אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.

הקברניט

אגדת ההארייר: המטוס הקטלני של שוורצנגר

כיצד הצליחה בריטניה לפתח מטוס קרב שממריא ונוחת אנכית ויכול לפעול בכל מקום, לאחר שכל העולם נכשל בכך? איך הוא עובד, ולמה נחשב לכזו אגדה למרות שהיה מסוכן לטייסים שלו לא פחות מאשר לאויב?

16.01.2021, 08:00 | ניצן סדן

שלום, כאן הקברניט; אתם מכירים את מטוס ההארייר? אין הרבה מטוסי קרב יותר איקוניים ממנו, בזכות יכולתו לעשות דבר אחד ייחודי: לגרום לארצות הברית לקנות מטוס תוצרת חוץ. אה, ולהמריא ולנחות אנכית כמו הליקופטר.

לטורי "הקברניט" הקודמים

המראה ונחיתה אנכית היא דבר שאינו טבעי עבור מטוסים; הם הרי ממריאים בזכות תנועה לפנים שדוחקת אוויר תחת הכנף; זה לא יכול לעבוד כשנעים דוך כלפי מעלה. אבל הצורך הוא אבי כל המצאה, ובשנות החמישים נולד חתיכת צורך מפלצתי. המתח בין ארצות הברית וברית המועצות הגיע לסף פיצוץ; שני הצדדים הצטיידו במיטב מטוסי הקרב והמפציצים, ואז קלטו כמה קל יהיה לנטרל את חילות האוויר שלהם.

בסיס אווירי אמריקאי בשנות החמישים. הוסף פצצה ותבל לפי הטעם, צילום: USAF בסיס אווירי אמריקאי בשנות החמישים. הוסף פצצה ותבל לפי הטעם | צילום: USAF בסיס אווירי אמריקאי בשנות החמישים. הוסף פצצה ותבל לפי הטעם, צילום: USAF

הרי מטוסים צריכים שדה תעופה כדי לפעול ואם השמדת את הבסיס - הם מחוץ למשחק. מצבורי דלק, תחמושת, ציוד ותשתיות שדה אחרות לא מגיבים טוב לפצצות; בטח לא בעידן הגרעיני, כשאפשר לזרוק פצצה טקטית קטנה ולגמור את כל האזור.

בסיס אווירי הוא מטרה חשופה למדי; עד שנות הארבעים שדות תעופה היו באמת שדות - עם מסלולי עפר ודשא, אך הזינוק בתפוצת מפציצים כבדים הוביל לסלילת מנחתי בטון ואספלט. לך תסתיר דבר כזה מהאויב, שיוכל לגמור לך את חיל האוויר אם רק יבוא מספיק מוקדם. האמריקאים לא רצו עוד פרל הארבור, והסובייטים לא רצו עוד ברברוסה.

מה עושים? ממציאים מטוס שלא צריך שדה תעופה. הראשון הומצא עוד במלחמת העולם השנייה, בידי גרמניה הנאצית. הוא היה פשוט רקטה מאוישת עם כנפיים שכוונה השמיימה והמריאה כמו טיל (סיפרתי לכם עליה, היא היתה אמורה להיות מופעלת בידי ילדים מחוג התעופה של ההיטלריוגנד).

מטוס היירוט הרקטי נאטר, שפיתחה גרמניה הנאצית, צילום: papercraftsquare מטוס היירוט הרקטי נאטר, שפיתחה גרמניה הנאצית | צילום: papercraftsquare מטוס היירוט הרקטי נאטר, שפיתחה גרמניה הנאצית, צילום: papercraftsquare

בתחילה, ניסו האמריקאים והסובייטים לאלתר לפחות המראה קצרצרה: חיברו רקטות ענקיות למטוסי קרב, ושיגרו אותם ממסילות. הבעיה: הרקטה הענקית שוקלת כמו רבע מטוס, ובאה על חשבון רוב החימוש ורוב הדלק שלו.

