אם פרנק למפארד פוטר, כל אחד יכול להיות מפוטר

גם בדרבי קאונטי וגם בצ'לסי, פרנק למפארד תמיד ניסה לשמור על אווירה כייפית במגרש האימונים. לא משנה כמה לחץ היה עליו כמאמן, באיזה רצף תוצאות גרוע הקבוצה נמצאת ואם קוראים בטוויטר לפיטוריו - הדרך שלו להתמודד היתה "לספוג" את הלחץ, להמשיך לעבוד קשה - ולעשות זאת באווירה טובה. ככה אהב לעבוד כשחקן. ככה התמודד (מצוין) עם הלחצים כשחקן.

פרנק למפארד, גדול שחקני צ'לסי בכל הזמנים, למד את הכדורגל שלו אצל חלק מהמאמנים הגדולים בהיסטוריה. ז'וזה מוריניו, חוס הידיניק, קרלו אנצ'לוטי ואחרים. הוא יודע טוב מאוד איזו התנהגות עבדה עבורו ואיזו עבדה פחות. זו גם היתה הגישה שלו בכל הקשור לטקטיקה ואימונים. ולכן גם היה משב של רוח רענן עבור חדר ההלבשה של צ'לסי כשהגיע בתחילת העונה שעברה. לפניו בצ'לסי שחקנים רבים וגם עובדי מועדון רבים סבלו מהיחס, אימונים והתנהגות של מאמנים איטלקיים נוקשים כגון אנטוניו קונטה ומאוריציו סארי - ולמפארד שינה את הגישה הזו ואת התרבות בחדר ההלבשה.

למפארד גם יצר קשר חזק מאוד עם האקדמיה של הארגון - אולי המחלקה המוצלחת ביותר בצ'לסי - שמאמנים קודמים, שלא באו מתוך המועדון כמו למפארד - התעלמו ממנה.

השנה הראשונה של למפארד היתה מבחן רציני. הקבוצה הושעתה משוק העברות השחקנים בגלל החתמות לא חוקיות של קטינים; הכוכב הגדול ביותר של הקבוצה, אדן האזר, עזב לריאל מדריד והשוער הראשון של הקבוצה היה קפה אריסבלאגה - שלפי כל המדדים, היה השוער הגרוע ביותר בפרמיירליג.

למפארד בנה מחדש את הקבוצה משחקני אקדמיה של צ'לסי שהוא וצוותו הכירו מתקופתו בדרבי קאונטי ומקבוצות הנוער של צ'לסי. הוא הכניס להרכב ולרוטציה שחקנים רבים שהובילו - ביחד - את צ'לסי (וגם את נבחרת אנגליה) להישגים כבירים ברמת הנוער: מייסון מאונט, ריס ג'יימס, קאלום הודסון אודוי, פיקאיו טומורי, בילי גילמור וגם תמי אברהם. הכחולים שיחקו כדורגל התקפי ולמרות שלעיתים נראה מופקר, הנתונים הראו שרק מנצ'סטר סיטי ספגו פחות בעיטות ממנו למסגרת. קפה אריסבלאגה, השוער הבעייתי, פשוט לא הצליח לעצור בעיטות וצ'לסי גמגמה למקום בליגת האלופות. אגב, אותו מקום בליגת האלופות הפתיע פרשנים רבים, שציפו שעם מאמן חדש וסגל צעיר ולא מחוזק, לא יגיעו רחוק.

למפארד זכה לשבחים על עונתו הראשונה. כאמור, לא הכל היה מושלם אבל נראה היה שזה לא מונע מפרשנים רבים ואפילו מיורגן קלופ להפוך את הקבוצה לפייבוריטית הברורה לאליפות העונה. הסיבה? האמת, היו 220 מיליון סיבות. המועדון - אחרי שנה של השעייה משוק העברות השחקנים - יצא למסע רכש עצום. טימו ורנר וקאי האברץ, שני מהכוכבים הגדולים בבונדסליגה, הגיעו ללונדון; בן צ'ילוול, אולי המגן השמאלי הטוב בליגה, הגיע גם. אליהם הצטרפו פליימייקר מבריק מאייאקס - חאקים זייך ובלם וותיק אגדי בצורת תיאגו סילבה. אפילו השוער היקר בכל הזמנים, קפה אריסבלאגה, הוחלף בשוער טוב ויציב יותר - אדוארד מנדי.

שבעה שחקנים חדשים חתמו בקיץ בעלות של 220 מיליון ליש"ט - לא כולל שכר. הציפיות היו גבוהות אך למרות תחילת עונה טובה מאוד, הקבוצה של למפארד התקשתה לשמור על רשת נקייה, הפסידה שישה משחקים בליגה, גמגמה במשחקים הגדולים, ורנר והאברץ התקשו להותיר רושם חיובי ואתמול - אחרי שבועות של ספקולציות לגבי עתידו - המאמן האנגלי הצעיר פוטר. אף אחד לא הופתע.

כסף לא מנצח משחקים

כשמסתכלים על תוצאות של קבוצות לאורך השנים, רואים שקבוצות שמורכבות משחקנים שמשחקים יותר זמן אחד עם השני, הן קבוצות מוצלחות יותר. הפוטנציאל של הקבוצות בהחלט תלוי בכישרון שיש בסגל אבל הקבוצות שמצליחות יותר ביחס לתקציב שלהן הן כמעט תמיד הקבוצות בעלות "ניסיון משותף" גדול יותר.

