אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
כוכבת הרוק של המילה הכתובה צילום: BRIGTTE LACOMBE

כוכבת הרוק של המילה הכתובה

ג'ואן דידיון, מהכותבות החשובות בארה"ב, אייקון תרבותי ואופנתי, מפרסמת אסופת מאמרים חדשה שמצביעה על השבר בחברה האמריקאית

09.02.2021, 07:26 | שירי לב־ארי

זה לא מקרי שהסרט התיעודי בנטפליקס על חייה של ג׳ואן דידיון נפתח בהתייחסות לתחילת הקריירה שלה ככתבת במגזין האופנה ״ווג״. המצלמה מתמקדת על כותרת הכתבה הראשונה שפרסמה שם: ״הערכה עצמית: המקור והכוח שלה״.

קראו עוד בכלכליסט

אנשים בעלי הערכה עצמית, כתבה דידיון הצעירה, מפגינים פעמים רבות משהו שמכונה ״אופי״, איזו קשיחות אישיותית, והיא זו שמאפשרת להם לקחת אחריות על חייהם. זו המשמעות של הערכה עצמית. ולדידיון יש את כל זה בכמויות.

ג’ואן דידיון בשנות ה־60 במועדון קליפורניה
ג’ואן דידיון בשנות ה־60 במועדון קליפורניה צילום: Julian Wasser

לג׳ואן דידיון, סופרת ומסאית, בת 86 היום, יש השפעה רבה בתרבות האמריקאית, היא סוג של תופעה תרבותית: כותבת חדת אבחנה, עם אישיות חזקה, סגנון אישי וטעם טוב, וגם אייקון אופנה. הקריירה שלה צמחה בשנות ה־60, אז תיעדה מעל דפי העיתונות עידן סוער ופורה בארצות הברית. במסיבות שאירחה בביתה היו גם ג’ניס ג׳ופלין ובמאים כמו פרנסיס פורד קופולה וסטיבן ספילברג.

בכתבותיה תיעדה את לינדה קסביאן, אחת מנשות הכת של צ'רלס מנסון שרצחה את שרון טייט, סיקרה את תנועת ההיפים וראיינה בתוך כך ילדה בת 5 על אל.אס.די. מאמריה של דידיון כתובים על גבול הפרוזה. היא פרסמה ספרי מאמרים ורומנים, ונהפכה לדמות שתמיד מעניין להקשיב לה. לפני כמה שנים קיבלה אות הוקרה מהנשיא אובמה, ואפילו כיכבה בפרסומת של מותג האופנה סלין. מופת לקוליות. גם סרט בנטפליקס נעשה על אודותיה על ידי אחיינה — “המרכז לא יחזיק מעמד”.

דידיון נולדה ב־1934 בסקרמנטו שבקליפורניה. ב־1956 סיימה תואר ראשון בספרות אנגלית באוניברסיטת ברקלי. בשנת הלימודים האחרונה שם זכתה בתחרות מסות שארגן "ווג", והפרס היה משרה בכתב העת. היא עברה לניו יורק, ושם פגשה את בעלה לעתיד ג'ון גרגורי דאן, עיתונאי במגזין "טיים". השניים עברו ללוס אנג'לס ואימצו תינוקת קטנה, קווינטנה.

ג’ואן דידיון
ג’ואן דידיון צילום: BRIGTTE LACOMBE

אבל החיים בלתי צפויים, ובשנה אחת, 2003, היא איבדה את בעלה ואת בתה. זה קרה כאשר קווינטנה חלתה ואושפזה בטיפול נמרץ, וג'ון במהלך תקופה קשה זו לקה בלבו ומת. כעבור כמה חודשים מתה גם בתה. דידיון עשתה את מה שהיא יודעת לעשות כל כך טוב: הפכה את עבודת האבל לעבודת כתיבה. היא כתבה שני ספרי זיכרונות יפהפיים העוסקים באבל: ״שנה של מחשבות מופלאות״ (שגם עובד למחזה בברודוויי) ו״לילות כחולים״.

לפני כשבועיים ראה אור בארה”ב ספר מאמרים חדש פרי עטה. הספר “Let Me Tell You What I Mean“ (״תנו לי לספר לכם למה אני מתכוונת״) מכיל 12 מאמרים שכתבה בין 1968 ל־2000, על דמויות כמו מרתה סטיוארט, הצלם רוברט מייפלתורפ, אשת הנשיא לשעבר ננסי רייגן, ועל נושאים כמו קבוצת טיפול של מהמרים אנונימיים, או אמנות הכתיבה.

דידיון הפסיקה לכתוב מאמרים חדשים ב־2011, ולכן האוסף נשען על טורים ישנים שפרסמה. "הנאות מוכרות", כפי שהגדיר זאת נייתן הלר מה“ניו יורקר”. "הספר נועד לזמן את התחושות הישנות. קוראים ימצאו את הספר בלתי ניתן לזיהוי, כמו כל ספר מאמרים אמיתי של ג'ואן דידיון".

הלר חוזר לקיץ 1967, אז כתבה דידיון את הטקסט שלה על תנועת ההיפים. צעירי שנות ה־60 שנשאו מסרים של חופש ושוויון ודיברו על קהילה ועל ביחד, אבל דידיון זיהתה שם דווקא סימפטומים להתפרקות החברה האמריקאית מהמכנה המשותף שלה, וגם הרגלים של היעדר קשב ותקשורת חברתית לקויה.

דידיון, כותב הלר ב"ניו יורקר", נכנסה לקאנון בזכות סגנון כתיבה נפלא וייחודי, אבל התובנות החשובות שלה היו לגבי מה שמחזיק את החברה, או קורע אותה לגזרים.

במאמר בספר שנקרא "למה אני כותבת", מתארת דידיון: "במובנים רבים, כתיבה היא פעולה של אמירת 'אני', שכופה על אנשים אחרים להקשיב לך: 'ראו זאת הדרך שלי - שנו את דעתכם'. זה מעשה תוקפני, אפילו עוין. אפשר להסוות את האגרסיביות ברעלות וצעיפים, ביצירת אינטימיות במקום טענה, ברמיזות במקום אמירה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שקביעת מילים על הנייר היא טקטיקה של בריונות סודית, פלישה, הטלת הרגישויות של הכותב על המרחב הפרטי ביותר של הקורא". אבל, כותבת דידיון "אני לגמרי כותבת כדי לגלות מה אני חושבת, מה אני מחפשת, מה אני רואה ומה זה אומר".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות