אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
נורית זרחי: "אני מעמידה פני אמיצה" צילום: יונתן בלום

נורית זרחי: "אני מעמידה פני אמיצה"

הקורונה הרסה לה את האשליה של אירופה. עכשיו הסופרת נורית זרחי מתגעגעת לחברים הקרובים, עובדת על ספר שירים סודי, סבורה שהבטחות לא שוות הרבה, ומחשיבה כנכס הכי יקר שלה את הידיעה שאפשר עוד לתקן

26.01.2021, 08:16 | מאיה נחום שחל

איפה אנחנו תופסים אותך?

"קשה לתפוס אותי בימים אלה, נדמה לי. אני עסוקה בדברים הכרחיים ולא מומלצים, אני בעיקר בבית".

איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?

"הקורונה הרסה את האשליה שלי שאני באירופה, אשליה שהתמדתי בה הרבה שנים, ומי שיקרא את המסות של עמליה כהנא־כרמון יבין ללבי. בימים כתיקונם אני קמה בבוקר ולפני שאני מסתכלת לימין ושמאל, אני רצה מהר לשתות בחוץ. אני גרה בגבעתיים, אז יש קפה קטן שאני מדמיינת בעיני רוחי שהוא גדול ועל חוף הים. אני שותה הפוך על מים כי אני שונאת חלב. זה יותר הטקס מכל דבר אחר". 

קראו עוד בכלכליסט

נורית זרחי, צילום: יונתן בלום נורית זרחי | צילום: יונתן בלום נורית זרחי, צילום: יונתן בלום

עם מי היית רוצה לשבת על קפה?

"עם המתים זו רשימה ארוכה, אולי סוף סוף הם יסבירו לי מה שדמיינתי שהבנתי. עם המתים כדאי להיזהר כי אלה שאני בוחרת חזקים עליי. נתחיל מאמילי דיקנסון, משוררת גאונה שפעם בתולדות השירה נולדת אחת כזו. אני מניחה שהיא היתה מדברת ואני לא. מבחינתי, שתגיד מה שהיא רוצה. היא גם ידעה לאפות לחם בצורה מיוחדת במינה, וכנראה שכל דבר שעשתה היה מיוחד במינו. פעם באתי לבקר אותה בביתה במסצ'וסטס אבל הבית היה סגור והיא לא היתה, אז החמצתי אותה. מבין החיים הייתי רוצה לשבת עם החברים הטובים שלי. בימים אלה יש אחדים שמסתננים ומזל שיש לי אותם".

על מה את עובדת עכשיו?

"על ספר שירים. לילך לחמן, חברתי הטובה, עורכת אותי, וביחסים בין שתינו זה מאפשר לי להמשיך לכתוב. זהו קובץ שירים שאי אפשר עוד להגיד על מה הם. הקורונה מצטרפת לכלל המצוקות של בני האדם, אף שהיא הגדילה לעשות, אבל הספר לא עליה. התחלתי גם לעבוד על ספר ילדים סודי והחיים עובדים עליי קשה".

מה השריטה שלך?

"השתדלתי להעלים אותה מעיני עצמי עד שהיא כמעט שקעה. יש לי הרבה שריטות, למשל אני לא יכולה להיות בלי כלב, תמיד יש לי כלב קטן. גם הספלים של הקפה שאני שותה הם לפי מצב הרוח: אני לא יכולה לשתות בספל עב־שוליים בימים שיש לי מצב רוח לדק־שוליים".

מה העצה הכי טובה שקיבלת?

"יש משפט ביידיש שמפאת כבודו של העיתון איני יכולה לצטט אותו, הוא מתחיל במילים 'הבטויחעס הבטויחעס...' ('הבטחות, הבטחות'). אמא שלי היתה אומרת לי שהבטחות לא שוות הרבה, וזה נכון. יש אפילו הבטחות שאני לא קיימתי".

איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?

"אני מאוד אוהבת שאין קורונה ושהעולם פתוח ואני נפגשת עם הילדים".

איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?

"הייתי רוצה שליטה על הדברים שלא תלויים בי. לדוגמה הקורונה, הבריאות, ושכל הילדים שלי יהיו תמיד מוגנים".