כל הרעיון הוא היא להזניק מטוס שיכול להילחם באויב ולבלום גיחות הפצצה ופלישה קרקעית, וזה עניין שעובד טוב יותר כשיש לך חימוש ודלק. ניסויי המראה מבוססת רקטות נמשכו, אך המהנדסים הבינו שלא משם תבוא הישועה. הם חזרו לשולחנות השרטוט, והמציאו שלוש דרכים להמריא ולנחות אנכית במטוס סילון:

מטוס F84 ממריא עם רקטה מגודלת. גם מטוסי F100 נבחנו בתצורה זו. הרוסים ניסו זאת על מטוסי מיג 19 והגרמנים - על F104, צילום: USAF מטוס F84 ממריא עם רקטה מגודלת. גם מטוסי F100 נבחנו בתצורה זו. הרוסים ניסו זאת על מטוסי מיג 19 והגרמנים - על F104 | צילום: USAF מטוס F84 ממריא עם רקטה מגודלת. גם מטוסי F100 נבחנו בתצורה זו. הרוסים ניסו זאת על מטוסי מיג 19 והגרמנים - על F104, צילום: USAF

הראשונה היא מנועי עילוי - מנועי סילון קטנים המכוונים מעלה ופועלים רק בהמראה ובנחיתה. לאחר שמתרומם המטוס לגובה המינימלי שנדרש למעבר לטיסה אופקית, יופעל המנוע העיקרי.

השיטה הזו עבדה היטב במיראז' בלז'ק הצרפתי, וקצת פחות טוב בלוקהיד האמינגבירד האמריקאי ובמיג 21PD הסובייטי. אך אף אחד מהם לא נכנס לשירות פשוט כי מדובר בחוסר יעילות מזעזע: מנועי העילוי צורכים הרבה דלק, והמטוס עדיין צריך לסחוב את משקלם אף שאין להם כל תפקיד עד לנחיתה.

מיראז מיראז' בלז'ק צרפתי מרחף. בגבו יש ארבעה מנועי המראה, שהוצבו סביב מנוע עיקרי. והוא שתה דלק כמו יין בחתונה צרפתית | צילום: Dassault Aviation מיראז

השנייה היא הטיית מנועים (Tilt-Jet) - בתי מנוע שיושבים בקצות הכנפיים, ופשוט מכוונים מעלה כשצריך להמריא. על הנייר, זה פיתרון נהדר, שעובד יופי עם מנועי מדחף; למשל, ה-V22 אוספרי טס ככה. אבל יש הבדל גדול בין מנוע סילון ופרופלור במקרה הזה: המדחף מייצר פחות דחף, אך פיזור האנרגיה האנכית גדול יותר, ושקול לשטח רדיוס המדחף.

מנוע הסילון, לעומתו, מייצר דחף באונה צרה בהרבה; בשלב הטיסה האנכית, מטוס כזה ינוע כאילו הוא עומד על קביים וזה דבר שמאוד קשה לשלוט בו, וגם זולל דלק. ה-EWR VJ101 המערב גרמני הוא דוגמה למטוס ניסוי כזה, וגם לו היו שני מנועי עילוי קטנים.

ה-VJ101 המערב-גרמני. שפיצי ואלגנטי, אבל יציב זה לא היה. האמריקאים תכננו משהו דומה וגם הוא לא עבד, צילום: avionslegendaires ה-VJ101 המערב-גרמני. שפיצי ואלגנטי, אבל יציב זה לא היה. האמריקאים תכננו משהו דומה וגם הוא לא עבד | צילום: avionslegendaires ה-VJ101 המערב-גרמני. שפיצי ואלגנטי, אבל יציב זה לא היה. האמריקאים תכננו משהו דומה וגם הוא לא עבד, צילום: avionslegendaires

השיטה השלישית היא הכי יעילה: הטיית הסילון. במקרה זה המנוע לא מוציא את זרם הפליטה מאגזוז אחד, אלא ממספר אגזוזים שיושבים על ציר; כשהם מכוונים מטה, אפשר להמריא אנכית, ואז לסובב אותם לאחור ולעבור לטיסה אופקית. זה מורכב מכנית, ולא מעט מדינות ניסו לפתח מטוס כזה.

