עובדי ענקיות הטכנולוגיה מחזירים מלחמה

רוח בלהות מהלכת בעולם הטכנולוגיה — רוח בלהות של התאגדויות עובדים. בסוף השבוע דיווח “ניו יורק טיימס” כי 300 מעובדי טוויטר חתמו על עצומה הדורשת מהנהלת רשת המיקרובלוגינג להשעות את חשבונו של הנשיא דונלד טראמפ, במה שמהווה ניסיון נוסף של עובדי מגזר הטכנולוגיה להשפיע על צורת ההתנהלות של הענקיות שמעסיקות אותם. לפי הנהלת טוויטר, המכתב הגיע לבכיריה רק לאחר שהתקבלה ההחלטה הראשונית להשעות את חשבונו של טראמפ ל־12 שעות. החלטה מרחיבה יותר להשעות את חשבונו של טראמפ לצמיתות התקבלה בהמשך במעורבותו של המייסד־מנכ”ל ג’ק סורסי, שעובד מרחוק מאי פרטי בפולינזיה הצרפתית.

לכאורה, העצומה של עובדי טוויטר היתה מיותרת, אך היא מצטרפת לגל הולך וגואה של ניסיונות מצד עובדי ענקיות הטכנולוגיה להשפיע על התנהלותן. בחודש שעבר מאבק העובדים בעמק הסיליקון ושלוחותיו הגיע לשיא לאחר שמאות מעובדי גוגל הקימו לראשונה התאגדות עובדים. לכאורה, כפי שטענו חלק מהמבקרים, עובדי גוגל ושכמותם לא נדרשים להתאגדות שכן הם כבר נהנים מתנאי תעסוקה מפליגים ומלאי הטבות, אך טענות אלו מפספסות את מהות המהלך. התאגדות עובדי גוגל, וכמוה העצומה של עובדי טוויטר, לא קשורות לניסיונות לשפר את תנאי העסקתם אלא לרצונם להשפיע על המהלכים שנוקטות החברות המעסיקות אותם, שמשפיעים על החברה האזרחית בכללותה. החלטות שמתקבלות בידי מעטים מאחורי דלתיים סגורות או באיים פרטיים, ומעצבות את חיי היומיום של מאות מיליוני ואף מיליארדי בני אדם.

המקרים הללו הם חלק מהתהליך ארוך שמתנהל כמה שנים במגזר הטכנולוגיה, ושהגיע לנקודת רתיחה ב־2018 במסגרת מה שהתקשורת כינתה מרד עובדי הטכנולוגיה: מאות ואף אלפי עובדים בשכר גבוה בחברות כגוגל, אמזון, מיקרוסופט וסיילספורס החלו לדרוש ממנהליהם לסגת מחוזים ממשלתיים שמנים, ולהפסיק למכור טכנולוגיות לרשויות המשטרה, ההגירה או הממסד הביטחוני. הקו המחבר בין הדרישות היה קריאה להתחשבות רבה יותר ברצון העובדים ובאופן שבו עבודתם מעצבת ומשפיעה על האנושות בכללותה.

1. עובדי שמנת דורשים שינוי חברתי

עובדים שנשאלו אי אז ב־2018 מדוע החלו רק עתה במחאה הסבירו שהחברות צמחו לממדים כה גדולים עד שהם כלל לא ידעו על החוזים הממשלתיים שהן חתומות עליהם. המחאות הקולקטיביות, שהתבטאו בהשבתה המונית של העבודה, ביטאו את חוסר הסכמתם של העובדים לעבוד בחברה שמתיימרת לערכים ליברליים אך הופכת בהדרגה לחלק מהקומפלקס התעשייתי־ביטחוני. רבות מהמחאות הצליחו וחלק מהחברות נסוגו מהחוזים הממשלתיים.

התגובות לטענות העובדים היו חלוקות; יש שראו בהן אקט אמיתי ומימוש של כוחם הקולקטיבי, בעוד אחרים לעגו למחאה כמעשה חסר מודעות עצמית של עובדים מדושנים. אך מחאות עובדי הטכנולוגיה הגיעו בדיוק בעת שמומחים מכל קצוות הכלכלה האמריקאית החלו לדבר על חשיבות קולם של העובדים.

אל חשש, ארה”ב עדיין לא שינתה את עורה, איגודי והתאגדויות עובדים עדיין נתפסים כדברי כפירה וכמחנק של החדשנות והיצירתיות שמשיא הקפיטליזם המקודש. אלא שאי־השוויון העמוק במדינה הפך לכה מבהיל ומטריד עד שאף קפיטליסטים מושבעים החלו לטעון שהמערכת הכלכלית הקיימת מעוותת מדי ושיש צורך אמיתי לשקם את מעמד הביניים במטרה לחזק את השוק החופשי והכלכלה האמריקאית בכללותה.

