ישראל חייבת לחסן את הפלסטינים

החיסונים כאן. לאחר שכל אזרח ישראלי שיבחר להתחסן יעשה זאת, יישארו במחסני המדינה עודפי חיסונים שמספיקים לשישה מיליון בני אדם נוספים. ההצלחה של מבצע החיסונים הלאומי מביאה מנהיגים מהעולם לפנות למדינת ישראל ולבקש את עזרתה בהשגת חיסונים.

נתחיל מהסוף, כספי המיסים הישראלים מיועדים לממן את החיסון קודם כל לישראלים. ומה אחרי זה? מה תצטרך ישראל לעשות עם מיליוני החיסונים שישארו במקפיאים?

יש בהנהגה מי שחוששים להודות בכך, אולי זה לא מתיישב עם הגישה הפוליטית, אך חשוב לומר בקול ברור: כדאי לישראל לדאוג לחיסון גם לפלסטינים. או לפחות לסייע להם להגיע אליהם, גם ברשות וגם ברצועת עזה.

אנשים מבוגרים מתחסנים | צילום: איי פי

אז בואו נתמקד לרגע בשאלה האם ישראל בכלל מחויבת לספק לפלסטינים חיסונים?

ברמה המשפטית, ישנם חלקים בהם ישראל כגורם שלטוני מחוייבת לדאוג לחיסון תושבי האזור - עליהם אנו שולטים בממשל צבאי. יתרה מכך, במקום שבו ישראל דואגת לחסן תושבים יהודים, חובה עליה לדאוג לחסן גם את התושבים הפלסטינים ולמנוע אפליה, כמו שפסק בית המשפט העליון במקרים של חלוקת מסכות אב"כ או בניית כבישי גישה.

ומה לגבי עזה? על ישראל לא מוטלת כל חובה לדאוג לרווחת תושבי הרצועה, שכן אין לישראל יכולת אפקטיבית במעמדה הנוכחי לנהל את החיים האזרחיים ברצועת עזה. ולמרות זאת, בפרשת אלבסיוני קבע בית המשפט העליון, באופן תקדימי, כי על המדינה מוטלת החובה לאפשר לרצועת עזה אספקת טובין, הדרושים לשם קיום הצרכים ההומניטריים החיוניים של האוכלוסייה האזרחית בלבד.

אז למה לנו בעצם?

כי לישראל יש אינטרס שהפלסטינים יתחסנו. אנחנו רוצים שהרשות ועזה יהיו נקיות מקורונה בכדי להבטיח שהקורונה לא תזלוג לכאן בעוד עשרות אלפי פלסטינים נכנסים לעבוד בכל יום בשטחי ישראל. אין לי התמחות בבריאות הציבור, אך כמי שחוקרת את רצועת עזה זמן רב, נראה שהמשבר ההומניטרי ברצועה יחד עם מצבן הקשה של התשתיות יכולים להיות כר פורה עבור התפתחותן של מוטציות. כל זה ייפול עלינו.

מעבר לכך, וזה אולי החלק המובן מאליו - כי אנחנו רוצים להיות בני אדם. אנושיים. ובעת מגפה גלובלית אין זה נכון או ראוי לבוא בחשבון, גם לא עם האויב שלנו, אלא זה בדיוק הרגע “לצאת גדולים”, חומלים ומלאי ביטחון עצמי. כך אנחנו בתור ישראלים וכך גם ישראל כמדינה יהודית. וכשאני כותבת את השורות הללו, ליבי יוצא למשפחותיהם של אורון שאול, הדר גולדין ואברה מנגיסטו, עיניהם ניצבות מולי עם השתאות של חוסר צדק, ובצדק.

ובכל זאת, מה עוד יכול לצאת לנו מזה?

דיפלומטיה ציבורית היא הכלי החשוב ביותר שיש למדינות בנוגע לשמן הטוב, בעוד שכבר שנים נחשבת מדינת ישראל בעיני ארגוני ה-BDS "לכובשת אכזרית", אספקת חיסונים לאוכלוסייה פלסטינית תביא אפילו את שונאי ישראל הגדולים לברך. מדובר בכלי הנשק היעיל ביותר שיש לנו למיגור האנטישמיות המודרנית ושנאת ישראל – חייבים לחסן את הפלסטינים, בהקדם.

אין פה התייפייפות, וברור לי שמלוות לעניין גם תחושות לא קלות. לא קל לספק לאויב שלך חיסון שעמלת כל כך להביאו לארץ בעוד הוא אינו נוקט בצעדים הומניטריים הדדים לשחרור שבוייך. גם מבחינת העלויות המיידיות מדובר בכסף לא קטן כלל, אבל לישראל יש הזדמנות, שיכולה להיות מלאה ברווח. בדמוקרטיה, כפי שאמר בית המשפט העליון לא פעם, לא כל השיטות שנוקטים אויביה פתוחות לפניה.

ד"ר דנה וולף היא מומחית למשפט בינלאומי ומשא ומתן בבית הספר לממשל דיפלומטיה ואסטרטגיה, המרכז הבינתחומי הרצליה