הכסף לבריאות מתחלק לא נכון

1. מערכת הבריאות הממשלתית ניצבת לפתחו של הר געש שצפוי להתפרץ בכל רגע על רקע תנאי ההעסקה והתגמול. שלושה מגה־אירועים פוגשים את המערכת בימים אלה וכל אחד מהם לבדו יכול לגרום להתפרצות.

הראשון הוא כמובן המגיפה העולמית חסרת התקדים שגרמה לעומסים בלתי סבירים ובלתי מוכרים על עובדי המערכת – שגם קיבלו השנה תוספת כוח אדם ותוספת שכר והיד עוד נטויה.

האירוע השני הוא חתימת הסכם שכר חדש עם הרופאים לקראת פקיעת ההסכם הנוכחי באוגוסט השנה. בסיבוב הקודם, המו"מ על השכר גרם ל־158 ימי שביתה. מועד פקיעת ההסכם הוא ממש מעבר לפינה כי למרות שאנחנו בפברואר רק ממשלה נבחרת ומתפקדת יכולה לשבת למו"מ מול הרופאים, וזה לא יקרה לפני יוני במקרה הטוב.

האירוע השלישי והמאג'ורי הוא חתימת הסכם שכר עם המתמחים. זו סוגייה כואבת מאוד בקרב הרופאים. ההסתדרות הרפואית (הר"י), הארגון הכל יכול שמשלב בתוכו גם ועד עובדים וגם איגוד מקצועי, איבד את המונופול שלו.

ארגון "מרשם", המייצג חלק נכבד מהמתמחים, מזעזע את היסודות ולא מוכן ליישר קו עם הר"י ועם העומד בראשה פרופ' ציון חגי. "מרשם" לא מהסס להוות כוח לעומתי להר"י, וזו רואה בו יריב לכל דבר. בינתיים, נציגי הר"י הקימו ועדה כדי לבחון את טענותיהם של המתמחים שסובלים ממשמרות אינסופיות, שחיקה בלתי אנושית וגם שיעור לא פרופורציונלי של גירושים ואף אובדנות.

הפרק המוקדש למערכת הבריאות הממשלתית בדו"ח הממונה על השכר לשנת 2019, שהכינו סגן הממונה על השכר בנושאי בריאות אפי מלקין יחד עם ענבל רואי האחראית על תחום הבריאות, חייב להוות מפת דרכים כדי לשמר את המצוינות של המערכת, ובמקביל לתקן את העיוותים הקשים במערך התגמול, שחלקם הם תוצאה של ההסכם הבלתי מוצלח ב־2011.

2. הבשורה החשובה ביותר שמביאים אנשי אגף הממונה על השכר, בראשות קובי בר נתן, היא שהמדינה סבורה כי אנשי מערכת הבריאות צריכים לקבל את התגמול הגבוה ביותר בשירות הציבורי. ואכן השכר הממוצע במערכת הבריאות הוא הגבוה ביותר בשירות המדינה, 18,990 שקל – גבוה ב־48% מהשכר הממוצע בכלל המשק (עקף את השכר במערכת הביטחון זו השנה השנייה). 81% מכלל עובדי מערכת הבריאות משתכרים מעל השכר הממוצע במשק, וכל עובד שני במערכת (53%), משתכר יותר מ־15 אלף שקל.

בעשור האחרון גדל השכר במערכת הבריאות בשיעור הגבוה ביותר מכלל המערכות. שכר הרופאים והרופאות הוא יותר מ־37 אלף שקל בממוצע ושכר האחים והאחיות יותר מ־20 אלף שקל. לפי נתוני ה־OECD, ישראל מדורגת במקום השלישי במערב בשכר רופאים מומחים (ביחס לשכר הממוצע).

3. תהיה זו בכייה לדורות אם הדו"ח יעלה אבק ולא יופקו ממנו לקחים, ויש כאלה לא מעט. מערכת הבריאות היא מחוללת אי השוויון העיקרית בשירות המדינה, והקצאה בלתי יעילה של כספי ציבור לתוכה עלולה להרוס את ההישגים שלה.

אחרי משבר הקורונה, גם פקידי האוצר השמרנים ביותר הבינו שאין כאן שאלה של "האם" לחזק את ההוצאה ציבורית לבריאות (כיום היא 64% מסך ההוצאה לבריאות לעומת 71% בממוצע ב־OECD). השאלה היא איך לנתב את ההוצאה הזאת. הדו"ח הזה חייב להוות מורה נבוכים: איפה משקיעים, איך סוגרים פערים, איך מייעלים.

