שני חברים יצאו לדרך. אחד נפל, שני עדיין בועט

ישראל נפרדה בשבוע שעבר מגדול ידידיה, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. כמו כל פרידה, גם זו היתה כואבת במיוחד לשני הצדדים. לטראמפ שצריך היה לעבור ניתוח הפרדה קשה מהכס הנשיאותי, ולנו שנותרנו בלי החבר האהוב שחלק עם חברו הטוב בנימין נתניהו מאמץ משותף לפירוק הדמוקרטיות במדינותיהם. בשבוע שעבר כשל ניסיון הפירוק בארה"ב, ונותר עתה לראות מה יעלה בגורל מקבילו הישראלי. 

1. טראמפ ונתניהו חייבים את הצלחתם גם למארק צוקרברג ולשאר ברוני הרשתות החברתיות מפיצי הקונספירציות, הפייק, השיימינג וההסתה. בשם חופש הביטוי שהפך לחופש הביזוי, ובשם הטרנד החדש - לרסק אמת ועובדות לטובת הסיפור הגדול של מלחמת הנרטיבים והעולמות בין הסדר הישן לחדש. זהו בסיס השיח שמפרנס את טראמפ ונתניהו. שיח שברא יקום אלטרנטיבי לטובת פולחן אישיות, שיח שממוקד בקעקוע "הגמוניות" ישנות - דמוקרטיה, ליברליזם, ממלכתיות, משפט, תקשורת - שבחוצפתן כופרות בבשורה החדשה.

אבל, וזה חשוב, לא הכל מוסבר בתיאוריות של אבישי בן חיים וגדי טאוב ובפרשנויות של עירית לינור ובועז ביסמוט. מאחורי ההסברים המלומדים על העידן החדש, מסתתרים שני חברים, יש שיאמרו שני נוכלים, שמסובכים עד צוואר במשפטים פליליים ותביעות אזרחיות. שניים שהפכו את שלטונם לחמ"ל שממנו מתנהלת מלחמתם בשומרי הסף ובמוסדות המדינתיים שמאיימים עליהם. נכון שגם נאשם רגיל יכול להיאבק ברשויות, אבל נאשם שהוא ראש מדינה יכול לרסק אותן; נאשם רגיל יכול להפריך את האשמות נגדו, נאשם שהוא ראש מדינה יכול להפוך את מאשימיו לנאשמים.

2. שתי הצלחות גדולות רשמו ממשלי טראמפ ונתניהו בדרכם למימוש היעד. הראשונה מתמצית בריסוק כללי המשחק ומסורות דמוקרטיות. בריסוק ה"לא יעלה על הדעת" - הקונספט שמציב לשלטון ולשליט גבולות וקווים אדומים. בדרך ליעד הזה חוסלה נשמתן של מפלגות השלטון, הרפובליקנים והליכוד, ששועבדו למנהיג. וגם, גויסה התמיכה הנחוצה. של מעריצים עיוורים ואלימים, של פוליטיקאים מיומנים בעמדות מפתח מסוגם של מיץ' מקונל ויריב לוין שמשרתים ומהדהדים את המנהיג, ושל כסילים שימושיים, בפוליטיקה, באקדמיה ובתקשורת, שמשלימים את מעטפת ההגנה על השלטון.

דוגמה טרייה מסוף השבוע לתעשיית השקרים והתעמולה שמשרתת את נתניהו: ההשוואה השקרית בין הניאו נאצים ששילח טראמפ לקונגרס כדי לחרב את ההכרזה על ניצחון ביידן לבין מפגיני בלפור. תחילה נשתל הרעיון – האיומים שם וכאן - בידי ח"כ מיקי זוהר. אבישי בן חיים כדרר אותו לאולפן 13 ואז דוברי נתניהו העניקו סיפור ׳בלעדי׳ ל־3 ערוצי הטלוויזיה, ששידרו את הסיפור השקרי כעובדה. הפעם, עולם הפוך, הפייק של התקשורת הממוסדת הופרך ברשתות החברתיות.

ההצלחה השנייה היא במינוף האלמנטים האנטי דמוקרטיים שעדיין חיים ובועטים בארה"ב ובישראל. הנה מגוון דוגמאות משתי האומות: גזענות, דה לגיטימציה לפסיקות בית המשפט העליון, קהילות שלא מכירות בדמוקרטיה, אלימות משטרתית סלקטיבית, אלימות פוליטית לקעקוע הכרעות דמוקרטיות. האירוע האלים בגבעת הקפיטול התקרב לשם. טראמפ ונתניהו הפכו למאסטרים בגיוס הסנטימנט האנטי דמוקרטי לתועלתם האישית והפוליטית, ורק טבעי שמחוזות התמיכה המשמעותיים שלהם, הביביסטים והטראמפיסטים, אינם דמוקרטיים.