בריטניה - באותם ימים, אוצר בלום של חדשנות תעופתית - הצליחה ראשונה: ד"ר אלן ארנולד גריפית, אחד המוחות הכי מבריקים בחברת רולס רויס, עיצב מנוע עם ארבעה אגזוזים שנתון בתוך מסגרת מרובעת. כל אגזוז ישב על ציר, והקונסטרוקציה הזו כונתה "המיטה המעופפת"; כמו כן, מתוך המנוע יצאה צנרת שהזרימה דחף מקצות הכנפיים, הזנב והחרטום כדי לייצב את הכלי בזמן שהוא מרחף. באוגוסט 1953 ביצעה המיטה את טיסת הבכורה שלה - אולי המקרה הראשון בו מנוע סילון המריא לטיסה מבוקרת בלי מטוס.

המיטה המעופפת של רולס רויס, צילום: גטי אימג המיטה המעופפת של רולס רויס | צילום: גטי אימג'ס המיטה המעופפת של רולס רויס, צילום: גטי אימג

בינתיים עיצבו האנשים הכי מוכשרים בחברת הוקר סידלי מטוס תקיפה שיתבסס על המיטה של גריפית. כל סוכנויות הביון של בריטניה השגיחו על הפיתוח בשבע עיניים: זה היה אולי הפרויקט הכי סודי בממלכה.

רק שימשיכו הסובייטים לחשוב שהפצצה גרעינית רגילה תוכל לנטרל את כוחות האוויר הבריטיים, שהיו פרוסים בחזית אירופה. ולא פחות חשוב - שימשיכו האמריקאים לנסות לגרום למטוסי קרב להמריא עם רקטות ומנועי עזר, ולא ישתמשו בכוחם הפוליטי כדי לאלץ את הבריטים למסור את הטכנולוגיה הייחודית. רולס רויס לקחה את המיטה והפכה אותה למנוע סילון יצירתי ביותר: קראו לו פגסוס, על שם סוס הפלא המעופף. יופי של שם.

נעים להכיר, מנוע הפגסוס. שימו לב לאגזוזים הגדולים מצדדיו, הם מסתובבים וכך מתפשרת טיסה אנכית, צילום: secretprojects נעים להכיר, מנוע הפגסוס. שימו לב לאגזוזים הגדולים מצדדיו, הם מסתובבים וכך מתפשרת טיסה אנכית | צילום: secretprojects נעים להכיר, מנוע הפגסוס. שימו לב לאגזוזים הגדולים מצדדיו, הם מסתובבים וכך מתפשרת טיסה אנכית, צילום: secretprojects

איך עבד המנוע הזה? אוויר נשאב בעוצמה ע"י והועבר דרך ליבת המנוע וסביבה; האוויר שעבר בתוך הליבה הודלק והפך לסילון חם, שיצא דרך האגזוזים הקדמיים; והאוויר המואץ שעבר מסביב נפלט משני האגזוזים האחוריים, סילון קר.

את המטוס עיצב סידני קאם - אביהם של פיתוחים מפורסמים רבים - מההארקיין והטייפון ועד להאנטר. יצא לו משהו די מוזר: כלי עם גוף גוץ ועבה, כנפיים קצרות מוטות מטה, וסידור גלגלים של שניים גדולים תחת הגוף, פלוס גלגלי עזר בקצה כל כנף. היופי הוא אולי בעיני המתבונן, אבל לא עם חרטום קצר וחזרזירי כזה; אנחנו מדברים על השנים בהן כיכבו מטוסי קרב דקיקים ושפיציים כמיראז' הצרפתי וה-F104 האמריקאי; לידם, נראה ההארייר כמו שילוב של מטוס וגמד-גינה.

כונסי אוויר עצומים, אף חזרזירי, כנפיים קצרות. אב הטיפוס P1127, צילום: BAE Systems כונסי אוויר עצומים, אף חזרזירי, כנפיים קצרות. אב הטיפוס P1127 | צילום: BAE Systems כונסי אוויר עצומים, אף חזרזירי, כנפיים קצרות. אב הטיפוס P1127, צילום: BAE Systems

ואולם, כל מאפיין בעיצוב של קאם היה חיוני כנגן בתזמורת: הגוף השמנמן הכיל את מנוע הפגסוס המסובך וכל הצנרת שלו, ולא היה בו מקום לשלישיית כני גלגלים; הכנפיים לא היו צריכות להיות גדולות משום שבשלבי טיסה איטית - המראה ונחיתה - האגזוזים הם שייצרו עילוי; והאף הקצר נועד לשפר ראות כלפי מטה - מאפיין קריטי עבור כלי שנוחת אנכית.

