במלכודת המינוף: החלטה חשובה בתזמון גרוע

הביקורת הכי שחוקה על רמ"י מדברת על ספסרות בקרקעות המדינה. מונופול הקרקעות של ישראל מציע בדרך כלל את המגרשים למרבה במחיר, וזה מתגלגל למחירי הנדל"ן. אבל האמת היא, שזה בעיקר פופוליזם. קופתה של רמ"י היא הקופה של כל אזרחי ישראל. הכסף שמשלם יזם עבור קרקע מגיע לקופת המדינה, שאמורה לשפר את החיים של כל יושבי הארץ. אם רמ"י תמלא את ייעודה ותוציא מספיק קרקעות ומכרזים לבנייה, גם היזמים יירגעו בהצעות המנופחות שלהם - שנשענות על מחסור בהיצע.

 

הבעיה האמיתית הייתה כשגם המדינה התאהבה במודל הספסרות הזה. אם רמ"י מוכרת קרקעות ליזמים מורעבים כמעט בכל מחיר, ואם נדל"ן זו מניה בטוחה, אפשר להפיל על רמ"י לממן שלל יוזמות. צה"ל עובר לנגב? מוכרחים להעיף את בזן ממפרץ חיפה? שוברים את הראש מאיפה נביא 150 מיליארד שקל לחפירת מטרו בגוש דן? להכל יש תשובת קסם אחת. הפרויקטים האדירים הללו והקרקעות שיתפנו וישתדרגו במסגרתם יניבו מתישהו לרמ"י מיליארדי שקלים, אז שתואיל ולכל הפחות תשלם משהו "על החשבון".  

צחי דוד, לשעבר מנהל מחוז תל אביב ברמ"י וכיום סגן ראש אגף תקציבים באוצר, הבין זאת, נבהל והחליט לצעוק שהמלך עירום. לפי דוד, כל עוד הגלגל מסתובב, המינוף הוא כלי נהדר לצמיחה ולהצגת תשואה. אבל אם חלילה הגלגל נעצר - ותשאלו טייקונים ממונפים כמו אילן בן דב או נוחי דנקנר - המינוף הופך למשקולת כבדה מדי.

כעת החליטה המדינה סוף סוף לבחון את תזרים רמ"י מול הוצאותיה, ולחשוב יותר מפעם אחת לפני שמטילים עליה את הפרויקט הבא, כדי שלא יגלו שפתאום צריך לכסות בור תקציבי גם בג'וקר שתמיד נחלץ לעזרתם – ושאף פעם לא נזקק לשקל. רק שלרוע המזל, למדינה יש גירעון של כ־200 מיליארד שקל, והדיאטה נכפית על רמ"י בעיתוי אומלל. תשאלו את פרופ' אבי שמחון, למשל, שמנכ"ל רמ"י קוינט כבר הבהיר לו שיחפש פראייר אחר שיוציא את בזן ממפרץ חיפה.