השר כץ הוא שליח מצווה לדבר עבירה

האם אפקט דינה זילבר נקלט ומרד הפקידים מתרחב, או שמדובר בעוד מסמר בארון הקבורה של השירות הציבורי? סיפורם של שאול מרידור ראש אגף תקציבים באוצר לשעבר, ושל קרן טרנר מנכ”לית האוצר לשעבר, שנפרש בתוכנית "עובדה" מול אילנה דיין ועמרי אסנהיים, מלמד על עומק הכאוס של שלטון שיצא משליטה. שלטון שסימן את אנשי המקצוע כאויבי הציבור.

זהו סיפור בשלושה מעגלים. במעגל הראשון חזינו בעימות על חלוקת הכספים, על העברת התקציב, הוויכוחים המקצועיים. המעגל השני הוא קרב המשילות, הדגל שבשמו דורסים הפוליטיקאים את השירות הציבורי. ובמעגל השלישי יש את הנאשם שהכל נעשה בדברו ולמענו. התארים שישראל כץ מתהדר בהם, מהורדוס ועד שר האוצר, הם פייק. כץ הוא בסך הכל שליח מצווה לדבר עבירה. השליח שמצווים עליו לכופף את האוצר והכלכלה להישרדות בנימין נתניהו בשלטון כדי שיקבל עוד הזדמנות לחסל את המשפט נגדו או לפחות להגיע לספסל הנאשמים כראש ממשלה.

משרדי המשפטים והאוצר מתבלטים בשדרה מקצועית חזקה של עובדי ציבור. של שומרי סף ושחקני וטו. שדרה עם עמוד שידרה. המנכ"ל לשעבר שי באב"ד האשים חלק מעמיתיו הפקידים במשולש "מסמוס, טרפוד, טינוף", לתיאור חתרנותם נגד קובעי המדיניות. דינה זילבר, המשנה לשעבר ליועץ המשפטי לממשלה, השתמשה פעם במשולש משלה: "Naming, Blaming, Shaiming" (שיום, אישום, ביוש). באב"ד הדהד את קובלנת הפוליטיקאים נגד הפקידים וזילבר את הקובלנה של הפקידים נגד הפוליטיקאים.

הפקידים הם השטן החדש. הקולנוע ההוליוודי מחליף מדי פעם את ה"רעים". אינדיאנים, קומוניסטים, נאצים, חייזרים, טרוריסטים מוסלמים, ולאחרונה וול סטריט והתאגידים הגדולים. כל עידן והשטן התורן. קטלוג המנוולים של נתניהו עשיר יותר. שמאלנים, ערבים, מפגינים, הקרן החדשה, הקיבוצים, החמוצים, התקשורת, "אלה ששכחו להיות יהודים" ולאחרונה הפקידים, ה"פרקליטות שבתוך הפרקליטות", וגם "התקציב שבתוך התקציב", גרסת כץ למקור של השר אמיר אוחנה.

שוברים את החוקים והכללים

 

כמה מילים על המשילות שבשמה נאסרה המלחמה נגד השירות הציבורי. משילות אמיתית מבוססת על מנהיגות שיודעת לשרטט חזון ולהציב יעדים; שיודעת לרתום דרגי הביצוע; שיודעת לקחת אחריות ולא להתבכיין ולהאשים את כל העולם; שפועלת בצורה ממלכתית לטובת כלל האזרחים. במשקפת טלסקופית לא תזהו אפילו פירור מכל אלה אצל כץ, אוחנה, מירי רגב, דוד אמסלם ושאר המיניסטרים של נתניהו.

שיא החוצפה הוא התבכיינות הממשלה על המשילות בתקופת הקורונה. הממשלה קיבלה את ארגז הכלים המלא: חוק קורונה מיוחד, חקיקת חירום מנדטורית, איכוני שב"כ, כליאת האזרחים, סגירת שוק העבודה, השבתת עולם התרבות, שימוש בצבא במרחבים אזרחיים, שער כניסה אחד בלבד למדינה. אין חסמים משפטיים כי בית המשפט העליון דוחה את כל העתירות והיועץ המשפטי מאשר כמעט את כל המהלכים. ומה קיבלנו? למעלה מ־4,000 מתים; סגרים חוזרים, קריסה מסיבית של עסקים, שיקולי פוליטיקה וחישובי מנדטים שמנהלים את המשבר, תחנונים טלפוניים ליענקי הנכד של הרב קנייבסקי. מזל שלנתניהו יש בפנקס הטלפונים את המספרים של מנכ"לי פייזר ומודרנה. קו אדום ליענקי, קו אדום לאלברט בורלה מפייזר.

ועכשיו למשילות ולאוצר. הדרג המדיני מוסמך לכפות על הדרג המקצועי לפזר כספים. לדרג המקצועי יש חובה לציית, אבל גם חובה לשאול שאלות, להציע חלופות, להצביע על קשיים, וגם - להגשים את המדיניות במסגרת תהליך תקין שהוא חשוב לא פחות מהתוצאה. אז נכון שמותר לממשלה לשלם לכולם, אבל למה שגיל שוויד יקבל מענק של 3,000 שקל? אם אתה מחלק לעשירים ולעניים את אותו הסכום, אתה דופק את הנזקקים שיכלו לקבל הרבה יותר. מרידור כתב שלשום ב"הארץ": "הרוב המכריע של התקציב הזה בוזבז ועבר לאוכלוסייה שלא נפגעה מהמשבר, ואין כלכלן רציני אחד במדינה שתמך בצעד הזה".

יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' אבי שמחון, שליח נתניהו לטרלול האוצר, טוען שהפקידים לא מבינים את גודל האירוע. הם מבינים, וגם אם מדובר ב"אירוע" - זה עדיין לא סיבה לשבור חוק וכללים בסיסיים ועל הדרך אולי גם לרמות. כץ, כך העיד מרידור, ביקש ממנו להעריך בחסר את ההוצאות כדי שיהיה יותר מה לחלק. מה זה כבר קווץ' קטן לטובת המטרה הנעלה.

להזכיר לפקיד הסורר את מקומו

 

ולא רק את הפקידים משטח השלטון אלא גם את הכנסת. ראינו ב"עובדה" את ישיבת ועדת הכספים שבה הפקיעו נתניהו וכץ לעצמם את הקופה הציבורית תוך מפגן בריונות חסר תקדים בניצוחם של כץ ומיקי זוהר שכאילו נלקחו מסרטי סקורסזה. "ועדה מטורפת", סיכמה טרנר את הזעזוע שחוותה מצפייה באירוע, "נחצה שם כל גבול, היתה לי בחילה כל הוועדה".

בוועדה הזו סוכם על תקציב תמיכה כולל של 411 מיליארד שקל. "אז בוא נעשה 413 מיליארד", אמר זוהר. מה זה כבר עוד קווץ' קטן. ועיקר הקטע שם היה מרידור, הממונה על התקציבים שנבעט מחלוקת התקציב. זוהר הזכיר לפקיד הסורר את מקומו, וכץ הזכיר לו את משפחתו ה"אנטי ליכודית". ומדובר במשפחת מרידור ששרה בהתלהבות בליל הסדר את "שתי גדות לירדן".

וכל הסיפור הביזארי הזה עולה שלב לאי־העברת התקציב. הקורונה מחושבת במנדטים, התקציב מחושב במועדי יציאה לבחירות. פשע כלכלי־חברתי והפרת חוק רבתי. "הממשלה נמצאת בהפרת חוק יסודות התקציב", העירה הנשיאה אסתר חיות בבג"ץ התקציב.

טרנר חשבה שהתגייסה לסיירת מטכ"ל וגילתה שהיא בחמאס. בכירי האוצר שבעבר היו הסיירת בעיני בנימין, הפכו אצל בנו יאיר ל"מחבלים" (הוא טרח לצרף מרכאות בציוץ). נערי האוצר הפכו לפקידים וסיימו כ"מחבלים". והסיפור הזה, נכון גם לגבי בכירי הפרקליטות שהפכו לתופרי תיקים וקושרים להדחת ראש ממשלה מהימין. ההבדל בין צמרת האוצר לצמרת המשפטים הוא במעמד היועץ המשפטי לממשלה שמשמש חיץ בין הפקידות לבין השר. שר האוצר יכול להנחית הכל על בכיריו. שר המשפטים לא יכול. למשל, הוא לא יכול לבלום חקירות וכתב אישום נגד ראש הממשלה. ולכן אין פלא שנתניהו ושלטונו הציבו את היועמ"ש אביחי מנדלבליט במרכז הכוונת. מטרתם היא למוטט את מעמדו ואמינותו כדי לזהם את כתב האישום שהגיש.

ההליכה על הראש של היועץ, הראש והראשון לשומרי הסף, מאותתת לכל השרים שמותר להתעלל בפקידים שלא באים להם טוב. אם בארזים מותר להתעלל, אז בטח באזובי הקיר. אמסלם, זוהר ושלמה קרעי מופקדים על היועץ והפרקליטות. דף המסרים מכתיב להם את ה"המלצה" ליועצים המשפטיים ללכת לכל הרוחות, וליתר דיוק לקלפי, להתמודד שם, ורק אז לקבל החלטות.

האישומים בתיקי נתניהו מחווירים

 

לפני שפקידי האוצר הפכו ל"מחבלים", והיועץ המשפטי לעבריין ("לכאורה", לפי אמסלם שמעדיף לא להשתמש במרכאות כמו יאיר. כל אחד מהם אוהב לדייק בדרכו), נתניהו דווקא היה בצד שלהם. הם זכו להגנתו ואף שגשגו בתקופתו כשר אוצר. ואיפה מרידור וטרנר לעומת שועלי הקרבות המיומנים של שר האוצר נתניהו, כמו יוסי בכר, אורי יוגב, קובי הבר, איתן רוב והאחרים. מרידור וטרנר, כמו זילבר ואבי ליכט שפרש גם הוא עם בטן מלאה, הם חנונים, ילדים טובים, עובדי ציבור ערכיים שאין להם אג'נדה חוץ מלשרת את מדיניות השר. כמובן במסגרת החוק ותהליכי קבלת החלטות מקצועיים מבוססי דיאלוג ונתונים.

בספטמבר 2018 היינו במצב דומה. נתניהו ושר האוצר דאז משה כחלון השיקו כלכלת בחירות שהיתה כרוכה בפתיחת התקציב. על הדרך הם דרסו ונטרלו את נגידת בנק ישראל דאז קרנית פלוג. אדריאן פילוט חזה אז ב"כלכליסט" את מה שראינו עכשיו ב"עובדה": "האחראי העיקרי למצבה של ההנהגה הכלכלית של ישראל הוא נתניהו, שמנהל מלחמה בשומרי הסף הכלכליים. בתחילת הקדנציה הוא עוד טרח להסתיר את המאבק הזה, אולם נראה שהתמריץ לעשות זאת מאחורי הקלעים נעלם".

נתניהו גמר אומר לסגור חשבון עם המדינה שהעזה להגיש נגדו כתב אישום. הנחישות שלו מעוררת אימה ותדהמה, והיא מובילה גם למסקנה שהאישומים נגדו בתיקי האלפים, גם אם יוכחו, הם הקלים והזניחים מבין כל הנזקים שהוא מחולל.