צילום: Warner Bros
הכישוף של הסרט "המכשפות" לא עבד
העיבוד החדש לספרו של רואלד דאל "המכשפות", בבימוי רוברט זמקיס ובכיכובה של אן האתאוויי, היה אמור להבטיח סרט נוצץ שיצרה נבחרת חלומות. כשלונו המהדהד נובע גם מהבחירה להעביר את העלילה לדרום האמריקאי ולטעון אותה במתח בין־גזעי
יש רגעים שבהם נדמה שהקורונה איפשרה לכמה אולפני קולנוע לשחרר אנחת רווחה כשהתברר שהם יכולים לזרוק כמה מהסרטים החדשים שלהם לפח המיחזור של שירותי הסטרימינג. כך היה כשאולפני דיסני העבירו את "ארטמיס פאול" של קנת בראנה לדיסני פלוס, בלי לעשות מזה יותר מדי עניין, מתוך הבנה שזה עשוי להיות הסרט הכי כושל ומביך שהם יוציאו, לו היה יוצא בהפצה קולנועית בינלאומית רחבה.
אנחת רווחה בוודאי השתחררה משרדי ההפצה של אולפני וורנר כשהתברר להם שהם לא צריכים להפיץ את "המכשפות" לבתי הקולנוע, ובמקום זאת לשחרר אותו לחופשי לשירות הסטרימינג החדש של האולפן HBOMax, לשם הוא התגנב כמעט באופן בלתי מורגש באוקטובר, יש להניח שכל מי שראה אותו באולפן הבין שאין לו באמת סיכוי להצליח בבתי הקולנוע. הסרט יגיע בשבוע הבא לערוצי ה־VOD בישראל.
על פניו, "המכשפות" אמור להיות פרויקט חלומות עם ניים־דרופינג מושלם: רוברט זמקיס ("בחזרה לעתיד", "פורסט גאמפ") מביים עיבוד לספר של רואלד דאל, בהפקת אלפונסו קוארון וגיירמו דל טורו, שיזם את הפרויקט הזה, חתום עליו כשותף לתסריט ותכנן לביים אותו כסרט אנימציה, לפני שפרש ממנו והעביר אותו לזמקיס. שלושה במאים זוכי אוסקר מגייסים שתי שחקניות זוכות אוסקר (אן האתאוויי ואוקטביה ספסנר), זה כמו כנס של גאונים שמשום מה רוקחים יחד שיקוי שקשה לבלוע. קשה במיוחד עבורי, כשאני משקלל פנימה את ההנחות שאני נותן לסרט בהתחשב בעובדה שזמקיס הוא אחד הבמאים האהובים עלי בכל הזמנים — מאלה שכמעט תמיד אגן עליו ועל סרטיו — ושדאל היה סופר הילדים האהוב עלי בילדות.
"המכשפות", שכבר זכה ב־1990 לעיבוד קודם, ולא טוב יותר, על ידי ניקולס רוג ועם אנג'ליקה יוסטון בתפקיד הראשי, מספר על ילד שהתייתם מהוריו וגר אצל דודתו (ספנסר) ומגלה שבמלון שהם נמצאים בו מתקיים כנס מכשפות, שזוממות להפוך את כל הילדים לעכברים. הוא לא מספיק להזהיר אף אחד לפני שהמכשפה הראשית (האתאוויי) הופכת גם אותו לעכבר. כאילו לא די בכך שהוא ילד קטן נגד מכשפה גדולה, עכשיו הוא גם עכבר שצריך לעצור את המזימה שלה ולהציל את שאר ילדי העולם. בהתחשב בתמונת העולם האפלה והמיזנתרופית שעולה מרוב יצירותיו של דאל, ובהתחשב בכך שלזמקיס יש ניסיון עם קומדיות שחורות — "המכשפות" הוא סרט ילדים שבו הסוף הטוב אינו מובטח מראש, וכמו עיבודים רבים לספריו של דאל, הוא מקור מובטח לסיוטים ולא לנחמה.
זמקיס ושותפיו לתסריט לקחו את הסרט שמתרחש בהווה באנגליה, העבירו אותו לאלבמה של 1968, והפכו את הילד ואת דודתו לאפריקאים־אמריקאים. וכך, הרעיון היסודי בסיפוריו של דאל שעוסקים בהישרדות של ילדים עדינים בעולם של מבוגרים גסים, הופך כאן גם לעימות בין ילד שחור לבין אשה לבנה, בדרום ארה"ב ששרוויה בפולקלור של וודו וכישוף, שבו מציאות של מכשפות לא אמור להישמע לא־מציאותי.
"המכשפות" מחייב אותנו להתמודד עם ההבנה שזמקיס, אחד הבמאים הסוחפים, המבריקים ופורצי הדרך של הוליווד בשנות ה־80, ה־90 וה־2000, איבד משהו מהמגע הנדיר שלו בעשור הנוכחי, וש"המכשפות" הוא הפספוס השלישי שלו ברציפות. אבל הסרט גם מחייב אותנו להתמודד עם העובדה שברוב מוחלט של המקרים, ספריו של דאל הופכים לסרטי קולנוע בינוניים.
בימים אלה ימלאו 40 שנה לעיבוד הקולנועי המוזיקלי ל"ווילי וונקה ומפעל השוקולד", בו גילם ג'ין וויילדר את ווילי וונקה ושדאל היה שותף לכתיבת התסריט שלו. הסרט, שאף פעם לא היה מוצלח או מצליח במיוחד, זכה במרוצת השנים למעמד פולחני, בעיקר בזכות שיריו היפים, שהפכו את הסיפור למעין משל לטריפ אסיד פסיכדלי. העיבוד של טים ברטון מ־2005 הוא בדיעבד לא רק הסרט הכי מצליח על פי ספר של דאל, אלא גם העיבוד הכי נאמן לספרו, אולי כי ברטון מזדההה עם הפסיכוזות של דאל, שרואה בעולם מקום מפלצתי, במיוחד לילדים, כאילו הוא גרסה בת זמננו לאחים גרים.
בדצמבר האחרון, משפחתו של דאל, שמת ב־1990, פרסמה התנצלות בפני מעריציו על השקפת עולמו ואמירותיו האנטישמיות. דאל לא הסתיר את הדעות האלה ודיבר על כך באופן גלוי ומרושע למדי בראיונות, מה שבדיעבד גורם למעריציו הצעירים להבין שמלכתחילה הסופר המבריק והנורא הזה באמת הזדהה יותר עם המכשפות בספריו ולא עם הילדים. כל יוצרי הקולנוע שעיבדו את דאל ניסו לרכך את ספריו, להפוך אותם לראויים לצפייה כל־משפחתית, אבל בדיעבד מתברר שספריו הצליחו דווקא אצל ילדים, שחיפשו את תחושת הבהלה והרדיפה שבאה עם הילדות, כי המפלצת האמיתית בסיפוריו היתה דאל עצמו.