אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
גם ניסיון להיאבק בשיח השנאה ברשת עלול להפוך לצנזורה מטעם המדינה צילום: שאטרסטוק

דו"ח טכנולוגי

גם ניסיון להיאבק בשיח השנאה ברשת עלול להפוך לצנזורה מטעם המדינה

דו״ח שפרסמו המשרד לנושאים אסטרטגיים ומשרד התפוצות בסוגיית התוויית מדיניות למאבק בשיח שנאה אנטישמי ברשת, מעלה את החשש שהמדיניות תהפוך לכלי המצנזר גם ביקורת לגיטימית כלפי המדינה ומנהיגיה

10.02.2021, 11:19 | עומר כביר
בכל פעם שממשלה במדינה דמוקרטית מתחילה לדבר על הגברת מאמצים לצנזור תוכן מקוון, אני מתחיל להתגרד. ממשלות הן גופים חזקים, עם משאבים משמעותיים וכוח אדם ניכר, אם הן מחליטות לפעול בצורה מרוכזת נגד התבטאויות מסוג מסוים, יש להן יכולת ליצור שינוי משמעותי. וממשלות במדינות דמוקרטיות, שאמורות לפעול על בסיס ערכים כמו חופש ביטוי ומחשבה, צריכות להגן על צורות התבטאות שונות, לא להגביל אותן. אבל החשש הגדול ביותר, אפילו במקרים שבהם המטרה המוצהרת מוגדרת בברור, אולי אפילו ראויה עקרונית, הוא שברגע שמדינה מובילה את המהלך, קיים חשש אמיתי שגזרת הפעולה תתרחב ומה שהתחיל כפעולה נקודתית נגד סוג התבטאויות מסוים יורחב על מנת להחיל התבטאויות מסוגים נוספים, במיוחד כאלו שביקורתיות לממשל.

לכן אני קורא בחשש את המסמך שפרסמו המשרד לנושאים אסטרטגיים ומשרד התפוצות שכותרתו: "מתווה למדיניות ממשלתית: מאבק בשיח שנאה אנטישמי ברשת", ושיעלה היום (ד') ב-14:00 לדיון בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות ברשת.

אנטישמיות מקוונת היא בעיה אמיתית, בעלת השלכות רוחביות לא רק על יהודים בישראל ובעולם. למהומות בקפיטול ב-6 בינואר, למשל, יש גםשורשים אנטישמיים וניאו-נאציים מובהקים. אבל כשמדינת ישראל מבקשת להפוך את התפיסה של הסברה באמצעות השתקה למדיניות רשמית, כשהיא מכוונת מאמצים להשתקה של משתמשים אזרחי ותושבי מדינות אחרות, ולאור הנטייה של ישראל להגדרה מרחיבה ורופפת של מה היא אנטישמיות, אי אפשר שלא לחוש אי-נוחות ולתהות לגבי הכוונות האמיתיות של המדינה, או לכל הפחות ההשלכות הבעייתיות של מהלכים כאלו.

המסמך הארוך - 71 עמודים - סובל מדואליות מוזרה. הוא עמוק, מפורט, ענייני ברובו, מעודכן במגמות הרלוונטיות ובמהלכים העדכניים של הפלטפורמות השונות מצד אחד, אבל ההתייחסות שלו למהלכים שיש לבצע על רשתות חברתיות נראית תמימה,מצד שני. הוא מציב יעדים רחבים, לעיתים גם נכונים, אך לא מתווה דרכים מפורטות להשגתם, כמו מצפה שהם יתגשמו מאליהם מעצם הצגתם.

צנזורה ברשת, צילום: שאטרסטוק צנזורה ברשת | צילום: שאטרסטוק צנזורה ברשת, צילום: שאטרסטוק

כך, למשל, מציין המסמך יעדים שרשתות חברתיות צריכות ליישם על מנת לשפר את ההתמודדות שלהן עם שיח שנאה, כמו "אכיפה מוגברת של כללי קהילה בשפות בהן רווח שיח אנטישמי", "סגירת חשבונותיהם של משתמשים שהורשעו בשיח שנאה אנטישמי", או "הכשרה מתמשכת של מנטרי תוכן בנושא שיח שנאה אנטישמי על ידי ארגונים בלתי-תלויים", ומפרט בצורה עניינית ומדויקת את המצב העדכני לגבי כל יעד רלוונטי, ואת הצעדים שצריכות הפלטפורמות לנקוט על מנת להגיע אליו, אך משאיר את הסוגיה איך לשכנע או לגרום לחברות ליישם צעדים אלו עמומה.

