ישראל כץ, הספין על שומרי הסף, והחשבון הכלכלי שיוגש לכולנו

1. האם היינו מעלים על הדעת שיו”ר ועד הבית של בניין דירות רשאי וזכאי לבזבז את מסי הוועד כראות עיניו, ללא פיקוח, ללא בקרה, ללא דיון וללא התייעצות - בטענה שהוא נבחר על ידי רוב הדיירים בבחירה דמוקרטית?

שר האוצר של מדינת ישראל סבור שכן. לשיטתו, הנבחרים נבחרו לבצע, וכל הפרעה זו בירוקרטיה מיותרת ופקידות שנועדה להקשות מלהגיש טיפול נמרץ לאזרחים. זה הנרטיב ששר האוצר רוצה לבנות ויש אף כאלה שקונים את זה. אלא שהמציאות בישראל שונה בתכלית.

כל נבחר ציבור זקוק למערכת מקצועית שתיישם את המדיניות שהוא מתווה. זו אמורה לספק לו כלים וגם בלמים ואיזונים על סמך הידע שצברה לאורך השנים. המערכת נועדה להיות שומר סף שיפריד בין הפוליטיקאי התורן והתוכניות והשאיפות שלו לשימוש בכספי המסים. היא אמורה להציג אלטרנטיבות, להציף בעיות שעולות ככל שצוללים פנימה לפרטי יישום המדיניות, ובסופו של דבר להביא את כל אלו להחלטתו של השר.

כץ, כפי שהעידו שניים משומרי הסף בתוכנית “עובדה” ביום חמישי האחרון, החליט לוותר על כל החלק המעייף הזה. כספי המדינה, כספי המסים, שייכים לציבור ואם הפוליטיקאי התורן הנבחר מבקש להשתמש בהם - הוא חייב לציית לכללי משחק שתקפים - בכל מקום ובכל זמן - ומחייבים גם אותו. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר אותו כסף לא נמצא. בסופו של דבר ראש הממשלה ושר האוצר מנפיקים צ’קים, שנכון לעכשיו אין להם כיסוי, וביום פירעונם בעתיד השניים כבר לא יהיו כאן.

2. הכלי המרכזי והחשוב מכולם להוצאת כספי ציבור הוא תקציב המדינה. הוא כל כך חשוב שהוא חוק יסוד, כלומר, הוא חזק מרוב החוקים. מדוע כל מדינה, חברה, מוסד פיננסי ואף משפחה משתמשים בו? כי הוא מאפשר לקבוע סדר עדיפויות, מספק ודאות, תכנון, שקיפות ובקרה. בתהליך בניית התקציב דנים מה המטרות שיקדמו את המדינה ואת המשק, מקצים לזה כסף, קובעים את היקף המימון לכל סעיף לפי רמת החשיבות שלו. המסמך נכנס לתוקף רק אחרי שעבר תחת הפיקוח של ועדות הכנסת ושל הכנסת ובעקיפין גם תחת הזרוע השופטת. ככה זה עובד בכל דמוקרטיה, כבר שנים, וגם בישראל.

התקציב הוא לא סטארט־אפ של שאול מרידור, הממונה על אגף תקציבים לשעבר, וגם לא של קרן טרנר מנכ”לית האוצר לשעבר. אפילו לא של רוני חזקיהו החשב הכללי לשעבר. כולם עזבו בטריקת דלת את תפקידיהם כי הבינו שכלכלת מדינת ישראל ותקציב המדינה נלקחו בשבי על ידי ראש הממשלה ועושה דברו שר האוצר. אין שום סיבה הגיונית וכלכלית לנהל את התקציב של ישראל ב־2020 וב־2021 - במשבר הכלכלי הגדול ביותר שידעה המדינה בעשורים האחרונים - בלי תוכנית, בשליפות מהמותן ועל בסיס נתונים משנת 2017.

יש לכך רק סיבה פוליטית. התקציב היה הדרך היחידה של נתניהו שלא לקיים את הסכם הרוטציה עם בני גנץ, וזה היה חשוב לו ולשר האוצר שלו יותר מאשר לעשות את הדבר הבסיסי בעת משבר: להכין תקציב.