2. סכנת החשיבה לטווח קצר

להערכת פרשנים רבים, שורש הבעיה במערכת הכלכלית האמריקאית הוא שהתאגידים הרחיקו יתר על המידה במיקוד לאינטרסים של בעלי המניות. התבוננות לטווח קצר דחקה מנהלים בכירים להשקיע את עיקר רווחי החברות ברכישה חוזרת של מניות וחלוקת דיבידנדים, תוך הזנחת כוח האדם הלא־מיומן ובלא לשפר את תנאי העסקתו. כדי לאזן את ההתנהלות הזו ולהכניס לחברות מעט חשיבה לטווח רחוק, נקראים עתה המנהלים להעניק לעובדים ייצוג — וקול — בדירקטוריונים.

הרעיון מיושם זה עשרות שנים באירופה במסגרת שמכונה Shared governance (ממשל משותף). כך, החוק המקומי בגרמניה מכתיב שעד כמחצית מחברי הדירקטוריון בחברות הגדולות ייבחרו בידי העובדים, שלוקחים כך חלק בקבלת החלטות אסטרטגיות כהשקעת רווחים ותגמולים. בארה”ב מנסה בשנתיים האחרונות הסנאטורית הדמוקרטית אליזבת וורן לקדם חקיקה שתחייב חברות בעלות הכנסה שנתית של יותר ממיליארד דולר להקצות 40% מכיסאות הדירקטוריון לנציגי עובדים. לאחרונה היא אף ניסתה לשכנע את בית הנבחרים להציב את הדרישה כתנאי לקבלת מענקים להתמודדות עם משבר הקורונה.

מחקר שבוצע ב־MIT ב־2019 העלה כי חברות שמעניקות ייצוג לעובדים בדירקטוריון משקיעות 50%-40% יותר ברכוש קבוע כמכונות או מפעלים, מבצעות פחות מיקור חוץ, ושפריון העבודה לעובד בהן עולה ב־16%–21%. לפי עורכי המחקר, הממצאים העלו כי “ממשל משותף מעלה את ההון ללא השפעות שליליות על התעסוקה”. לטענת המבקרים, הממשל המשותף הוא ראייה רומנטית ומופשטת של היחס בין בעובדים לחברה ושל האינטרסים ארוכי הטווח שלהם. הביקורת העיקרית טוענת שהענקת כוח גדול כה רב לעובדים הופכת אותם לקבוצת אינטרס שפוגעת ביצרנות החברה ומפחיתה את ביצועי המניות, ועל כן מייצרת הפסדים לחוסכים לפנסיה שמושקעים בהן.

3. הרגולטור האמיתי נמצא בפנים

בעוד הדיון התיאורטי על האבולוציה של השוק החופשי וגבולותיו של הקפיטליזם ממשיך להתנהל, הבור שנפער בשטח כבר הפך לתהום. המומחים מתווכחים אך השיירה עוברת, במיוחד בעולם הטכנולוגיה: גורמים משני קצוות המתרס הפוליטי מסכימים שהעוצמה של ענקיות האינטרט בעלת השפעה הרסנית למרקם החברתי, הכלכלה ואף ליציבות הפוליטית, גם אם הם חלוקים על הסיבות ואופני הביטוי לכך. הכוח האסימטרי של הענקיות מכתיב את גבולות השיח המקוון, תורם להקצנת השיח והאלימות ואף מעצב את עתידן של חברות. כל עוד העיקרון המרכזי לניהול הענקיות הוא האינטרס קצר הטווח של בעלי המניות, ללא מאמץ כנה לבחון את השלכות הכלים הטכנולוגיים והשפעותיהם על המשתמשים, שינוי אמיתי בלתי אפשרי.

בהיעדר רגולטור ופיקוח ממשי על ענקיות הטכנולוגיה, תשומת הלב מופנית ברובה אל המשתמשים. אותם לקוחות — שהם גם המוצר — אוחזים בכוח יוצא דופן להחליף פלטפורמה ונותני שירות. אכן, בשבועות האחרונים הסלידה מהעוצמה הלא מרוסנת של ענקיות הטכנולוגיה מוצאת ביטוי בנהירה מימין ומשמאל לחלופות כמו פרלר וסיגנל. אך המשתמשים אינם היחידים שיכולים להשפיע: הקול שהעובדים יכולים ומתחילים לדרוש מסביב לשולחן מקבלי ההחלטות מסוגל לייצר איזונים ובלמים לפעילות החברות, ולתקן את בעיית קוצר הראייה שבבסיסן.