צילום: באדיבות YES דוקו
סדרת סרטי "אפ" הכניסה את מייקל אפטד לפנתיאון
אפטד, שמת בשבוע שעבר, היה במאי מגוון. איש עבודה יעיל ומקצוען, אבל מה שהבריטים מכנים Journeyman - כזה שלא מותיר חותם אישי משמעותי. בראיון ל"ניו יורק טיימס", עם צאת אחד מפרקי "אפ", אמר אפטד שהחרטה הגדולה שלו היא שהוא לא דאג שיהיה שוויון מגדרי בין משתתפיה.
אחד הדברים שמשקפים משהו מקריירה של אמן הוא איזו יצירה בוחרים לציין לצד שמו כשמתפרסמת הכותרת המבשרת על מותו. מייקל אפטד, שמת בסוף השבוע בגיל 79, היה חתום על עשרות סרטים וסדרות טלוויזיה, חלקם להיטים זוכי פרסים, אבל רק יצירה אחת שלו, זו שהכניסה אותו לפנתיאון, ליוותה את כל ההספדים עליו: סדרת סרטי התעודה ”Seven Up” שבה עקב אחרי קבוצת ילדים שהפכו לנערים ולאנשים בגיל העמידה, כל שבע שנים.
עיקר העבודה של אפטד, שהתחיל את הקריירה שלו בבריטניה, היתה בקולנוע עלילתי. הוא זכה להצלחה ראשונה בהוליווד לפני 40 שנה עם "בתו של כורה פחם", הביוגרפיה הקולנועית של זמרת הקאנטרי לורטה לין. הסרט היה מועמד לאוסקר וזיכה את השחקנית הראשית, סיסי ספייסק, באוסקר. אפטד הבריטי הגיע לראשונה בחייו לעיירות האפלצ'ים בקנטאקי וצילם בלוקיישן עצמו את סיפורה של הזמרת, כמתבונן מהחוץ שלומד להכיר את אורחות החיים של אנשי הצווארון הכחול, שגם בארה"ב לא רבים מכירים.
משם עבר לביים את סיגורני וויבר בתור דיאן פוסי, חוקרת הגורילות ב"גורילות בערפל", ואת ג'ודי פוסטר ב"נל". לשיאו כבמאי קולנוע מסחרי הגיע ב־1999 כשהוזמן לביים את "העולם אינו מספיק" בסדרת סרטי ג'יימס בונד.
אפטד היה מה שהבריטים מכנים Journeyman, איש עבודה יעיל ומקצוען, אבל לא כזה שמותיר חותם אישי משמעותי. איש לא חיכה בנשימה עצורה לסרט שלו. כשראיתם את שמו על סרט, אי אפשר היה לדעת אם הסרט יהיה טוב או רע, אבל אפשר היה לדעת מראש שהוא יהיה במאי שינסה להוציא את המקסימום גם מהרעיונות התסריטאיים הכי מופרכים. וכך, סרטים כמו "גורקי פארק", "בשם התביעה, בשם ההגנה", "מהלך מסוכן" ו"עד כאן" לא היו סרטים טובים במיוחד, אבל אפטד ידע להפוך אותם לסרטים סבירים ומעניינים מבחינה ויזואלית.
מהבחינה הזאת כדאי להזכיר את הסרט של אפטד שאני הכי אוהב, שנשמט מרוב ההספדים שנכתבו עליו בסוף השבוע: "אגתה" מ־1979, שבו ונסה רדגרייב מגלמת את אגתה כריסטי, בשבוע שבו נעלמה לפתע ב־1926, ועלה חשש לחייה. דסטין הופמן גילם את העיתונאי שיצא להתחקות אחר עקבותיה, בסרט שהוא מעין סיפור של אגתה כריסטי, על כריסטי עצמה.
לכן, בסופו של דבר, הוא זכור כדוקומנטריסט, למשל כמי שביים את סרט ההופעה "Bring On The Night" של סטינג ב־1985, שליווה את אלבום ההופעה הכפול והמצליח של הזמר. אך המורשת שלו תהיה בסופו של דבר הרעיון המבריק שהיה לו ב־1970 להפוך סרט תיעודי חד־פעמי לסדרה. ב־1964 אפטד היה התחקירן בסרט התיעודי "Seven Up" שביים פול אלמונד. אפטד היה שותף לליהוקם של 14 ילדים בני 7, במה שהיה אמור להיות פורטרט של ילדות בבריטניה, וחשיפה של שיטת המעמדות הבריטית, ואיך היא משפיעה על הילדות והחינוך.
ב־1970 הוא הציע לאנשי ערוץ ITV לחזור לילדים ולראות מה מצבם. וכך הוא המשיך לעשות כל שבע שנים, עד השנה שעברה שבה יצא "63 אפ" (אפטד קיווה להמשיך לתעד אותם עד שיגיעו לגיל 70), בסדרה שהלכה ונהפכה עצובה מסרט לסרט, כשמתברר שהילדים החמודים והפיקחים הפכו לאנשים מבוגרים אפרוריים ואבודים.
בראיון ל"ניו יורק טיימס", עם צאת אחד מפרקי הסדרה, אמר אפטד שהחרטה הגדולה שלו היא שהוא לא דאג שיהיה שוויון מגדרי בין משתתפי הסדרה שהכילה עשרה בנים וארבע בנות. הוא כל כך רצה לדבר על חוסר שוויון מעמדי וכלכלי, שלא שם לב לחוסר השוויון המגדרי שהסדרה מנציחה. "אני חושב שהסרטים העלילתיים שעשיתי אחר כך: 'בתו של כורה פחם', "נל' ו'גורילות בערפל' - התמקדו בנשים כי רציתי לפצות על כך".