מימין: יו"ר ההסתדרות הרפואית ציון חגי והממונה על השכר קובי בר נתן | צילומים: שאול גולן, אלכס קולומויסקי

יש לזכור שהשקעה בבריאות ציבורית אין פירושה רק העלאת שכר. שכר הוא המרכיב החשוב ביותר אבל הוא ממש לא היחיד. כסף שמנותב לתוספת שכר אינו קונה מכשירי אקמו שהצילו אינספור חיי אדם בשבועות האחרונים. הוא גם לא קונה חיסונים, תרופות וטכנולוגיות חדשות מאריכות חיים.

4. מה שברור הוא איפה לא צריכים לשים כסף ומי גרף את רוב השמנת במהלך העשור האחרון. השכר הממוצע של רופאים הוא כפול מהשכר הממוצע של כלל עובדי מערכת הבריאות (יותר מ־37 אלף לעומת כ־19 אלף שקל). הפער בין השכר הממוצע לבין השכר החציוני של רופאים הוא הגבוה ביותר בכל המערכת: 26%. השכר הממוצע בעשירון התחתון של הרופאים הוא על 16.2 אלף שקל לעומת 79.1 אלף שקל בעשירון העליון, כלומר פי 4.9.

והנה הדובדבן שבקצפת, פרי תוצר של הסכם רע מאוד שנחתם לפני עשור: שכר הרופאים המומחים (הבכירים) גדל תוך עשור ב־83%, שיעור כפול מזה של סטאז'רים ומתמחים ללא מענק (44%–46%), כאשר האינפלציה המצטברת באותה תקופה היתה 9% בלבד.

לא מפתיע כי בעקבות הפערים האלו, שיעור העובדים המצויים בסכסוך עבודה במערכת הבריאות הוא הגבוה ביותר בכל שירות המדינה (אחרי רשות המסים). נותר רק לקוות כי המסר הזה יגיע להר"י ולרופאים הבכירים. הקמפיין הפרסומי של הר"י – "אל תשימו עלי פלסטר, מרפאים את סדרי עדיפויות של ישראל" – חייב להתחיל בהסתדרות הרפואית עצמה.

5. יש שתי סוגיות חשובות נוספות שחייבות לקבל טיפול ותשומת לב מערכתית. הראשונה היא תאגידי הבריאות, אותן עמותות בבעלות בתי החולים שמאפשרות להמשיך את פעילות בית החולים גם אחרי הצהריים, לגייס תרומות, לגייס מומחים טאלנטים ולבצע מחקרים. תאגידים אלה הם עיוות בלתי נמנע. בלעדיהם, התורים לניתוחים היו ארוכים הרבה יותר. בתי החולים מסרבים באופן עיקש לתת לאגף התקציבים ולממונה על השכר לפקח עליהם בטענה ש"התאגידים מממנים את עצמם". אלא שבזמן הקורונה, הפעילות האלקטיבית צנחה, תיירות המרפא נעצרה — והתאגידים קרסו. הממשלה נאלצה להזרים כספים אחרי איומי שביתה.

האירוע הזה שיקף אמת ברורה: התאגידים אינם באמת עצמאים אלא חלק בלתי נפרד מהמערכת הציבורית־ממשלתית. המצב בו התאגידים פועלים כקופסא שחורה שאין לדעת מה קורה בתוכה הוא לא בריא. גם לא לבתי החולים. המשבר הנוכחי הוא הזדמנות טובה לפתוח את התאגידים לביקורת.

הסוגייה השנייה שמעלה הדו"ח היא המענקים המיוחדים לרופאים בפריפריה. הפערים בין המרכז לפריפריה בלתי מתקבלים על הדעת. תוכנית המענקים הסתיימה מזמן ובכל שנה עושים לה החייאה, זורקים כמה מיליונים כדי לצאת לידי חובה.

מחקר שערך הממונה מצא כי התמריצים "משכנעים את המשוכנעים". כלומר, תושבי הפריפריה אלו שמגיעים בסוף לפריפריה. אסור להקצות פחות כסף למטרה זו – אפילו להיפך – אך כדאי לבחון דרכים יעילות יותר לעודד צוות רפואי להגיע לקצוות הרחוקים ביותר. לכל השינויים האלו צריך ממשלה (מתפקדת אם אפשר), תוכנית כלכלית ותקציב. דברים שכבר הספקנו לשכוח.