צילום: איריס חסיד
ספר צילום חדש: "רמת אביב זה בום"
ספר צילום חדש מתעד ארבע סטודנטיות ערביות במעונות הסטודנטים בתל אביב. “אחד הדברים שכל הזמן שמענו היה שאנחנו בכלל לא נראות ערביות"
אפשר לומר שספר הצילום "מקום משלנו", על ארבע סטודנטיות ערביות צעירות, העושות צעדים ראשונים בשכונה יהודית של תל אביב, התחיל במזוודות. הצלמת והאמנית איריס חסיד קלטה את הדימוי הארעי הזה והסתקרנה. בראיון איתה ועם אחת המצולמות שלה, סמר קופטי, לרגל צאת הספר בחודש שעבר בהוצאת שילט ההולנדית, היא מספרת: "הן מגיעות מצפון הארץ במחשבה של חופש ונפגשות במציאות שונה, חשדנית, מאכזבת או לפחות גורמת להתפכחות”.
חסיד גרה ברמת אביב מאז שהיא נערה ברחוב של האוניברסיטה “מול שייח' מוניס, הכפר הפלסטיני שהתושבים שלו גורשו לפני 1948”, היא מספרת. “לפני שמונה שנים שמתי לב לשתי תופעות שקורות במקביל: אחת, שדחפורים הגיעו ומחקו מבנים שהיו בשייח' מוניס, והשנייה, שאני שומעת יותר ערבית מפי צעירות שמסתובבות ברחוב, הולכות לקניון, ולפעמים עובדות בו.
"הן גם נראו שונה מהאופן שבו הן מיוצגות בתקשורת. הדימוי של יהודים על נשים ערביות הוא של קורבנות אלימות או נשים מסורתיות. הצעירות שאני ראיתי הן עדכניות, אופנתיות, ולא מתביישות בערבית. זה הקסים אותי".
חסיד יצרה קשר עם סמר קופטי, סטודנטית לקולנוע וטלוויזיה שהיתה אז בסוף התואר שלה, ודרכה הגיעה לצעירות האחרות שאותן צילמה במשך שנים, ברמת אביב וגם בבתים שלהן.
"לפני הפגישה עם איריס עשיתי עליה גוגל", מספרת קופטי. שם היא בוודאי קראה שחסיד היא צלמת וגם מקימה ומנהלת שותפה של בנימין, גלריה קולקטיבית לאמנות עכשווית, שעבודותיה המתמקדות בזהות ובתרבות של צעירות ונערות, הוצגו בישראל ובעולם.
"ראיתי את היצירה הפמיניסטית שלה ומאוד התחברתי לתכנים, אבל שאלתי את עצמי למה שדווקא איריס, אשה לבנה אשכנזייה שגדלה ברמת אביב, תעשה פרויקט כזה? למה שלא צלמת פלסטינית תעשה אותו? ברגע שהבנתי שהיא מתעניינת בעולם שנפתח לפניה, שלא רואים במדיה, חשבתי שנקודת המבט הזאת יכולה לשמש כר להבנה. אני לא אוהבת להשתמש בביטוי 'דו־קיום', אבל נשים בעולם הן קטגוריה בפני עצמה. הפרויקט התחיל כמשהו אישי, שנהפך לפמיניסטי ואחר כך לפוליטי".
המצולמות הן סמר, סטודנטית לקולנוע מנצרת; מג'דולין, סטודנטית לארכיטקטורה מכפר כנא; איה, סטודנטית לעבודה סוציאלית ומגדר מכפר כנא; וסג'א, סטודנטית לפסיכולוגיה, גם היא מנצרת. כך הן מופיעות בספר, ללא שמות משפחה.
הספר (המוצע אצלנו בחנויות ספרים פרטיות וגם באמזון ובבארנס אנד נובלס) הוא אוסף של הקשבה והתבוננות, כפי שמסביר האוצר ומבקר האמנות גלעד מלצר במאמרו "יש דרכים רבות לא לראות", המצורף לספר: "לכל אדם ולכל חברה יש מרחבי עיוורון משלהם. בישראל הכותרת של מרחב העיוורון הגדול ביותר היא: ערבים".
התיעוד התחיל ב־2014 ונמשך כשש שנים. על אף הפרשי הגיל, הלאום, והמיקום משני צדי המצלמה, מתקיים בו דיאלוג על רקע אירועים פוליטיים כמו מבצע צוק איתן, מערכת הבחירות שבה בנימין נתניהו אמר ש"הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפיות" וחוק הלאום. הספר, בעברית, ערבית ואנגלית, מאגד 100 צילומים והמשתתפות מצוטטות בו בקטעי שיחה ספונטניים.
הן, למשל, מתייחסות לכך שמרבים להגיד להן שהן לא נראות ערביות. לפעמים זה בא גם מתוך הציבור שלהן. קופטי נשאלת האם מישהי מהמצולמות השתנתה במפגש שלה עם העיר היהודית. היא מסבירה שאף על פי שגדלה בבית "עם אמא פוליטית, לוחמת צדק ושלום, הדגש תמיד היה על אהבת אדם ועל כך שאין שוני. לא יצאתי מהבית עם גישה לוחמנית". קופטי היא היום שחקנית שכבר השתתפה ב"תאג"ד", "בתולות", "נורמלי", "פאודה" ותפקיד ראשי בסרט של אודי אלוני "ג'נקשן 48": "ההורים שלי נתנו לי את החופש לבחור לפי דעותיי, כדי שלא אגיע לתל אביב ולחיפה עם המון מטענים שיכולים לחסום ולעכב אותי. למזלי, הגעתי לפקולטה לאמנות עם אנשים שהם נאורים ועדיין היה בום. המציאות מחוץ לפקולטה כמו השכרת דירות ודברים נוספים שאנחנו מספרות עליהם בספר, היתה קשה".