הגרסה הראשונה נקראה P1127, והראתה פוטנציאל גדול: המטוס אמנם לא היה מהיר במיוחד, אך התגלה כזריז ונוח. הגרסה שהגיעה אחריה כללה שיפורי באגים ונקראה קסטרל (בז), והוכיחה עד כמה גדול הפוטנציאל של הכלי.

מטוסי קסטרל בהדגמת ריחוף, צילום: גטי אימג מטוסי קסטרל בהדגמת ריחוף | צילום: גטי אימג'ס מטוסי קסטרל בהדגמת ריחוף, צילום: גטי אימג

הסוד הוצג לעולם ב-1963, בסלון האווירי בפריז. התצוגה נגמרה באסון, כשהקסטרל התרסק - אך כל מי שצפה בו ממריא ונוחת כהליקופטר עדיין הופתע והתלהב. ובברית המועצות נדהמו; איך עובד הכלי הזה? מה ביכולתו לעשות? מתי יהיה מבצעי? קציני המודיעין דפקו את הראש בקיר, והואצו פיתוחים מקבילים בצד הסובייטי של מסך הברזל.

הדגם הבריטי הסופי נקרא הארייר (זרון, עוף דורס קטן), וב-1969 נכנס לשירות חיל האוויר המלכותי. היה זה מטוס תת-קולי אך מאוד זריז, שתפקד מעולה בגובה נמוך - ובאמת היה מסוגל להמריא ולנחות בכל מקום; קרחת יער, חניון עירוני ובכל גינה בחזית גרמניה הכפרית.

מטוס הארייר מדור ראשון (GR1) ממריא משולי ביצה; בעיית הפצצת המסלולים? פתרנו אותה , צילום: RAF מטוס הארייר מדור ראשון (GR1) ממריא משולי ביצה; בעיית הפצצת המסלולים? פתרנו אותה | צילום: RAF מטוס הארייר מדור ראשון (GR1) ממריא משולי ביצה; בעיית הפצצת המסלולים? פתרנו אותה , צילום: RAF

השליטה בזווית האגזוזים בוצעה בידית קטנה ליד המצערת, ולאחר קצת אימון התגלה המטוס למאוד קל להטסה. הרבה יותר ממסוק, למשל: ב-82 מעלות המריא ההארייר אנכית, ב-70 מעלות המריא אחרי נסיעה קצרה, וב-98.5 מעלות האט לקראת נחיתה - ואז צריך רק לסגור מצערת לאט ואתה על המסלול.

נחירי הדחף הקטנים בקצות הכנפיים, תחת החרטום ובזנב, פעלו אוטומטית בזמן הריחוף. הם פלטו סילון קר בהתאם לכוח שהפעיל הטייס על הסטיק; טייס מיומן היה יכול כך ממש לרקוד עם ההארייר באוויר.

נהוג לחשוב שההארייר נשען על ארבעה אגזוזים בלבד. בפועל יש לו עוד עשרה נחירי דחף, בלעדיהם אי אפשר לשלוט בו במהירות איטית. בדגמים מאוחרים הוספו עוד שניים. זה בעצם, מטוס הסילון עם הכי הרבה אגזוזים, צילום: RAF,Wikimedia נהוג לחשוב שההארייר נשען על ארבעה אגזוזים בלבד. בפועל יש לו עוד עשרה נחירי דחף, בלעדיהם אי אפשר לשלוט בו במהירות איטית. בדגמים מאוחרים הוספו עוד שניים. זה בעצם, מטוס הסילון עם הכי הרבה אגזוזים | צילום: RAF,Wikimedia נהוג לחשוב שההארייר נשען על ארבעה אגזוזים בלבד. בפועל יש לו עוד עשרה נחירי דחף, בלעדיהם אי אפשר לשלוט בו במהירות איטית. בדגמים מאוחרים הוספו עוד שניים. זה בעצם, מטוס הסילון עם הכי הרבה אגזוזים, צילום: RAF,Wikimedia