באילו נסיבות יוצא לך לשקר?

"רק שקרים לבנים".

מי בעינייך האדם הכי סקסי?

"לא בדקתי".

למי ולמה את מתגעגעת?

"עדיף לא להתחיל עם זה. אני לא בן אדם נוסטלגי. הייתי רוצה לראות עוד פעם את הילדות שלי שהן קטנות ואת הנכדים קטנים, אבל זה מסוכן לשחק בזמנים אז אני לא רוצה לשחק בזה, ואני אפילו לא רוצה לבקש את זה. טפו! אני מתגעגעת לעולם שהיה אחר לגמרי. הוא לא היה כולו מחמדים, כמו שאנשים חושבים, אבל הוא היה לאין ערוך יותר בהיר, נכון ואמיתי מהעולם שאנחנו מוצפים בו עכשיו. מהמצב בארץ אני לא מאוכזבת אלא אני מזועזעת, כמו שאמרה גולדה, ממה שנעשה פה".

איפה הכי היית רוצה לגור?

"לתקופות קצרות הייתי רוצה לגור בגליל או בירושלים ובהרבה מקומות נפלאים בעולם. ואם אראה שאין לשאיפה תכלית, אז בתל אביב. אף שלאחרונה גיליתי את קסמן של הערים הקטנות".

על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?

“ספרים, וכשיש לי רעיון יותר טוב - על מתנות, על פרחים, על בגדים. אני חושבת שאם היה לי הרבה כסף, הייתי אוהבת לקנות בתים”.

מה היית רוצה לשנות בעצמך?

“אני לא מרוצה מהרבה דברים. אני חוששת שהזמן משנה אותי ואני לא יכולה להתחרות בו. יותר טוב להיות צעירים ובריאים, וגם עשירים ויפים כמאמר הפתגם”.

על מה יש לך רגשות אשם?

“אני מומחית לזה וקשה להתנקות מזה, אז על כל דבר: איך גידלתי את הילדים, איך עבדתי, מה עשיתי, זו קוּפָּה של רגשי אשם שתמיד אפשר לקחת ממנה אם חסר”.

מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?

“הילדות והנכדים”.

מה מפחיד אותך?

“לא כדאי לי להיזכר בזה בתוך העמדת פני האומץ שאני חיה בה. אני מעמידה פנים שאני אמיצה וזה יותר טוב. לא אתעסק עם הפחדים עכשיו, זה לא מתאים כי הם חזקים בשביל לשחק איתם”.

מה עושה אותך מאושרת?

“הרבה פעמים הייתי מאושרת סביב הילדים, הנכדים, והילדים שלהם, שאני קוראת להם ‘הקטנים’. וגם כשהיה נדמה לי לרגע שמישהו שם לב לכתיבה שלי. זה מאוד חמקמק”.

מה הכי חסר לך בחיים?

“אני אשיב, אם השואל יוכל להעניק לי את זה. אסור לשאת את שם החסר לשווא. אבל מה שמאוד חסר לי זה הים. בזמנו הייתי שוחה בכל בוקר וכשעברתי לגבעתיים התקלקל לי הים”.

מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?

“המשפחה שלי וחברות טובות. וגם הידיעה שאולי עוד אפשר לתקן”.

איזו תכונה את הכי מעריכה אצל החברים שלך?

“אומץ. כולם משתדלים להיות אמיצים אבל החיים פה קשים ומבהילים. נתחיל מהקורונה, נמשיך בשלטון, שלא פותרים את בעיית הגבולות, שלא משקיעים בתרבות בכלל, שלא משקיעים מספיק בחינוך ובבריאות, שדברים קריטיים לא מטופלים”.

מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?

“אמילי דיקנסון. אנשים פעמים רבות בודקים אם שיר הוא עצוב או שמח, ועצוב יצא מהאופנה. הפְּנים לא שמח או עצוב, הוא קיים מעבר למונחים הללו, וכך אמילי כתבה. גם הסופרות קארן בליקסן וגרטרוד שטיין ומשוררים וסופרים שאין לי זכות אפילו לנקוב בשמם”.

אם לא היית סופרת מה היית עושה?

“הייתי גננת, או גננית”.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות