מתי יתפנה ממשל ביידן לטפל בשיח האלים בפלטפורמות הטכנולוגיות?

אחרי הסיום הצפוי של משפט ההדחה של דונלד טראמפ, ובשעה שרופאים בוחנים את הפלא הרפואי של 43 אנשים נטולי עמוד שדרה שמסוגלים לתפקיד בצורה נורמלית כמעט לחלוטין, יכול הקונגרס האמריקאי להתפנות למשימות חשובות באמת. וכמקובל עם כניסתו של משטר דמוקרטי חדש בארה"ב, ההתחלה הזו כוללת בעיקר את תיקון החורבות שהותיר אחריו המשטר הקודם.

המשימות הפעם כבדות במיוחד: חילוץ ארה"ב ממגפה הרסנית; הפצת חיסונים למאות מיליוני אנשים בתוך חודשים; אישוש המדינה מהמשבר הכלכלי שאליו נקלעה על רקע המגפה; תיקון הנזקים ההרסניים למאבק במשבר האקלים, שזרע הממשל הקודם; שיקום האמון במוסדות השלטון - וזו רק רשימה חלקית. חלק ניכר מנטל העמידה ביעדים אלה נופל על כתפי הנשיא ג'ו ביידן והזרוע הביצועית שתחתיו, אבל למשימות רבות הוא יידרש לתמיכת הקונגרס, ואפשר לקוות (אבל לא יותר מדי, זה לא הרודיאו הראשון שלנו) שנבחרי הציבור הרפובליקנים לא יציבו בדרכו יותר מדי מחסומים.

בין כל המשימות הדחופות האלה יש משימה נוספת שצריך להתמודד אתה, הנוגעת ישירות לתהליכים שהביאו, בסופו של דבר, למשפט ההדחה השני של טראמפ: אסדרה של התנהלות הפלטפורמות החברתיות בכל הנוגע לשיח שמתנהל בהן, ויצירת מודל טוב יותר להתמודדות עם שיח קיצוני, הסתה, פייק ניוז וצנזורת תכנים. במוקד הדיון עומד מה שמכונה "סעיף 230" - חלק מחוק מ-1996, שמקנה לחברות טכנולוגיה הגנה מתביעות בגין תוכן שצד ג', כלומר משתמשים, מפרסמים בפלטפורמות שלהן. הסעיף הוכתר בעבר כ"חוק החשוב ביותר שמגן על חופש הביטוי ברשת", והחלק שמעניק לחברות את ההגנה מתביעות אף כונה "26 המילים שיצרו את האינטרנט".

זה הסעיף שאיפשר לפלטפורמות כמו פייסבוק, טוויטר ויוטיוב לצמוח מחברות קטנות לגופים המשפיעים בעולם, תוך שהן מאפשרות שיח משוחרר יחסית, אך גם איפשר להן לחמוק מאחריות משפטית למה שמתרחש תחת קורת הגג שלהן. אבל העולם המקוון השתנה לחלוטין ברבע המאה שחלפה מאז נחקק החוק. מ-36 מיליון גולשים אז ל-4.8 מיליארד גולשים כיום, בהם 90% מהאמריקאים.

ואם החוק נועד במקור לסייע בצמיחה של תעשייה צעירה וראשונית, הרי שהיום הוא מחזק את החברות הגדולות והמשפיעות בעולם. בחמש השנים האחרונות, עם הזינוק בפייק ניוז, בהסתה ובהפצת התכנים המסיתים, נהפך היעדר האחריות שמקנה להן הסעיף הזה לגורם המרכזי שמאפשר את שגשוג התכנים השליליים, והתוצאה הסופית של הליך זה התנקז לניסיון ההפיכה הכושל בקפיטול ב-6 בינואר השנה.

טראמפ, בשלהי נשיאותו, הפך את סעיף 230 לנקודת מתקפה עיקרית שלו, אחרי שטוויטר החלה לסמן ציוצים שלו כשקריים ומסוכנים. ואף שתגובת הנשיא היתה ילדותית אימפולסיבית ובדיעבד אימפוטנטית, גם שעון אנלוגי מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, והצורך להתמודד עם סעיף זה היה נכון (הגם שהמניעים ודרך הפעולה מוטעים).

ביידן עצמו אותת שהסוגיה תהיה חלק מהאג'נדה שלו, ועתה מתחילים המחוקקים להתמקד באסדרה מחודשת של התחום. לפי דיווח של "הוול סטריט ג'ורנל", נכון להיום מסתובבות בסנאט ובבית הנבחרים יותר מ-20 הצעות לעדכון סעיף 230, ועומדים מאחוריהן מחוקקים משני הצדדים - לעתים במשותף.

הסעיף, מסכימים מומחים ומחוקקים, לא יבוטל לחלוטין. ביטול כזה עלול להביא לאחד משני מצבים מסוכנים. הראשון, צנזורה קיצונית של תכנים, במטרה למנוע מכל תוכן בעל סכנות משפטיות מלהגיע לאוויר. בתיאוריה, זה ייאלץ חברות לבחון בדרך כלשהי כל פוסט שעולה אצלן, ואת גוגל, למשל, לאשר כל תוצאה שמופיעה במנוע החיפוש שלה. לא מדובר רק בנטל כלכלי אדיר על החברות, אלא גם במצב שייצור חסמים בלתי-אפשריים בפני סטארט-אפים צעירים. המצב השני האפשרי הוא שהחברות לא יצנזרו שום תוכן משום סוג (לפי פרשנות משפטית, היעדר צנזורה מוחלט יקנה לחברות הגנה במקרה של ביטול הסעיף), דבר שיסלול את הדרך להשחתה מלאה של השיח המקוון. שתי האפשרויות מובילות, בסופו של דבר, כל אחת בדרכה, להרס העולם המקוון כפי שאנו מכירים אותו.

"סעיף 230 עוסק בהכל - מאמינות הבחירות ועד הטיה ואפליה במדיה חברתית", אמר ל"וול סטריט ג'ורנל" קלון קיטצ'ן, עד לאחרונה מנהל המרכז למדיניות טכנולוגיה במכון המחקר השמרני Heritage Foundation. "ההשלכות השליליות האפשריות של מחיקת סעיף 230, בלי לדאוג לחלופה מתאימה, יהיו משמעותיות, ועלולות לפגוע באופן חמור בכלכלת ארה"ב".

אז איש לא מדבר על ביטול הסעיף, אבל הדעות חלוקות בשאלה אם יש לעדכן אותו או להשאיר אותו כמו שהוא. המחלוקת נובעת מהבדלי תפיסות, לגבי האופן שבו הפלטפורמות מנצלות את ההגנות שמקנה להן הסעיף. דמוקרטים רבים סבורים שההגנות של הסעיף סיפקו לחברות תירוץ לאפשר להתבטאויות מסוגים מסוימים להתפשט ללא מגבלה. רפובליקנים, מנגד, סבורים שהן נצלו אותו על מנת לצנזר בצורה רחבה מדי.

היחס אליו נגזר מתפיסות אלה. למשל, לפי הצעת החוק SAFE TECH Act, שהציגו בתחילת החודש שלושת הסנטורים הדמוקרטים מארק וורנר, מזי הירונו ואיימי קלובשר, הפלטפורמות יישאו באחריות לפרסומות שהן מציגות ולהטרדה שהן מאפשרות, יחויבו לציית לחוקי זכויות אזרח פדרליים (וכתוצאה, לא יוכלו להתיר תוכן שנועד לדכא הצבעה), ותוסר מהן ההגנה מפעילויות כמו מכירות נשק ורמאויות שמתבצעות בהן. היא גם תאפשר, למשל, לנפגעים כמו בני הרוהינגה ממיאנמר לתבוע את פייסבוק על חלקה בג'נוסייד נגדם במדינה.

"עם ה-SAFE TECH Act אנחנו מבקשים לשנות את השיח סביב סעיף 230 ולהסית אותו מטענות מופרכות של רפובליקנים על הטיה אנטי-שמרנית, לעבר הנזק האמיתי שגורמות הפלטפורמות המקוונות. דברים כמו פגיעה בזכויות אזרח, מעקב והטרדה", צוטטה הירונו ב"וול סטריט ג'ורנל". "הצעת החוק מאותתת לפייסבוק, גוגל, טוויטר ואחרות, שהימים של טמינת הראש בחול הסתיימו".

הצעת החוק, עם זאת, סופגת ביקורת ממשפטנים, שמזהירים כי היא מסוכנת לכלכלה המקוונת לא פחות מביטול הסעיף לחלוטין, ומתריעים שהיא מנוסחת באופן חסר אחריות. לדבריהם, ההצעה תאפשר, בעיקרון, גם תביעות נגד חטיבת שירותי הענן של אמזון, שמספקת תשתית לפלטפורמות חברתיות גדולות, בגין תוכן שפרסמו המשתמשים באותן פלטפורמות. התוצאה עלולה להיות שספקיות אחסון ושירותי ענן יסירו אתרים עם התבטאויות שנויות במחלוקת – עידן חדש של צנזורה מקוונת.

הצעת חוק מתונה יותר, PACT Act, שגיבשו במשותף הסנאטור הדמוקרטי בריאן שץ ועמיתו הרפובליקני ג'ון ת'ון, נחשפה בשנה שעברה ותוגש בקרוב מחדש. היא תחייב את הפלטפורמות להגדיל את השקיפות בהליך ניטור התוכן שלהן, לפרסם דו"חות רבעוניים על התוכן שהוסר, ותטיל עליהן אחריות משפטית לכל תוכן לא-חוקי שלא יוסר בתוך 24 שעות. ההצעה היא גם פרוגרסיבית, במובן זה שהדרישות מפלטפורמות קטנות יותר יהיו מקילות לעומת פלטפורמות גדולות.

"מאמצי חקיקה אחרים כמו SAFE TECH Act נקטו גישה ממוקדת יותר, כדי להתמודד עם סוגיות ספציפיות מאוד", אמר ת'ון. "PACT Act מביאה יותר שקיפות למדיניות ניהול התוכן של חברות טכנולוגיה, על מנת שנוכל להטיל עליהן אחריות גדולה יותר, ויש תמיכה דו-מפלגתית למה שהיא מנסה להשיג".

אבל תמיכה שכזו לא תושג בקלות רבה. כמו בהרבה סוגיות בארה"ב, גם כאן יש חלוקה דיכוטומית שמתבססת על ההזדהות הפוליטית. לפי סקר של מכון פיו מאוגוסט, 90% מהרפובליקנים ו-59% מהדמוקרטים סבורים שרשתות חברתיות מצנזרות דעות פוליטיות שלא מקובלות עליהן. ואף שהסקר לא מתייחס לכך, סביר להניח שהדעה הפוליטית שהם מרגישים שהחברות מצנזרות היא שלהן.

האמריקאים אינם מסכימים על האופן שבו חברות הטכנולוגיה פועלות ועל הדרך שבה יש לאסדר אותן, הם לא מסכימים אפילו על נגד מי ובעד מי הן. זה הופך את כל הדיון סביב סעיף 230 לטעון פוליטית, באופן שיקשה לקדם חקיקה לעדכונו, במיוחד בעת שבה מונחות על השולחן סוגיות חשובות הרבה יותר, ובראשן משבר כלכלי ומגפה של פעם ב-100 שנה. התוצאה האפשרית היא, שלמרות הרצון הרב בקרב מחוקקים לטפל בסוגיה, היא לא תזכה להתייחסות קלה או מהירה.

המשמעות היא שהחלל הרגולטורי שנוצר בתחום יילך ויעמיק, ומי שייאלצו למלא אותו, בסופו של דבר, הן החברות עצמן, שיאסדרו את עצמן בהתאם לאינטרסים הכלכליים והתדמיתיים שלהן, ולא בהכרח לטובת המשתמשים. כמו שכבר כתבתי כאן בעבר בהקשר אחר, גם אי-פעולה היא סוג של פעולה, של בחירה. ובמקרה הזה, בחירה להשאיר בידי הפלטפורמות הגדולות את הכוח לעצב את השיח המקוון, וכפועל יוצא של כך את השיח האנושי בכללו.