הרעיון היה להציב את המטוסים הללו לאורך הגבול עם ברית המועצות, כשהם מוסתרים ביערות מערב גרמניה; הסובייטים יפציצו את בסיסי נאט"ו בחזית, כדי לאפשר פלישה? שיהיה להם לבריאות - ההאריירים יבלמו את אלפי הטנקים והנגמ"שים לפני שישטפו את מערב אירופה.

לשם כך, ההארייר נשא פצצות מצרר מסוגים שונים, כוורות רקטות גדולות, טילי מאווריק לטווח של 22 ק"מ ומארזים חיצוניים עם תותח 30 מ"מ. טייסיו התאמנו בטיסה נמוכה, והפכו לאלופי חיל האוויר הבריטי בסיכול מטרות ניידות.

הארייר בריטי משגר רקטות באימון, צילום: RAF הארייר בריטי משגר רקטות באימון | צילום: RAF הארייר בריטי משגר רקטות באימון, צילום: RAF

חיל הים המלכותי קיבל דגם משלו, סי-הארייר, שהותאם למשימות אוויר-אוויר ותקיפת ספינות. לשם כך, צויד במכ"מ גדול וחזק שהגדיל את החרטום.

בינתיים, מעבר לאוקיינוס, ישבו האמריקאים וצפו בהארייר עם לבבות בעיניים; כלי כזה פשוט תפור על חיל הנחתים שלהם. הוא מושלם לסיוע קרוב לכוחות פלישה, מתאים לנושאות מטוסים קטנות (ובעצם, כל ספינה עם מנחת למסוק). והכי חשוב: כל מיזם אמריקאי לבניית מטוס דומה נכשל.

רביעיית סי-הארייר באוויר, צילום: RN רביעיית סי-הארייר באוויר | צילום: RN רביעיית סי-הארייר באוויר, צילום: RN

באופן נדיר ביותר, פתח הדוד סם את הארנק ב-1971 וקנה לו 110 האריירים, מהם שמונה דו מושביים להדרכת צוותים. ככלל, נמנעים האמריקאים מלקנות תוצרת חוץ, אך ההארייר היה מטוס יוצא דופן, והקמת מערך ייצור בארה"ב היתה בזבוז בשלב זה.

תרגילים שנערכו בארה"ב הראו שהמטוס יכול להביס בקרב אוויר הדוק יריבים חזקים פי כמה; טייסי ההארייר פשוט הטו את זרם הסילון שלהם כדי לברוח לרודפיהם מן הכוונת או להגיע למצבי ירי מפתיעים. כנראה שהדוגמה הכי טובה לכך הגיעה ב-1981, באימון של נאט"ו שנערך בסרדיניה: טייסת 801 של הצי הבריטי רשמה שבע הפלות של מטוסי F15 אמריקאיים, לעומת רק הארייר אחד שאיבדה. באימונים מול מטוסי F5 זריזים מיחידת ביום האויב של חיל האוויר האמריקאי, רשמו ההאריירים 26 הפלות מול עשר נפילות.

מטוסי הארייר של חיל הנחתים האמריקאי, צילום: USN מטוסי הארייר של חיל הנחתים האמריקאי | צילום: USN מטוסי הארייר של חיל הנחתים האמריקאי, צילום: USN

ב-1982 פרצה מלחמת פוקלנד בין בריטניה וארגנטינה, בה הוצבו האריירים מול מטוסי מיראז' 3 ודאגר - שהוא בעצם גרסת ייצוא של מטוס הנשר הישראלי. שניהם אולי מהירים וחזקים מההארייר, אך טייסי הצי המלכותי הצליחו להפיל כ-20 מטוסי אויב, ולא איבדו אפילו מטוס אחד בקרב אוויר. טייסי ארגנטינה פחדו מההארייר, וכינו אותו מוארטה נגרה - המוות השחור.

