צילום: עזרא לוי
40 ימי חסד או 400 מלקות
התוספת של 40 ימי "גרייס", שכבודם במקומם מונח, הינה טיפה בים מול סאת המרורים שעוברים בעצם ימים אלה הקבלנים, שרובם הגדול ממשיך להיות ממודר ממכרזי משרד השיכון ורמ"י, לרובם הגדול אין את כוח האדם הנדרש על מנת לקדם פרויקטים ורובם הגדול להיות בין הפטיש לסדן, בין הבנקים הלוחצים אותם ללא רחם לבין הלקוחות שאינם מבינים מדוע בית החלומות שלהם איננו מתקדם
מוגש מטעם DUN'S 100
400 המלקות הינו סרט אייקוני מ-1959 של הבימאי הצרפתי פרנסואה טריפו, המתאר את עלילותיו של נער בן בלי בית, שאביו החורג ואימו הביולוגית עושים את כל אשר על ידן להפטר ממנו, למסור אותו לידי רשויות החוק, כשלאחר מכן מתדרדר הנער למוסד לעבריינים צעירים ומשם נפלט החוצה, אל משעולי החיים הקרים והקודרים.
נזכרתי בסרט הזה, ובמיוחד בשמו הסימלי, כשנודע לי בימים האחרונים ששר השיכון יעקב ליצמן "נוטה" להמליץ למשרדו ולמשרד האוצר, לאשר את ממצאי הוועדה שמונתה בעקבות מגיפת הקורונה על מנת להקל על היזמים והקבלנים ולהעניק להם 40 ימי חסד למסירת הפרויקטים, זאת בנוסף ל-60 הימים הקבועים בחוק, כלומר 100 ימי חסד בסך הכל.
אינני מזלזל כלל ועיקר בתוספת של עוד 40 ימים, (בהנחה שתאושר סוף סוף לאחר דיונים של כמעט שנה..) ובמיוחד לאחר שאנחנו, נשיאות לשכת הקבלנים, פעלנו במהלך תקופת הקורונה ימים כלילות מול ראשי משרדי השיכון והאוצר על מנת לקדם את ה"גרייס" הנוסף. אולם, וזה אולם גדול, ובמיוחד לאחר שאו טו טו תמלא שנה תמימה לקורונה ולמשבר הכלכלי העמוק שבא בעקבותיה וחרט את חותמו עמוקות גם על הענף שלנו, לטעמי זה "מעט מידי מאוחר מידי".
מקבלי ההחלטות היושבים במרומים על הכורסא הנוחה, במתחם קריית הממשלה שבשייח' ג'אראח שבמזרח ירושלים, ומשכורתם נכנסת כתקנה מידי חודש בחודשו, אינם מבינים לצערי את המצוקה הנוראה בה שרויים רוב רובם של חברינו הקבלנים שחלקם הגדול שרוי במקרה הטוב במצוקה כלכלית קשה ובמקרה הפחות הטוב החברה שאותה בנו בעשר אצבעות נסגרה ועברה במהלך 2020 לעולם שכולו טוב. וכל יום שעובר, לפרוטוקול, מצבם רק הולך ומחמיר.
על כן התוספת של 40 ימי "גרייס", שכבודם במקומם מונח, הינה טיפה בים מול סאת המרורים שעוברים בעצם ימים אלה הקבלנים, שרובם הגדול ממשיך להיות ממודר ממכרזי משרד השיכון ורמ"י, לרובם הגדול אין את כוח האדם הנדרש על מנת לקדם פרויקטים ורובם הגדול להיות בין הפטיש לסדן, בין הבנקים הלוחצים אותם ללא רחם לבין הלקוחות שאינם מבינים מדוע בית החלומות שלהם איננו מתקדם.
העובדה שלאחרונה אישר שר השיכון את בואם של 80 אלף עובדים זרים החסרים לענף כאוויר לנשימה, היא אולי נקודת אור נוספת, אולם גם אם החלטה זו תתממש, אין בכך פתרון לחולי בו מצוי הענף, ללא היתרים, ללא שיווק קרקע, ללא התחלות בנייה ועם בקושי רב 15-20 אלף דירות "על המדף", כרבע בלבד מהביקושים שרק הולכים ומתגברים מיום ליום.
הצעתי במהלך שנה זו לראשי משרד השיכון לחשוב מחוץ לקופסא ולאשר באופן גורף באופן אוטומטי עוד כ-30 אחוזי בנייה לכל פרויקט שייבנה באיזור הביקוש, וממנו להפריש 20 אחוזים לטובת דירו מוזל ועוד 10 אחוזים לטובת שכירות מסובסדת. בד בבד שומה על מקבלי ההחלטות להתחיל ולשתף את כלל הקבלנים, גדולים כקטנים, במכרזי הקרקע, זאת גם על מנת להגדיל את התחלות הבנייה, אולם גם, ובעיקר, על מנת שתהיה תקומה לאלפי הקבלנים ולאותם מאות אלפים התלויים בענף הבנייה לפרנסתם.
על כן הנני מפציר ביושבים על כורסאות המנהלים הנוחות במשרדי האוצר והשיכון, אנא מכם, עיזבו את האריתמטיקה של ימי חסד והחלטות שהיו אולי סבירות בימים של טרום הקורונה, ובידקו את האריתמטיקה של מצב חברות הבנייה נכוחה ואם אינכם חפצים להיוותר ללא קבלנים שיבצעו את תכניות המגירה שלכם, תתחילו לחשוב אחרת ולהתניע סוף סוף את שוק הדיור אות ענף הבנייה אל חוף מבטחים. ההחלטה בידכם!
*כותב המאמר רוני מזרחי הוא נשיא לשכת הקבלנים ובעלי קבוצת "מזרחי ובניו"