להיות רכה ועוצמתית זה מבאס

איפה אנחנו תופסים אותך?

“על המחשב, כותבת סרטונים לתאגיד כאן בסימן בחירות. מקווה שזה יקרה בסוף”.

איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?

“בבית. התקדמתי בחיים ועברתי מקפסולות למכונת אספרסו קטנה אמיתית. אנשים משחקים אותה שקפסולות זה בסדר, אבל משהו במכונה שם לא נקי לגמרי”.

עם מי היית רוצה לשבת על בירה?

“עם אחיי הקטנים שאני לא יכולה כי הם קטנים מדי. בטח יהיה לנו מלא על מה לדבר כשהם יגדלו אבל כרגע הם צעירים מדי (בני 7 ו־13), וגם עם אבא של אבא שלי הביולוגי, סבא שלי שמעולם לא פגשתי. הייתי רוצה להכיר את הבן אדם, אין לי מושג מה קרה איתו, אין עליו כל כך דיבור”.

על מה את עובדת עכשיו?

“נהפכתי להיות חברה של כאן 11 כי כל מה שאני עובדת עליו עכשיו — הוא שלהם. יש את ‘עד כאן’ עם מיכאל הנגבי ויש את ‘מהצד השני’ עם גיא זהר, שם אני מביאה את שיחות הסלון לטלוויזיה אני ממש מבסוטה על הסרטון שהיה לי שם על הפדים ההיגייניים — הפער בין מה שמראים לנו בפרסומות לבין מה שקורה במציאות. להיות ‘רכה ועוצמתית’ זה מבאס, וגם מציגים שם טיפות כחולות כאילו אנחנו מוציאות נוזל שמשות כשאנחנו במחזור. תוך כדי אני גם עושה תואר בקרימינולוגיה בבית ברל”.

לאה לב | צילום: איליה מלניקוב

מה השריטה שלך?

“אני אוספת כרטיסי ביקור כבר שנים, מכל התחומים: נהגי מוניות, עורכי דין, מסעדות”.

מה העצה הכי טובה שקיבלת?

“החבר שלי לשעבר אמר לי שלעשות סטנד־אפ זה כמו ללכת לחדר כושר, אם את לא הולכת השרירים מתחילים להידלדל. אז להתמיד זה הטיפ הכי טוב שקיבלתי. עכשיו הסטנד־אפ מת אז אני מתמידה בדברים אחרים”.

איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?

“זה זמן למשפחות, נוסעים או להורים שלי או להורים של אדם”.

איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?

“טלפורטציה, השתגרות: שאת במקום אחד וכעבור שנייה יכולה להיות במקום אחר. אני שונאת פקקים, לא אוהבת לנהוג, זה מתיש”.

מי בעינייך האדם הכי סקסי?

“אני לא יכולה לענות על זה. אני לא יכולה לתאר אנשים כסקסיים, זה לא שם תואר שאני מתחברת אליו”.

למה את מתגעגעת?

“אני מתגעגעת בטירוף לשחק ב’נסיך הפרסי’ בנוקיה של אבא שלי. זה היה אדיר: לרוץ בתוך ארמון ולהתחמק ממכשולים. משחק קואורדינציה מטורף”.

איפה הכי היית רוצה לגור?

“הייתי רוצה לגור במושב לא רחוק מתל אביב. בסוף אולי אני אזדקן באָזוּר. מה שטוב למרגול טוב גם לי, מרגול יודעת. זה יישוב עם אווירת מושב, לא רחוק מחולון, מההורים שלי. אני לא אוהבת לגור בתל אביב אבל אני צריכה לגור פה כי הכל נמצא פה. אנשים חושבים שהעיר הזו מדהימה וכולם נמשכים אליה, אבל זה פשוט המקום הכי נוח להגיע אליו מתוכו”.

על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?

“אני לא כל כך אוהבת להוציא את הכסף שלי. תכל’ס, אני מעדיפה ארוחה במסעדה על לקנות משהו שיישאר”.

מה היית רוצה לשנות בעצמך?

“להיות פחות רגישה. חיצונית אני סבבה”.

על מה יש לך רגשות אשם?

“יכול להיות שהייתי לא נחמדה לאנשים בתיכון, כי גיל ההתבגרות זו תקופה קשה, ואני מקווה שלא עשיתי לאף אחד ברוֹךְ בראש ועכשיו לא נעים לו לראות אותי על המסך. אני חושבת על אנשים שאולי הייתי מרושעת אליהם, אז יש לי רגשות אשם”.

מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?

“הסדרה ‘לעבור את הלילה’ שכתבתי עם שי גולדשטיין. עלתה ב־yes שנייה לפני הקורונה ורצה בזמן שכולם התעדכנו בחדשות”.

מה הכי חסר לך בחיים?

“עוד חתולים. יש לי חתולה אחת ואני רוצה עוד”.

מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?

“הנכס היחיד שיש לי זה האוטו שלי ואני גם מאוד מחוברת אליו רגשית. ניסו (מסוג ניסאן) נסע איתי להופעות, לחלטורות, לאודישנים. ראה אותי בגבוה ובנמוך, הוא חלק ממני”.

איזו תכונה את הכי מעריכה אצל החברים שלך?

“שיש להם פלט קלט תקין. אני אוהבת שאני אומרת משפט ואנשים מחזירים לי משהו הגיוני, אני אוהבת שהם מבינים אותי ומצחיקים אותי. חוש הומור מסכם את זה”.

מי האמן שהשפיע על יצירתך?

“דייב שאפל. גדלתי על ערוץ ביפ וה’שאפל שואו’ ועכשיו יש חומרים שלו בנטפליקס והוא רק משתבח”.

אם לא היית קומיקאית, מה היית עושה?

“בטח הייתי נשארת במיחשוב כמו בצבא. הייתי כנראה בן אדם יותר עצוב”.