עליונותו בקרב הגיעה גם בזכות טייסי הצי הבריטי שפשוט היו טובים יותר ויכולת התמרון של המטוס הייחודי, אך בעיקר בשל העובדה שבריטניה הביאה איתה לקרב טילים מונחי חום מתקדמים מדגם AIM9L, וארגנטינה - טילים נחותים מדגם שפריר 2, אותם קיבלה מישראל ב-1981.

איור הפלת סקייהוק ארגנטינאי בידי סי-הארייר, צילום: hushkit איור הפלת סקייהוק ארגנטינאי בידי סי-הארייר | צילום: hushkit איור הפלת סקייהוק ארגנטינאי בידי סי-הארייר, צילום: hushkit

באמצע שנות השמונים הושלם שדרוג משמעותי להארייר, והושק דגם משופר שפותח בשיתוף מקדונל דאגלס האמריקאית (והפעם, גם יוצר בארה"ב ונקרא AV8B). להארייר 2 היו מנוע חזק יותר, כנף מוגדלת שעליה יותר מתלי נשיאה לחימוש, חיישנים לראיית לילה וציוד להנחיית פצצות חכמות.

במלחמת המפרץ שוב הוכיח המטוס את עצמו, במשימות סיוע קרוב. מבנה ההפעלה של חיל הנחתים איפשר לבקש ולקבל כמעט מייד חיפוי אווירי להסתערות, וצוותי ההאריירים תפקדו כפלוגה מסייעת עם כנפיים. הגרסה האמריקאית של המטוס זכתה בתותח רב עוצמה בשם אקוולייזר, בעל חמישה קנים של 25 מ"מ, והרבה לוחמים עיראקיים נפלו קורבן לתותח הזה.

מטוסי הארייר 2 אמריקאיים (AV8B) נוחתים, צילום: USN מטוסי הארייר 2 אמריקאיים (AV8B) נוחתים | צילום: USN מטוסי הארייר 2 אמריקאיים (AV8B) נוחתים, צילום: USN

העובדה שמלחמת המפרץ הועברה כולה בשידור חי סייעה לפופולריות של המטוס; הקהל הרחב נחשף אליו וליכולותיו, מה שהקל על הצי האמריקאי לארגן תקציבים עבורו.

הפופולריות הזו זכתה הובילה לכך שב-1992 הושקו שני משחקי מחשב בהם מטיסים הארייר ומאז הופיע במשחקים רבים נוספים. ב-1994 כיכבו שני האריירים של חיל הנחתים בסרט "שקרים אמיתיים" לצד ארנולד שוורצנגר, ושיא הפופולריות הגיע ב-1996, כשחברת פפסי השתמשה בהארייר כחלק מקמפיין ענק.

רוכב גם על האריירים. שוורצנגר, צילום: NBC רוכב גם על האריירים. שוורצנגר | צילום: NBC רוכב גם על האריירים. שוורצנגר, צילום: NBC

במסגרת המבצע, מי שקנה מוצרי פפסי ממותגים צבר נקודות שאפשר היה להמיר לפרסים והמטוס הייחודי הוצג בתור הפרס הראשון. החברה הסתבכה כשמישהו בא ואמר שהוא רוצה את ההארייר שלו, ואחרי מאבק משפטי משונה מאוד התברר שלתובע אין את 7 מיליון הנקודות שצריך כדי לקבל מטוס.

ההארייר הוצב בפרסומות הקמפיין של פפסי בתור הלצה; ארצות הברית יכולה להיות מקום משוגע למדי - אבל נכון לכתיבת שורות אלה, חברות של משקאות ממותקים עדיין לא מחזיקים שם במטוסי קרב.

 , צילום: סרטי יוניברסל צילום: סרטי יוניברסל  , צילום: סרטי יוניברסל

אבל לצד יתרונות המטוס, היו לו מגבלות שאי אפשר לפספס. למשל, טווח פעולה קצר מאוד; ההמראה הצריכה הרבה מאוד דלק, וזמן המשימה היה זעום. בנוסף, המטוס לא נשא חימוש רב ולא התאים להפעלת טילי אוויר-אוויר ארוכי טווח.

