגות נבי מוסא״. הכיפה מעל מבנה הקבר והמסגד הסמוך לה נבנו על ידי הסולטאן הממלוכי בייברס בשנת 1,270, כך על פי מחקרו של פרופ׳ שמואל תמרי ז״ל. מאז ועד תחילת המנדט הבריטי בארץ התווספו למבנה אגפים מספר פעמים כאשר שיא פריחתו מתוארכת לזמן המעבר של תחילת השלטון העוסמאני בארץ, בתחילת המאה ה-16. אז כפי שמתאר זאת תמרי הפך המקום למעין עיר ימי-ביניימית שהתפתחה מציון הקבר והמסגד שמוקמו בחצר המרכזית וסביבן ״מערכת המבנים ההיקפית שכאילו גדלה באופן צנטריפוגלי".
מוסלמים רבים לאורך מאות שנים - יש הטוענים שמאז ימי צלאח אל-דין וניצחונו על ממלכת ירושלים הצלבנית במאה ה-12 - נהגו לעלות לרגל למתחם הקבר ולציין את קדושתו של משה. כן, אותו משה של יציאת מצרים שנחשב לאחת הדמויות הקדושות באסלאם, ולנביא המאוזכר ביותר אחרי מוחמד בקוראן. האירועים במקום הופסקו בשנת 36׳ על ידי הבריטים בעיצומו של המרד הערבי הגדול בטענה שההתקהלות תהפוך להתפרעות. מדובר במקום שגם אם אין הוכחות מדעיות למקום הקבורה של משה המקראי (וככל הנראה גם לא יהיו), הרי שמבחינה תרבותית מדובר באתר מורשת עם איכויות היסטוריות, תרבותיות ואדריכליות מרתקות. אותו אתר מורשת בדיוק שבלהט השמועות הצליחה הרשות הפלסטינית לפספס הזדמנות הסברה והפצה שלו לעולם כולו ואף הפכה את הפרשה לכזו שמייצרת גינויים מקיר לקיר ועצומות הקוראות לה לשחרר את סאמא, אפילו כבר יש האשטג.
בינתיים סאמא הספיקה להשתחרר ולשחרר פוסט לאינסטגרם שמודה על התמיכה הגדולה שהביאה לשחרורה למעצר בית עד תום החקירה, מה שהיה נראה בהתחלה חסר סיכוי לאור ההשתלחויות של בכירי הרשות במארגני האירוע וזריקת האחריות של אלו שאישרו אותו מלכתכילה. את מה שהמקרה הזה מצליח להאיר בהקשר של פייק ניוז הצליח כבר ניסיון ההפיכה של טראמפ להראות טוב הרבה יותר. בעידן שבו אנו חיים זה לא דבר חדש שהשמרנות מרימה ראשה דרך אלימות, סילופים והרבה רעש, שאמנם אסור לזלזל באלו המחזקים בה ובכוחם לעצב את סדר היום ודעת הקהל, אך ראוי לזכור כי הרחשים של זרמי העומק, גם הם פועלים במקביל ובעוצמה לא פחותה כלל.
דיג׳יי סאמא עבד אל-האדי היא חלוצה שהצליחה לכבוש מקצוע שנשים גם במדינות מערביות מתקשות לחדור אליו, הצליחה לייצר הסברה פלסטינית שגם ישראלים יכולים להיות מושפעים ממנה בלא התנגדויות גדולות והצליחה בעיקר לייצר מרחבים לציבור הולך וגדל של צעירים, ליברלים, חלקם קווירים ולהט״בים בעלי תודעה פוליטית רדיקלית לא פחות מזאת של מנהיגי הרשות, אבל כאלו שמעורים ומעורבים בנעשה בערי העולם ובטוחים שמגיע להם לא פחות מכך.
המהפכה שמתרחשת בחדרי המדרגות של הבניינים המשותפים
אורבניזציה, כפי שתיאר את התהליך פרופ׳ חאמיסי, היא דבר שכבר לא יכול להישאר בין הקטבים של כפר ועיר, אלא היא תהליך חברתי-תרבותי ופוליטי שמעצב תודעה בכל מיני רבדים ורמות. צעירים שמוצאים עצמם גרים בבניין דירות לגובה ולא בנחלה של הוריהם נושאים חוויות חיים אחרות, חדשות. הם חווים אנונימיות וחווים פרטיות וציבוריות בצורה שונה בהדור הקודם. חדר המדרגות והשטחים הסמי-ציבוריים שמתקיימים בעיר גדולה כמו רמאללה הם אלו שמקיימים את הקהילות שא׳ תיאר בשקיקה והערצה גדולה כל כך.
בינתיים, בעוד ישראל עוברת תהליך של הפיכה למגלופוליס (רצף אורבני של מספר מטרופולינים שמתמזגים אחד לשני), חוויות החיים של רבים מאלו שעוברים את התהליך הזה משתנות ביחס למיקום שלהם על הסקאלה שבין מרכז לפריפריה. כך גם החברה הפלסטינית עוברת תהליך דומה, שאמנם מוגבל וממושטר על ידי המינהל האזרחי והשלטון הישראלי.
ג׳נין, שכם, טול כרם, בית לחם, חברון, רמאללה, רוואבי, אל-בירה - הערים הפלסטיניות מתחזקות, גדלות, והופכות כל אחת בקצב ובדרך שלה - שאיננה נטולה בעיות, עיכובים והתנגדויות - למרכז אורבני, על האיכויות החברתיות שמרכז שכזה מביא עמו. בנתיים זו רמאללה שהצליחה להצמיח מתוכה חלוצה כמו סאמא, שאמנם מייצגת זרם שוליים בתרבות הפלסטינית, אבל בתרבות לפחות, השוליים כמו בכל צורה ומסגרת, הם אלו שמגדירים את המרכז ולא להיפך, אם ירצו בכך או לא - הרכבת של עירוניות מתחדשת בין הירדן לים יצאה לדרך והיא תשנה את המפה הפיזית ובהכרח גם את המפה הפוליטית שנדמה שקפאה.
אלו הקשובים לזרמי העומק האורבניים כבר מגלים מבעד לשכבות ההתחדשות והבנייה את האיכויות התרבותיות של התהליך - ברמאללה כמו בערים נוספות ברשות הפלסטינית כבר התפתחה שכבה של צעירים בגילאי ה-30 שאורחות החיים שלהם בערים גדולות שונים בהכרח מאלו של הדורות הקודמים. עיר איננה הבטחה לליברליות כמובן, את זה אפשר לראות גם בישראל, אבל היא יכולה להבטיח מגוון אנושי גדול יותר והיא גם יכולה לספק נגישות גדולה יותר לידע, הזדמנויות ושפע כלכלי ותרבותי. הצעירים האלו, כמו גם צעירים בישראל המובילים את המחאות ברחבי הארץ הם העתיד של הפוליטיקה המקומית וכדאי להקשיב להם. וזה גם כל העניין עם מוזיקה אלקטורונית - בהתחלה היא נשמעת כמו אוסף של צרימות רועשות מידי ודיס-הרמוניות, אבל לאלו שמצליחים להקשיב בנחת לשכבות המלודיות השונות שמונחות אחת על השנייה, נגלה עולם תרבותי אינסופי בעושרו, בדיוק כמו מתחם קבר ארכיאולוגי שאוצר בתוכו שכבות שונות של היסטוריה, תרבות ומורשת.