לפי מחקר של אוניברסיטת ניו מקסיקו ובית הספר לעסקים בלונדון, כל שנה תוספת ל"ניסיון המשותף" מבטיחה 5.5 יותר ניצחונות ליגה, ושחקנים שהם חלק מקבוצה בעלת ניסיון משותף גבוה נוטים לרשום ביצועים אישיים מרשימים יותר.

"הניסיון הקבוצתי המשותף" מופר במעט כאשר מכניסים שחקן חדש לסגל. זה ברור שמדי פעם זה הכרחי לשנות את הסגל וההרכב, אך כאשר מכניסים 5-6-7 שחקנים חדשים לסגל - הניסיון הקבוצתי נעלם. מאחוריי המספרים שמוכיחים כי המשכיות חשובה יותר לקבוצה יש כאן היגיון בריא. אם אתה מכיר טוב יותר את השותפים שלך, מבין אינטואיטיבית איזו מסירות הם מעדיפים, אילו ריצות הם עושים, במה הם צריכים סיוע ואיפה הם יכולים להסתדר לבד - אז הקבוצה תעבוד טוב יותר ביחד. וכשמכניסים אלמנטים חדשים למערכת, צריך זמן להתחבר מחדש. וזה מאתגר, בטח ובטח כשלעיתים האג'נדה של המצטרפים החדשים שונה מהשחקנים הוותיקים.

וכשהניסיון הקבוצתי מפורק, המאמן גם מתקשה יותר להעביר את המסרים שלו, שחקנים מרגישים שהוא לא בהכרח מתייחס אליהם כמו שהוא מתייחס אל הצעצועים החדשים שלו וביקורות עשויות להכאיב יותר ולייצר כעס ומרמור. וככה, במקום 11 שחקנים שחושבים באותה צורה על איך צריך לשחק ומה צריך לעשות, מקבלים 3-4 שחקנים שחושבים בצורה אחת, עוד 2-3 שחקנים שחושבים בצורה אחרת ועוד 3-4 שחקנים שחושבים בצורה שונה לחלוטין.

בעונתו הראשונה כמאמן צ'לסי, למפארד בנה את הקבוצה שלו סביב חבורה של צעירים שהכירו אחד את השני ממחלקת הנוער המוצלחת ביותר באירופה בעשור האחרון. בניגוד למאמני עבר של צ'לסי שפספסו כישרונות כגון רומלו לוקאקו, מוחמד סלאח וקווין דה בריינה - למפארד הפך למאמן הראשון בעידן רומן אברמוביץ' שמשלב צעירים בהרכב. הוא גם היה פעיל מאוד ומשמעותי מאוד - ביחד עם המנהל הספורטיבי החדש פטר צ'ך - בהבאת כוכבים צעירים כגון טימו ורנר וקאי האברץ. אבל ייתכן שהחיזוקים שהובאו החלישו את הניסיון הקבוצתי המשותף ואת הקבוצה. אולי למפארד היה צריך יותר זמן כדי שהכל יסתדר אבל כשהאווירה סביב מאמן הופכת לחומצית, קשה מאוד לייצר מומנטום חיובי. ובסופו של דבר, עבור רומן אברמוביץ' - הנכסים החדשים והיקרים תמיד יהיו חשובים יותר מכל ניסיון קבוצתי משותף.

הלכה הזהות?

פרנק למפארד היה אמור להיות מאמן שמעניק לצ'לסי זהות סגנונית ספוגה ב-DNA של המועדון. עם פטר צ'ך, שחקן לשעבר, כמנהל ספורטיבי ושחקני המועדון לשעבר כגון אנדי מאיירס, קלוד מקללה, קרלו קודוצ'יני בהנהלה - נראה היה שרומן אברמוביץ' נגמל מהציפייה שמאמן יזכה בהכל מדי שנה ובחר מאמן שיחזק את נקשר עם האוהדים. נראה היה שהוא רוצה לבנות מועדון כדורגל אמיתי. אבל ציפיות לחוד ומציאות לחוד. "אנשים מדברים על פרויקטים ורעיונות... אלו לא קיימים." סיכם פפ גווארדיולה, מאמן מנצ'סטר סיטי, את פיטוריו של עמיתו. "כל אחד חייב לנצח או שיחליפו אותו".

המפוטר הבא כבר הגיע

תומאס טוכל הובא לצ'לסי במקומו של למפארד, בין השאר, כדי להוציא את המיטב משני הכוכבים הגרמנים הצעירים ורנר והאברץ, בסגנון כדורגל גרמני - שעובד מצוין בפרמיירליג בסאות'המפטון וגם בליברפול. האם יצליח? לא בטוח. מה יהיה עם הצעירים הנפלאים שבעונה הראשונה שלהם ביחד בפרמיירליג הראו פוטנציאל עצום? אולי שוב נראה אותם מצליחים במקומות אחרים? לא בטוח. מה יהיה עם טוכל? הוא ישאר בתפקיד כל עוד יצליח לנצח. ברגע שיתחיל להפסיד, יפוטר. זה הדבר היחיד שבטוח.