3. ביום רביעי האחרון בערב דחו שופטי נתניהו את בקשת סנגוריו לדחות את הדיון שנקבע ליום רביעי השבוע. הסנגורים העלו שני נימוקים עיקריים: כתב האישום המתוקן שהתקבל רק בתחילת השבוע שעבר מחייב זמן נוסף להכנת התשובה. וגם, הסגר והבידודים שנכפו על חלק מהסנגורים. ביום שישי בבקר שינו השופטים את החלטתם ו"התאימו" אותה להודעת מנהל בתי המשפט השופט יגאל מרזל לפיה לשופטים יש סמכות לדחות דיונים בתקופת הסגר. במיוחד דיונים מהסוג של משפט נתניהו: רבי משתתפים ותקשורת, נאשם בקבוצת סיכון שמעל גיל 70 ועורכי הדין ששהו בבידוד. ההחלטה החדשה נפלה כפצצה, בעיקר על הראש של שר המשפטים בני גנץ, שלפני הסגר הכריז: "נתניהו, אל דאגה. בתי המשפט יישארו פתוחים – עליי".

והנה, לאחר שגנץ ומרזל העבירו את שיקול הדעת לשופטים, הודה גנץ שהופתע בעצמו מהחלטתם, וחטף כבומרנג את הכרזתו היהירה. ונתניהו, כדרכו, הרוויח ואפילו פעמיים. גם בגלל הדחייה וגם בגלל שיצא שוב גיבור־על שכלא את עם ישראל בסגר כדי לדחות את משפטו. האמת הרבה פחות דרמטית. משפטו של נתניהו כבר יצא לדרך. גם לנאשם הזה וגם לסנגוריו יש זכויות, ויש להם טענות מקדמיות טובות, ולא כל דחייה היא הוכחה ניצחת לביטול המשפט. ובכל זאת, רבים מאמינים שהמשפט לא יתקיים וכי כוחות העל של נתניהו יעלימו אותו. והאמונה הזו מחזירה אותנו לדיון על המאבק בדמוקרטיה.

4. הדמוקרטיה האמריקאית שרדה את טראמפ. ההתנפלות על גבעת הקפיטול היתה המסמר האחרון, גם בקבורת סיכוייו לחזור בעתיד. הדמוקרטיה הישראלית עדיין לוחמת על נפשה. ונתניהו, שהוא חכם, משכיל ומנוסה מטראמפ, לא אמור ליפול בשגיאות מהסוג שיקבור אותו. עד כה הצליח להגביר את הלחץ מבלי לשלם מחיר משמעותי. ואם מסורת אמריקאית של מאתיים־ שנה חשופה לפגיעה, אז גם דמוקרטיה צעירה כמו שלנו אינה מובטחת ומאובטחת.

ההבדל בין שיטות הממשל של וושינגטון וירושלים פועל לטובת המאבק הישראלי. בארה"ב, בכוחו של נשיא נבחר להחליף את בכירי השירות הציבורי. ישראל ירשה מהבריטים את מסורת השירות הציבורי החזק והעצמאי שאינו מתחלף בכל חילופי שלטון. וכך פגש נתניהו פרקליטות ומשרד משפטים, שאמנם לא הולכים נגדו עד הסוף, אבל משננעלו על תיקי האלפים הם לא מרפים. ולכן הוא שם את המשפט במוקד מאמציו - בשיסוי והסתה שבגללם מסתובבים בכירי המערכת בליווי שומרי ראש; בטענותיו על תפירת תיקים ומזימה להפלתו; במאמצים לשינוי חוקים וחוקי יסוד שישרתו אותו; בהשפעה על מינויים מרכזיים במערכת; בהתעלמות בוטה מבג"ץ והיועץ המשפטי שמבקשים להגבילו בהסדר ניגוד העניינים.

קיומו של המשפט הפך למבחן המרכזי שיגדיר את עמידתה של הדמוקרטיה באתגר נתניהו. הבחירות במרץ הן המבחן של עמידת הציבור באתגר הזה. אם נתניהו מנצח, הוא משיג יעד שגם טראמפ ניסה אך לא הצליח לממש: ריסוק הדמוקרטיה.