אבל יותר מכל, המטוס הזה היה פשוט רגיש. אף אחד לא אוהב מטוסים רגישים - לא צוותי קרקע, לא צוותי אוויר, ולא מתכנני תקציבים וחברות ביטוח. להארייר פשוט יש מערכת מסובכת בהרבה משל מטוס סילון רגיל, ודברים שגורמים אצל אחרים לתקלה או אי נוחות יכולים להפיל אותו על המקום. ציפור נשאבה לכונס האוויר הענק? חול בפילטרים? בקלות אפשר להיכנס לסחרור סופני.

נטישת הארייר ברגע האחרון, צילום: Martin Baker נטישת הארייר ברגע האחרון | צילום: Martin Baker נטישת הארייר ברגע האחרון, צילום: Martin Baker

בנוסף, מדובר במטוס שנועד לטוס יחסית נמוך, ושרוב האימונים בו נערכים בגבהים שכאלה. התוצאה עצובה מאוד: 190 מטוסים אבדו בתאונות אימונים, 25% מכלל ההאריירים שיוצרו. קרוב לחצי מהטייסים לא הספיקו לנטוש ונספו בהתרסקויות.

וזה, עוד לפני שדיברנו על פגיעות מאש אויב; כשהמנוע והצנרת שלו מהווים חלק כל כך גדול מנפח הגוף, גם חור קטן של רסיס בדופן יכול לגרום לדליפת גזים רותחים לחלל השלדה. ואפילו אם שום דבר לא נדלק, ברגע שאחד האגזוזים מייצר פחות דחף, ההשמדה מובטחת: דמיינו לכם סוס מירוץ שדוהר בשיא המהירות (לצורך העניין, נקרא לו פגסוס) ופתאום מתקצרת לו אחת הרגליים.

הארייר תנצב"ה - תהה נשמתו צרורה במגרש הגרוטאות, צילום: ukserials הארייר תנצב"ה - תהה נשמתו צרורה במגרש הגרוטאות | צילום: ukserials הארייר תנצב"ה - תהה נשמתו צרורה במגרש הגרוטאות, צילום: ukserials

בחיל הנחתים מאוד אהבו את ההארייר המיוחד, אך גם אמרו שהאריירים כמעט שלא חזרו עם פגיעות ממשימות, כי אחד שנפגע פשוט לא חזר. למשל, שמונה מטוסים הופלו במלחמת המפרץ הראשונה מאש תותחי נ"מ פשוטים למדי.  

אך האויב הכי קטלני של ההארייר היה ונשאר המורכבות הטכנית שלו, אותה לא פתר אף שיפור ושדרוג. עד כדי כך, שבעשור האחרון נפל הארייר במממוצע פעם בשנתיים, בגלל תקלה או ירי שמטוס אחר היה שורד.

הארייר ולידו מסוק סופר סטאליון. גם לו, אגב, יש שיעור תאונות מסחרר, צילום: USN הארייר ולידו מסוק סופר סטאליון. גם לו, אגב, יש שיעור תאונות מסחרר | צילום: USN הארייר ולידו מסוק סופר סטאליון. גם לו, אגב, יש שיעור תאונות מסחרר, צילום: USN

באמצע הניינטיז רצו גם הבריטים וגם האמריקאים מטוס אחר, אך הפיתוחים התעכבו ולכל הממשלות היה דחוף לשדרג מטוסי קרב עיקריים יותר ממטוסי תקיפה. והיה הרבה יותר קשה להצדיק פיתוח דור שלישי להארייר: התפרקות בית המועצות צמצמה את תקציבי הביטחון, וכבר לא היה צורך במשהו שיכול להמריא מכל מקום כדי לבלום פלישות ולחמוק מהפצצה גרעינית.

אז מה יחליף את ההאריירים? ה-F35; דגם B של החמקן המפורסם מסוגל להמריא ולנחות אנכית, באמצעות עיקרון פעולה אחר. יש לו מנוע עיקרי עם אגזוז אחד שמסתובב כלפי מטה, ממנו יוצאת צנרת לשני אגזוזים קטנים בצידי הגוף, ותמסורת שמפעילה טורבינת עילוי שנמצאת מאחורי הקוקפיט.