זו הסיבה שמנהיגים כמו רג’פ טאיפ ארדואן בטורקיה והוגו צ’אבס לשעבר בוונצואלה, ניהלו ומנהלים תקציבי מדינה כאשר חלקים גדולים מהם אינם גלויים ונתונים לשיקול דעתם הבלעדי. אותם מנהיגים רוצים לשמר לעצמם, בכל רגע נתון, את האפשרות להשתמש בכספי ציבור לצרכים המיידים שלהם. בלי מגבלה ובלי פיקוח, בלי תכנון ובלי שקיפות. מפזרים כסף לפי תוצאות הסקרים.

מכאן, שהתירוץ למידור הפקידות בשל כך שאגף תקציבים לא הבין את המשבר אינו רלבנטי. לבטח אחרי ששני הקברניטים של המשק, ראש הממשלה ושר האוצר, החליטו לוותר על תקציב ומדיניות והעדיפו להוציא כסף כראות עיניהם, ללא דיון, ללא ניתוח חלופות, תוך הרחקה קולנית של הדרגים המקצועיים.

3. התוצאה לפנינו: הכסף נזרק ללא אבחנה אל כל עבר ללא ראיה רחבה. כיבוי שריפות קטנות, מבלי לתקוף את מקור אש. כל התוכניות לשיקום והתאוששות המשק, לרבות 63 הרפורמות המבניות שתיכנן הדרג המקצועי – עצרו, וכל משרדי הממשלה משותקים. מה תקוע למשל? תוכנית לאומית רחבה של הכשרות מקצועיות חיוניות. ולראיה, לצד שיעור עתק של כמעט 14% אבטלה רחבה (בהתאם להגדרת הלמ”ס) שהם כ־566 אלף ישראל מובטלים נכון לסוף דצמבר 2020, יש 60 אלף משרות פנויות. והפער הולך וגדל כי המובטלים מעדיפים את דמי אבטלה שהובטחו להם עד אמצע השנה. זאת כאשר הירידה של 31% בשיעור המשרות הפנויות בישראל ב־2020 היא מהגבוהות ביותר במערב לעומת 13%-10% בארה”ב, בלגיה, שוויץ וספרד. הדבר מעיד כי שוק העבודה הישראלי מרוסק וייקח שנים לשקמו.

אם לא די בכך, הגירעון הממשלתי הגיע ב־2020 ל־11.7% תמ”ג, מהגבוהים במערב. לפי קרן המטבע הבינלאומית גם בשנה הבאה יהיה בישראל גירעון של כ־9% תמ”ג לפחות. המשמעות: ממשלות ה־OECD השתמשו ב־45 מיליארד שקל פחות בממוצע מישראל.

כתוצאה מהתקף פיזור הכסף - החוב של ממשלת נתניהו־כץ זינק מ־60% תמ”ג, ל־73% תמ”ג בסוף 2020 והוא צפוי לנסוק לכ־80% תמ”ג כבר בסוף 2021. כלומר, 20 נקודות תוצר תוך שנתיים שהם כ־280 מיליארד שקל ב־24 חודשים, תוספת לחוב של כולנו.

כץ ולהקת המעודדים שלו טוענים שפיזור כסף הוא המדיניות הנכונה - אלא שהדיון אינו על “האם” אלא על הדרך. גם אם מחליטים על מסגרת תקציב נדרשת, יש ליישם זאת באופן יעיל באמצעות הדרגים המקצועיים.

מרידור וטרנר באוצר הם רק עוד דוגמה לשיבוש של נתניהו וכץ. גם בתחום הבריאותי־האפידמיולוגי נתניהו שם את האינטרס הפוליטי משפטי שלו לפני טובת המדינה. לכן העדויות של מרידור וטרנר ב”עובדה” לא עוסקות בשאלה האם צריך היה לפזר כספים לכל האזרחים או לא. השאלה היא מדוע ישראל מתנהלת במשבר הכלכלי הגדול ביותר שידעה בעשורים האחרונים בלי תקציב מותאם, בלי תהליך קבלת החלטות מוסדר, ובלי דרג מקצועי עם עמוד שדרה.