הסרט “עליות ומורדות": חברות מורכבת בין שני חברי ילדות שלא מפסיקים לריב

"עליות ומורדות" (The Climb) מתחיל עם שוט רצוף של כמעט 9 דקות ובו שני רוכבי אופניים אמריקאים חובבנים מתקשים לדווש במעלה כביש תלול בדרום צרפת אל הפסגה. קייל ומייק הם חברי ילדות. קייל מנסה להיכנס לכושר לפני חתונתו, ומצטרף לתחביב הרכיבה של חברו שמתנשא עם הבקיאות שלו במושגים של רוכבים מקצוענים. קבוצה של רוכבים כאלה עוקפת אותם בקלילות כשהם ממשיכים לפדל ולהתנשף ולדבר על החתונה המתקרבת תוך שהם מאותתים למכוניות מאחוריהם לעקוף אותם.

ואז מייק מתוודה שהוא שכב עם ארוסתו של קייל. קייל הזועם מנסה להשיג את מייק אבל הם בשיאה של העלייה והוא לא מצליח. השוט הארוך הזה כל כך מדויק באופן שבו הוא משתמש בדיאלוג שרוכב על גבי האתגר הגופני של שני השחקנים לא בדיוק בכושר שבוודאי היו צריכים לצלם את השוט הזאת כמה פעמים.

הסצנה הזאת חדה כמו סרט קצר מצוין שעומד בזכות עצמו. וזה בדיוק מה שהוא. שנתיים לפני ש"עליות ומורדות" הגיע לפסטיבל סאנדאנס כסרט באורך מלא בינואר 2020, הוא הוקרן באותו פסטיבל כסרט קצר - אותה סצנת פתיחה, אותו שוט ארוך, אותם שחקנים, רק הלוקיישן אחר. שנתיים אחר כך, שני יוצרי הסרט צירפו לה עוד שש אפיזודות שממשיכות לעקוב אחרי מעללי קייל ומייק והפכו אותו לסרט ארוך שעשה סיבוב פסטיבלים פנומנלי. סוני קנתה את זכויות ההפצה שלו אלא שהקורונה הביאה לביטול ההפצה. כשיצא לבסוף בנובמבר במעט בתי הקולנוע שהיו פתוחים באמריקה ובשירותי ה־VOD - הסרט כבר איבד את המומנטום ודי התאדה. וחבל, כי מדובר בסרט ביכורים מפתיע, מבריק, ארסי, מצחיק ועם רגעים מפתיעים של וירטואוזיות קולנועית מרשימה. עכשיו הוא זמין ב־VOD בארץ.

את קייל ומייק מגלמים השחקנים האלמוניים קייל מרווין ומייקל אנג'לו קובינו, שגם כתבו והפיקו את הסרט, וקובינו ביים אותו. שבע האפיזודות - לא אחידות ברמתן - מפגישות אותנו עם שני החברים שנפרדים ונפגשים אחת לכמה זמן וממשיכים למרר את החיים זה של זה. פעם קייל הוא המסכן ומייק המוצלח, ואז המצב משתנה. העובדה שהשחקנים גם עולים ויורדים במשקל בין אפיזודה לאפיזודה היא כנראה עדות למשך הזמן שלקח להם לצלם את הסרט הזה.

הקשר החברי והזוגי ארוך השנים בין שני גברים הטרוסקסואליים, והפלונטרים שהם יוצרים לעצמם עם בנות הזוג שלהם, הם החומר שממנו גם ג'אד אפטאו, ג'ייסון סיגל וסת’ רוגן יוצרים את סרטיהם. אלא שבמקום קומדיית סטלנים, קובינו בוחר להזריק חומצה לתוך מערכת היחסים הזאת ולביים אותה באופן לולייני, כשהשניים ממשיכים את מפגשי הארס שלהם בסצנות עם טיימינג קומי ודרמטי פנומנלי, כשהדמויות נופלות, מתנגשות ומתרסקות בדיוק ברגע שבו המצלמה נמצאת שם לחכות לפאנץ' הפיזי שמתלווה לפאנץ'־ליים המילולי. בסרט הזה הסלפסטיק כואב ומותיר את הדמויות חבולות.

השניים כבר ייפגשו בהמשך בחופשת סקי, בית חולים, הלוויה וחתונה. בתוך הווירטואוזיות הקולנועית שלרגעים משתלטת על התסריט, ראוי לתהות למה הם נשארים חברים. אין פה חקירת עומק למה שמניע חברות גברית, אלא פשוט שבע תמונות מחייהם של חברי ילדות, שמעדיפים להיות יחד יותר מלהיות עם כל אחד אחר, ושהקנאה מדרבנת או הורסת אותם. לרגעים הסרט הקומפקטי הזה אכן קצת מפרך, אבל אחרי שתי סצנות מבריקות בפתיחה ופאנץ' נפלא באמצע, מגיעות שתי הסצנות האחרונות שמצדיקות את הסרט כולו, ומוכיחות שלמרות הכל יש לשניהם (לדמויות וליוצרים) לב טוב, שהוליד סרט ביכורים שלא כדאי לפספס.