F35B נוחת אנכית, צילום: USN F35B נוחת אנכית | צילום: USN F35B נוחת אנכית, צילום: USN

בצורה זו, מסוגל המטוס להגיע למהירות על קולית וגם להיות פחות מסובך לתחזוקה. מאין הגיע העיצוב הזה? מרוסיה הסובייטית, לא פחות ולא יותר - אך זה כבר סיפור לטור אחר.

ההארייר עדיין משרת בחיל הנחתים האמריקאי, ולאט לאט מוחלף ביורשו החמקן, תהליך שיושלם עד 2025. גם חילות הים של ספרד ואיטליה מפעילים האריירים, ומתכננים להחליפו עד סוף העשור. ומה על בריטניה? מולדת ההארייר כבר העבירה אותו למוזיאונים, ואחד אף נתלה בהיכל מוזיאון האמנות טייט; אם תשאלו אותי, אין מקום מתאים מזה ליצירה כל כך מיוחדת. טיסה נעימה!

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

34 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

34.
ל-28: השפריר היה בדיחה????
ה"שפריר 2" הפיל במלחמות ההתשה ויום כיפור כ-100 מטוסים מצריים וסוריים, אז לקרוא לזה "בדיחה"?? בחייך, אין לך מושג. נכון הוא, שמול הבריטים בשנת 82', כעשור אחרי יום הכיפורים, ה"שפריר" כבר היה די מיושן, למעשה בחיל האוויר הישראלי כבר היו טילים אחרים ("פיתון 3"). אבל זה נכון תמיד: כל דבר הוא מצוין למועד זמן מסוים, ומיושן בתקופה אחרת. הארגנטינאים פספסו את המועד הנכון.
ארז  |  19.01.21
33.
ל-26 ו-28: כל נשק טוב לתקופה מוגבלת
ה"דאגר" הארגנטינאי היה למעשה ה"נשר" הישראלי בתחפושת. במלחמת יום הכיפורים המטוס הזה הצטיין, 40 המטוסים שהיו בשירות הפילו כ-100 מטוסי אויב מול אובדן של 5-4 בלבד. אבל יום אחרי המלחמה כבר היה ברור שהוא מיושן ושעבר זמנו, ובתוך 4-3 שנים כולם הוחלפו ב"כפיר" שהיה מתקדם בהרבה. במלמת פוקלנד, 12-10 שנים אחרי שיוצר ואחרי שהצטיין במלחמת 73', ה"נשר-דאגר" התמוד מול טכנולוגיה וטייסים בריטים עדיפים בהרבה, והיה מצויד בטילים שגם הם היו בני עשור ויותר. התוצאה הייתה עגומה, 8 דאגרים הופלו בקרבות אוויר. כאמור, כל דבר טוב לפרק זמן מסויים. תמיד צריך לדעת מתי לוותר ולצאת מהמשחק.
איתי  |  19.01.21
30.
איך הצליחה בריטניה היכן שאחרות נכשלו? עשתה פשרות לא הגיוניות...
למעט ה Party trick של המראה ונחיתה אנכית, הוא היה מטוס קרב סילוני פשוט גרוע. והתאים למעשה רק לבריטניה של שנות השמונים שהיתה קטנה מדי בשביל להחשב מעצמה, וגדולה מדי כדי להחשב מדינה (ביחוד בעיני עצמה). הם רצו נושאות מטוסים כדי להגן על כמה איי חסות בצד השני של הכדור, אבל לא היה להם מספיק משאבים כדי לבנות נושאות מטוסים בגודל מלא. אז הם בנו את ההארייר ונושאות מטוסים קומפקטיות. זה עזר להם בפוקלנד, על זה אין וויכוח. אז בכל זאת, סוג של הצלחה... אהה כן, וטילי השפריר הישראליים בהחלט היו בדיחה מעופפת, מצחיק שמישהו בכלל הסכים לקנות אותם בכסף.
ההארייר אף פעם לא נחשב הצלחה כבירה  |  17.01.21
לכל התגובות