בהקשר זה, מכיל המסמך הצעה לקדם הצעת חוק ממשלתית להתמודדות עם שיח שנאה ברשתות החברתיות, אך מבהיר מיד שההשפעה של ההצעה תהיה מוגבלת. "ככל שמדובר בעבירה על חוק, המדינה יכולה לאלץ את החברות להסיר תוכן – על אף שתוכן זה אינו מפר את כללי השימוש של החברות... אך רק במדינה שבה הפרסום נחשב עבירה על החוק. משמע, שאם בישראל תוכן אנטישמי, לרבות תוכן מכחיש שואה, הוא בלתי-חוקי, החברה תסיר את התוכן רק עבור המשתמשים בישראל. מצב זה כמובן אינו עונה על האתגר לפיו ביטויי שיח שנאה אנטישמיים ברשתות חברתיות עלולים להגיע למשתמשים ממדינות שונות ובשפות שונות", נכתב.

מהלכים אחרים שמוצעים במסמך נראים כבעלי סיכוי הצלחה גדולים יותר, כמו הצעה לשיתוף פעולה בין מדינות וארגונים בינלאומיים על מנת להתמודד עם אנטישמיות, קידום רגולציה בינלאומית נגד אתרים קיצוניים ובניית קואליציה בינלאומית וסנכרון מול ארגוני חברה אזרחית. אנטישמיות ושנאה ברשת הן בעיות בינלאומיות, שמשפיעות לא רק על יהודים בכל העולם אלא על גם על מיעוטים וקבוצות נרדפות במדינות שונות. יצירת שיתוף פעולה בינלאומי בנושא זה, שכולל מדינות בעלות אינטרסים משותפים וארגוני חברה אזרחית, יכולה לייצר השפעה משמעותית.

 סתימת פיות , צילום: The Dentalist סתימת פיות | צילום: The Dentalist  סתימת פיות , צילום: The Dentalist

לחץ בינלאומי מתואם מסוג זה יכול להיות אמצעי להשגת היעדים הרצויים, כמנוף לחץ על הפלטפורמות החברתיות הגדולות, אך המסמך אינו מספק יעדים ברורים. תחת זאת, כותביו מסתפקים בהצעות חלביות כמו "הקמת שולחן עגול במסגרתו יידון סטטוס שיח השנאה האנטישמי ברשתות החברתיות עם ארגוני חברה אזרחית מובילים בתחום", או "כינוס פיסי בינלאומי בנושא שיח שנאה". כשכבר נכללות הצעות לצעדים מהותיים יותר, המסמך מפיל את הטיפול על גורמים אחרים, כמו צוות בין-משרדי ש"יגבש אסטרטגיה להתמודדות עם שיח השנאה האנטישמי בפלטפורמות", מבלי לסמן אפילו כיוונים או דגשים לעיצוב אסטרטגיה זו.

כשהמסמך כן כולל הצעה לצעדים מפותחים יותר, אלו מגיעים דווקא ממקום שבו לא רצוי לראות פעולה ממשלתית נרחבת. במקרה זה, מדובר על הקמת "מערך ממשלתי לניטור שיח שנאה אנטישמי", למרות שהן משרד התפוצות והן המשרד לנושאים אסטרטגיים מפעילים כבר מערכי ניטור נפרדים, שעוסקים ביטויי אנטישמיות ובפעילות דה-לגיטימציה לישראל, בהתאמה. ההצעה הנוכחית הינה שפר ולהרחיב משמעותית את המערך הקיים. המודל שמצוין בדו"ח הוא מערך הדיווח של מחלקת הסייבר בפרקליטות המדינה, שעובד מול פייסבוק, טוויטר ופלטפורמות אחרות ומדווח להן בזמן אמת על קריאות הסתה לאלימות או פרסומים של ארגוני טרור. מערך זה זכה לביקורת רבה, בין השאר מכיוון שהוקם אד-הוק, בלי הליך חקיקה ראוי, פועל ללא שקיפות ומשמש למעשה כזרוע ממשלתית לצנזור תכנים, ללא בקרה ציבורית ראויה.

מה גם שהדו״ח מציע לשכפל פעילות זו לתחומים בעייתים יותר. מחלקת הסייבר מתמקדת, לפי הצהרותיה לפחות, בהסתה מובהקת לאלימות. מערך הניטור שמציעים במסמך מדדה במים עכורים יותר, במיוחד כשמדובר בגוף ממשלתי. בין אנטישמיות ברורה לביקורת לגיטימית מובהקת על ישראל יש מנעד רחב של התבטאויות אפורות.

המסמך מביא בתור הסטנדרט את ההגדרה לאנטישמיות שניסח כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זיכרון השואה (IHRA). ההגדרה נחשבת במובנים רבים ל"תקן" בתחום שלפיו נבחנות התבטאויות שונות, ומאז שהוצגה ב-2016 אומצה על ידי 30 מדינות, כולל ישראל ובאירופה, וכן על ידי האיחוד האירופי וארגוני חברה אזרחית רבים. אבל גם הגדרה זו לא חפה מבעיות. כך למשל היא קובעת ש"יישום סטנדרטים כפולים כלפי ישראל" ו"השוואה בין מדיניותה העכשווית של ישראל לבין זו של הנאצים" שניהם מהווים אנטישמיות. אלו הגדרות שמתעלמות מדקויות שונות. אפשר וצריך לבקר מדינות או גופים שיוצאים נגד היחס של ישראל לפלסטינים בעזה ובגדה המערבית אך במקביל מעלימים עין מפעולות דומות בעולם, למשל, האכזריות של המשטר הסיני כלפי המיעוט האויגורי במדינה. אך התנהגות כזו לא בהכרח נובעת מאנטישמיות. שגוי, פגום מוסרית ובזוי? בהחלט. אנטישמיות? לא בהכרח.

אני סבור שחלק ניכר מהביקורת על מדיניות ישראל בשטחים מוצדק, אך מכאן ועד להשוואה בינה ובין המדיניות הנאצית המרחק רב. עם זאת, אני לא משוכנע שהקבלה בין מדיניות ישראל לנאצים היא בהכרח אנטישמית.

ואולם, הבעיה כאן אינה עם ההגדרה עצמה, אלא מכך שהמסמך שואף להפוך אותה לבסיס הפעילות של מדינת ישראל נגד שיח ברשתות חברתיות. לישראל יש נטייה היסטורית להכליל גם ביקורת לגיטימית על המדינה ומנהיגיה תחת המטרייה הרחבה של "אנטישמיות". המסמך מביא כמה דוגמאות לשיח אנטישמי לתפיסתו, שנמצאות ממש על הקו האפור בין ביקורת לגיטימית (גם אם ארסית במיוחד) או פשוט שנאה למדינת ישראל על בסיס מדיניותה, לבין אנטישמיות. ואף שקשה למצוא טיעונים חיוביים בעד דוגמאות אלו, קשה לא פחות לסמוך על מצב שבו מי שמובילה את הטיעונים בנושא היא המדינה.

למשרד לנושאים אסטרטגיים ולגופים אחרים במדינת ישראל יש עבר בעייתי של קטלוג ביקורות על מדינת ישראל כדה-לגיטימציה, גם כשזה לא כך. החשש האמיתי הוא שהמדיניות שמוצעת בדו״ח תשמש לא רק כאמצעי להתמודדות עם אנטישמיות ברשת, אלא כבסיס להשתקת כל ביקורת על ישראל ומדיניותה, גם במקרים שבהם זו מוצדקת ורלוונטית.

יש במסמך המלצות נכונות בעיקר בכל הקשור לשיתופי פעולה בינלאומיים – יצירת בריתות עם ארגונים שפועלים בתחום ומדינות בעלות ברית היא הדרך המאוזנת והיעילה ביותר ליצור מודעות ולהשפיע על מדיניות הרשתות החברתיות. אבל בכל הנוגע לפעולה עצמאית, לא מוסדרת ולא שקופה כמו מערך הניטור שמבקש המסמך ליצור, כאן נכנסת המדינה יותר מדי לעולמות הצנזורה וניסיון השתקת השיח העולמי, ויש חשש אמיתי שמה שמוגדר ככלי למלחמה באנטישמיות יהפוך לאמצעי להשתקת ביקורת לגיטימית. זו, לפחות, זירה שעדיף שלא להיכנס אליה.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות