צילום: Ian Douglas
בלדה לנותני שירות
על רקע מגפת הקורונה, מיצב דיגיטלי של האמנית האמריקאית־יהודייה מירל לדרמן יוקליס שמודה לנהגים ולמנקים, מוצג בעשרות לוקיישנים ברחבי העיר ניו יורק
"תודה שאתם שומרים על ניו יורק בחיים! ל ----> לנצח" (“Thank you for keeping NYC alive! for ——> forever”) - כך נכתב בחודשים האחרונים בשלטים דיגיטליים המוצבים בעשרות לוקיישנים ברחבי ניו יורק, שעוברת את אחת השנים הקשות בתולדותיה - בין השאר בטיימס סקוור ובתחנות הרכבת התחתית. כל הכתובות הללו, שמודות לעובדי מחלקות התברואה והתחזוקה של העיר, הן בעצם מיצבי וידיאו של האמנית האמריקאית־יהודייה מירל לדרמן יוקליס, שאמנם מזוהה עם ניו יורק יותר מכל מקום אחר, אבל חיה בירושלים כבר תשע שנים.
בשנת 1969 כתבה לדרמן יוקליס (81) את המניפסט "אמנות התחזוקה". "זו פעולה שהתחילה כביקורת פמיניסטית", היא מסבירה. "כשהייתי סטודנטית לאמנות ונכנסתי להיריון, אחד המרצים הסתכל עליי ואמר שבטח כבר לא אוכל להיות אמנית גדולה. לא עשיתי אז כלום, אבל הייתי צריכה להחטיף לו אגרוף בפרצוף. רציתי להבהיר שאני לא צריכה להפריד בין החיים שלי כאשה לחיים שלי כאמנית, שיש לי זכות לקרוא גם לחיים הפרטיים שלי אמנות. זה מה שהוביל אותי לעובדי התחזוקה, אלה שבעצם דואגים שהכל יקרה אבל אף אחד לא מתייחס אליהם - הם שקופים בצורה הזו בדומה לנשים. בשנות הפעילות הרבות שלי יצרתי הרבה מיצגים שעוסקים בנושא הזה, בעבודה שנעשית במוזיאון, למשל, אחרי שהמבקרים הולכים הביתה. בעזרתם טענתי כי גם שטיפת המדרגות אחרי או סיבוב המפתח בחור המנעול הם אמנות, ולכן צריכים להכניס אותם אל תוך המערכת, לא להשאיר אותם מאחורי הקלעים כמו שאנחנו בתרבות המערבית עושים".
בעבודות המיצג (פרפורמנס) הידועות של לדרמן יוקליס במהלך השנים היא הופיעה, למשל, יחד עם 300 עובדי תחזוקה של אחד מגורדי השחקים במנהטן, ערכה טקסים עם 5,000 זוגות כפפות מלוכלכים של פועלים, או לחצה את ידיהם של 8,500 עובדי מחלקת התברואה בעיר. היא גם פעלה במשך כמה עשורים ב"שהות אמן" (Artist-in-residence) במחלקת התברואה עצמה. "זה אומר שהיה לי תקן רשמי אבל ללא משכורת", היא צוחקת. "העסקה עבדה כך שאני מציעה את העבודות שלי, אני לא שכירה ולא אומרים לי מה לעשות, אבל המחלקה כן מעניקה לי עזרה טכנית לפרויקטים גדולים. מפני שזו לא היתה עבודה בתשלום, הייתי צריכה לגייס בעצמי כספים לכל פרויקט בנפרד".
את הפרויקט הנוכחי הזמין המוזיאון לאמנות של קווינס. "חזרתי בפעם האחרונה מניו יורק לישראל במרץ האחרון, ממש רגע לפני שסגרו הכל. היתה תקופה שהייתי בשוק, הרגשתי כאילו כל העולם מתמוטט ומסוכן. היה שם הרבה פחד. ואז קיבלתי את הפנייה מהמוזיאון, ובגלל העיסוק הממושך שלי בעובדי התחזוקה, אמרו לי שאם ארצה לעשות משהו בנידון דווקא עכשיו - אפנה אליהם. מהרגע הזה המחשבה עליהם לא הניחה לי. אמנם מי שהיו כל הזמן בחזית היו אנשי מקצועות הרפואה, אבל ממש מאחוריהם נמצאים כל העובדים - אנשי השירות, הנהגים, אנשי הרכבת התחתית. הם נמצאים במצב שבו הם חשופים למגפה בכל יום, והם אלה שגורמים לעיר להמשיך לעבוד. אלמלא הם, שום דבר לא היה עובד".
הרעיון לשלטים הכתובים בכתב ידה הגיע יחסית מהר. "היה ברור שאני צריכה לעשות משהו באופן טכנולוגי, ועבורי - מישהי שעבדה כל השנים עם חומר ועם מגע אנושי - זה לא היה פשוט. עבדתי עם מעצבת דיגיטלית צעירה והבנתי שאם אני לא יכולה לבוא פיזית וללחוץ את ידיהם - זה חייב יהיה להיות בכתב היד שלי. העבודה היא הקרנה של 15 שניות, ומסביב לטקסט עצמו הכנסתי שני צבעים מאוד מיוחדים - ‘כתום חירום’ (Emergency Orange) ו‘ירוק בטיחות’ (Safety Green). שניהם צבעים שמשתמשים בהם במחלקת התחזוקה של ניו יורק במצבי חירום, לרוב כאלה שקשורים בסופות שלג".
המיצבים הדיגיטליים נפרשו על פני העיר כולה - הגדול שבהם מוצב מספטמבר ולפחות עד סוף פברואר בטיימס סקוור, על מסך ענק שמקרין בשוטף פרסומות. במוזיאון קווינס העבודות יעטרו את חזית הכניסה למשך השנה הקרובה, ועד נובמבר הם כיכבו גם על גבי יותר מ־2,000 שלטים דיגיטליים בתחנות הסאבוויי ברחבי העיר. "זה לא ייאמן שזה משהו שנמצא בכל העיר ואני בכלל לא שם", מצטערת לדרמן יוקליס. "אבל אני מקבלת תגובות כל הזמן, וזה אולי גורם לי כן להרגיש גם קצת כאילו אני שם".
מלבד יצירת המיצבים הללו משמשת לדרמן יוקליס בארבע השנים האחרונות כמרצה בתוכנית לתואר שני באמנות בבצלאל. "עשינו עלייה לפני תשע שנים, אחרי שכל המשפחה שלי, כולל הילדים, כבר עלו ארצה. מאז שבצלאל הזמינו אותי ללמד, אני מרגישה הרבה יותר שייכת לפה. זה חלק מאוד משמעותי בחיים שלי בימים אלה. לימדתי בהרבה בתי ספר בעבר, כולל בייל ובקולומביה, ואני ממש יכולה להגיד בפה מלא שלימודי האמנות בבצלאל עומדים בשורה אחת עם בתי הספר הטובים בעולם".