אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"רות דיין הקימה כור היתוך עיצובי, תרבותי ופוליטי" צילום: ברוך אפיק

"רות דיין הקימה כור היתוך עיצובי, תרבותי ופוליטי"

דיין, אשתו הראשונה של משה דיין ואמם של יעל, אודי ואסי דיין, שנפטרה שלשום, היתה יזמית, פעילת חברה ושלום. את בית האופנה משכית, שהגדיר והוביל את האופנה הישראלית, יסדה כדי לתת עבודה לעולים חדשים ולהעניק להם תחושת ערך

07.02.2021, 08:09 | מאיה נחום שחל ועילית מינמר

רות דיין נפטרה ביום שישי, חודש לפני יום הולדתה ה־104. דיין, אשתו הראשונה של הרמטכ”ל ושר הביטחון משה דיין, היתה פעילה חברתית ופעילת שלום, יסדה את בית האופנה "משכית" והיתה שותפה בהקמת ארגון "וראייטי". ב־1935 נישאה למשה דיין, איתו חיה עד 1972. היא עמדה בראש משפחת דיין: אמה של ח"כ לשעבר יעל דיין, הבמאי והיוצר אסי דיין והפסל אודי דיין, וסבתו של היוצר והעיתונאי ליאור דיין. הלווייתה תתקיים היום בצהריים בנהלל.

קראו עוד בכלכליסט

"רות היתה אדם יוצא דופן, היא שפעה טוב וחסד", סיפר ישי שריד, בעלה של נכדתה רחלי שיאון שריד. "היתה בה גם אהבת אדם והיא שפעה סקרנות. אנשים היו באים לדבר איתה והיא היתה פותרת להם בעיות. היתה בה ישראליות מאוד טבעית ועם זאת היא פעלה באופן מעשי ליצירת שלום עם שכנינו, יצרה קשרים וחברויות קרובות עם ערבים ופלסטינים, הכל בלי סיסמאות ובלי פאתוס. היא היתה נוסעת לבד בתקופות קשות לכפרים בשטחים כדי ליצור שיתופי פעולה. היא היתה ראש השבט. אי של יציבות וחמלה בלי שיפוטיות ובלי הטפות".

רות דיין ז"ל. האמינה תמיד שמשהו טוב יכול לקרות במדינה הזאת, צילום: ברוך אפיק רות דיין ז"ל. האמינה תמיד שמשהו טוב יכול לקרות במדינה הזאת | צילום: ברוך אפיק רות דיין ז"ל. האמינה תמיד שמשהו טוב יכול לקרות במדינה הזאת, צילום: ברוך אפיק

רות דיין נולדה בחיפה למשפחת שוורץ. אחותה הצעירה היא ראומה, לימים אשתו של הנשיא עזר ויצמן. בגיל 17 נסעה לבית הספר החקלאי בנהלל שם פגשה את משה דיין. לצד הסערות המשפחתיות והחשיפה המתמדת לאור הזרקורים היא הצליחה לבנות לעצמה קריירה עצמאית מפוארת. היא יסדה והיתה פעילה בארגונים שסייעו לעולים חדשים, פעלה לדו קיום בין ערבים ליהודים, ולמען זכויות אדם. בבחירות לכנסת התשיעית הוצבה במקום השביעי ברשימת של"י של אורי אבנרי. בשנים שלאחר מכן חברה למפלגת רצ ולימים מרצ, והוצבה במקומות לא ריאליים.

"רות היתה אישיות מופלאה בעיני", אמר השר לשעבר רן כהן ממרצ. "הייתי חבר ומפקד של אסי דיין וגם מהכיוון הזה נוצר בינינו קשר עמוק. היא אהבה את הנחשוניות שלי אחרי מלחמת ששת הימים, לתרגם את ההישגים של המלחמה לא לכיבושים והתנחלויות. קיבלתי ממנה את התמיכה והאמונה שחייבים לעשות הכל כדי להגיע לשלום. היא עשתה דברים שלפעמים אפילו אני חשבתי שהם מטורפים, נסעה בלילות להיפגש עם נשים פלסטיניות כדי לדבר איתן על פיוס. כשהיתה במשכית קניתי אצלה את טבעת הנישואים לאשתי השנייה, ומאוחר יותר הייתי בכנסת עם יעל דיין. עם כל אהבתה לשלום ואהבת אדם היא היתה קשורה בכל נימי נפשה לארץ ישראל, לאדמה".

דוגמנית בתצוגה של משכית בירושלים, 1959, צילום: דוד רובינגר דוגמנית בתצוגה של משכית בירושלים, 1959 | צילום: דוד רובינגר דוגמנית בתצוגה של משכית בירושלים, 1959, צילום: דוד רובינגר

לידתו של מעיל המדבר

ב־1954 יסדה את בית האופנה משכית, מטרתה המוצהרת היתה למצוא מקורות פרנסה לעולים מחוסרי תעסוקה, לעודד אותם לשמר את האומנויות ומלאכות היד שלהם האתניות והפולקלוריות שלהם, ולכוונם ליצור בגדים וחפים שימושיים שאפשר למכור. דיין, שנשלחה ב־1949 כמדריכה חקלאית להדריך עולים, זיהתה את מיומנות הנשים במלאכות יד — כמו התכשיטים התימניים, הרקמות הבולגריות אבל גם הרקמות הערביות המקומיות — וביקשה להפוך את עיסוקן זה למקור פרנסה עבורן. "בתקופה שבה נדרשו כל העולים לשכוח את עברם ולהשתלב במדינה הצעירה, ניסחה עבורם משכית את עברם כמקור לתחושת ערך", כתבה בתיה דונר בספרה "משכית מארג מקומי" שראה אור ב־2003. "המטרה היתה להפוך את עבודת הכפיים למקור פרנסה", מצוטטת דיין בספר, "לא לשמר את המסורת לשמה, אלא לסייע לאנשים להתערות בחברה באמצעותה".

בשיאה העסיקה משכית 400 עובדים מ־30 יישובים ברחבי הארץ. כל דגמי החברה בעיצובה של פיני לייטרסדורף יוצרו בארץ, החל במפעל לאריגה במגדל העמק וכלה במפעל התפירה והרקמה בגינתון ומפעל הכפתורים באשקלון.

עולה מתימן אורגת שטיח במפעל של משכית, 1955 , צילום: דוד רובינגר עולה מתימן אורגת שטיח במפעל של משכית, 1955 | צילום: דוד רובינגר עולה מתימן אורגת שטיח במפעל של משכית, 1955 , צילום: דוד רובינגר

כך, מעיל המדבר המפורסם של משכית בעיצובה של לייטרסדורף נוצר כפי שכתבה נורית בת יער בספרה "שכרון עיצובים — אמנות האופנה בישראל", "בכור ההיתוך העיצובי שהקימה רות דיין, וייצג את המורשת התרבותית שלנו: את העיצוב עתיר המעוף של האופנאית מהונגריה, את אריגת היד התימנית הקסומה, את הצמר הבדואי החם, את היוזמה והמעוף הצברי". כל אלה הפכו את משכית לא רק למותג ישראלי של אופנה מקורית — גם אם לא עממית — אלא גם למותג בינלאומי איכותי, נחשק בקרב אניני טעם ובעלי ממון. ב־1971 עברה משכית לבעלות פרטית וב־1978 פרשה דיין מהנהלת החברה מה שהוביל לדעיכתה עד לסגירתה הסופית ב־1994.

לימים אחרי שעזבה את משכית, מספרת המעצבת והמרצה תמרה יובל ג'ונס, ביקשה דיין ליישם את הרעיון הזה כמודל שיסייע לפיתוח כלכלי במדינות דרום אמריקה. לדברי יובל ג'ונס דיין "הכרתי אותה דרך בנה אסי ואשתו אהרונה; היא הציעה לי לעשות למשכית קולקציה לצעירות", היא מספרת על דיין שהיתה לה, מורת דרך ודוגמה לעשייה כל החיים, כלשונה. "אבל ההרפתקה הגדולה ביותר אתה היתה דרום אמריקה", היא ממשיכה. "נסענו ארבעה בעלי מלאכה לגוואטמלה: צורף תימני, נגר אמן, קרמיקאי ואני,מעצבת. היא הבינה את העושר של עבודות הטקסטיל שלהם וביקשה לכוון אותם להוציא מהמיומנויות הללו מוצר שיוכלו להתפרנס ממנו. זה היה פרויקט מדהים. היינו שם תשעה חודשים שבסופם הפקתי תצוגה ענקית של כל הדברים שיצרנו. עשינו ממש אופנה. בסך הכל דיין יזמה פרויקטים בארבע מדינות בדרום אמריקה".

ב־2013 הושק משכית מחדש ביוזמת מעצבת האופנה שרון טל ובעלה היזם ניר טל. הם גייסו את דיין שהיתה אז בת 94 לתמוך בפרויקט, ובהמשך את איש העסקים סטף ורטהיימר כמשקיע. "רות לא חסכה ממני כל קצה חוט כדי ללמד על ההיסטוריה ועל הדברים הטובים והפחות טובים שהיו”, נזכרת שרון טל, “במסגרת התחקיר נסענו יומיים בכל שבוע לכל פינה בארץ: מאומני העץ בנצרת לאומני הקרמיקה בשגב שלום, עברנו על ארכיון שנקר, היינו אצל לקוחות עבר של משכית ופגשנו את העובדים לדורותיהם, ולא ויתרנו על הקפה באמריקן קולוני בירושלים או על חומוס ובירה באבו גוש". הקשר החם בין בני הזוג טל וילדיהם לדיין, "החברה הכי מבוגרת, הכי צעירה שלי", מכנה אותה טל באהבה, נמשך עד למותה של דיין, ששימשה להם השראה, "אי של יציבות", לכל אורך הדרך למשכית של היום, שהחזון של דיין רלוונטי וממשיך להתקיים בה.

אמא אדמה

משפחת דיין זכתה לסיקור תקשורתי נרחב במהלך השנים, כולל סרטים דוקומנטריים. אחד מהם הוא סרטה של דינה צבי ריקליס “ביג מאמא” (2004) על פועלה של דיין. “מבחינה אמנותית היא היתה הגיבורה האולטימטיבית והכוכבת בדרמה של החיים הסוערים שלה”, מספרת ריקליס, “היא היתה מהדור שעדיין האמין שמשהו טוב יכול לקרות במדינה הזאת. היא ביכתה את מה שקורה כאן. רות היתה מדור המייסדים וזה לא מה שהם ציפו וייחלו לו, זה היה מכאיב לשמוע אותה ואני בטוחה שהיא הלכה ברגשות מאוד סוערים כי היה לה מאוד איכפת. היא היתה אשה עם המון נתינה, הקשבה וחוש הומור יוצא מן הכלל. מאוד אהבתי אותה. אמא אדמה”.

דיין זכתה בפרסים ותארים על פועלה במהלך השנים, בהם דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן גוריון ואוניברסיטת חיפה, פרס יגאל אלון מטעם עמותת דור הפלמ”ח, עיטור נשיא המדינה, פרס מפעל חיים משנקר ופרס רפפורט. לפני שנתיים, כשהיא בת 102, הוענק לה פרס מפעל חיים מארגון וראייטי ישראל שנמנתה בין מקימיו. “במיוחד בימים אלה חשוב שנזכור ונעלה על נס אנשים מהסוג שלה, עם הרבה ערכים, מילה קצת נדירה בימינו”, ספד לה עו”ד אורי סלונים יו”ר וראייטי. “הכרתי את רות הרבה לפני שחלמתי לעמוד בראש וראייטי, כשהקימה את משכית ואמי המנוחה עבדה איתה. אז התוודעתי לעבודה הענקית שהיא עושה עם העובדות העולות החדשות והאפשרות ליצור ולעבוד שנתנה לנשים נהדרות שעבדו אצלה. היינו בקשר כל השנים, וכשהענקנו לה את עיטור וראייטי למפעל חיים היה לי הכבוד לבוא אליה הביתה ולשוחח איתה. היא היתה אישה מדהימה שתענוג להיות לידה”.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות