כך ניתן היה למנוע את אסון זיהום הזפת בחופים

הטרגדיה סביב זיהום הזפת, שמחריב את חופי ישראל בימים אלה, אינה רק הזיהום עצמו, אלא העובדה שכשלים מובנים של מדינת ישראל מנעו אפשרות לזהות אותו מבעוד מועד, ולהשתלט עליו בשלב מוקדם הרבה יותר, לפני שהגיע לחופים. זו טרגדיה, משום שכל המידע והכלים שמאפשרים לעשות זאת כבר קיימים, וצריך רק שהמדינה תרים את הכפפה ותבנה מערכת ניטור וניתוח שתוכל לזהות דליפות כאלה בזמן אמת. ומה שיהיה באמת טרגי הוא אם מדינת ישראל לא תעשה זאת עכשיו.

לדברי סמיון פולינוב מאוניברסיטת חיפה, שבמסגרת מחקרו ממפה את הפעילות האנושית בים התיכון, תקרית נוספת מסוג זה היא רק עניין של זמן, והשאלה היא אם בפעם הבאה נהיה ערוכים לה. "הים לא מנוטר", מתריע פולינוב, דוקטורנט בחוג למדעים גיאו-ימיים וחוקר במרכז חיפה למחקרי מדיניות ואסטרטגיה ימית באוניברסיטת חיפה. "ישראל מתבססת על כך שהאיחוד האירופי, בשעת הצורך כמו עכשיו, יספק מידע, הבנות וניתוח. אני לא חושב שצריך להסתמך, במיוחד כשיש מידע חינמי וזמין ואנחנו יכולים לעשות זאת בעצמנו".

שקי זפת שנאספו בידי מתנדבים בעקבות הזיהום | צילום: רות בנין

המחקר הנוכחי של פולינוב עוסק בזיהום הים התיכון בנפט או חומרים שמכילים מוצרי נפט בעקבות פעילות ספינות בין 1970 ל-2019. במחקרו מזהה המדען שני מקורות זיהום עיקריים. "זיהום ממכליות, אלה הדליפות הגדולות. כלי שיט שמובילים אלפי טונות נפט, וכתוצאה מתקלה כל הנפט נשפך לים באירוע אחד. המקור השני הוא דליפות מכוונות, כאשר הצוות של כלי שיט מחליט לשפוף זבל, שאריות, עודפי חומר מסוימים, שלרוב כוללים גם ריכוזים של נפט או חומר שומני אחר", הוא מסביר. "מדובר בחומר שכולל ריכוזים שונים של תרכובות נפט. זה יכול להיות, מים ששימשו לשטיפת חדר מנוע או מי נטל (Ballast Water, מים שהספינה שואבת ומאחסנת בתחתיתה על מנת לשמור על איזון - ע"כ). זה משהו שספינה אמורה לשפוך בנמל, אבל עושים את זה בים. המים עוברים דרך המכונות, ולכן שמנים ונפט יכולים להגיע לים".

הנתונים על דליפות גדולות ממכליות נפט נאספים ממאגרי מידע ייעודיים. הסוג השני של הדליפות, המכוונות, מורכב יותר לאיסוף, שכן פעמים רבות הספינות ששופכות חומרי נפט לים עושות זאת במכוון, בניגוד לחוק או לאמנות בינלאומיות. לצורך כך נעזר פולינוב בצילומי לוויין. "אנחנו יכולים לצלם ולאסוף מידע על אזורים רחוקים בים, ולזהות מקרים שבהם לא דווח על אירוע", הוא אומר.

החוקר סמיון פולינוב | צילום: אוניברסיטת חיפה

המחקר של פולינוב מעלה כמה תובנות מעניינות על הסיבות לדליפות ודרכי ההתמודדות איתן. "כל דבר שקשור לכשל טכני, קל לטפל בו", אומר.פולינוב, "למשל, זיהו די מהר שדליפות של מכליות הן תאונה קטנה שמובילה לאירוע גדול, כי הן היו בנויות מדופן אחת באזור האחסון של הנפט. מ-1992 בכל כלי השיט שמובילים נפט חייבים לבנות דופן כפולה, דבר שלאורך זמן מפחית משמעותית את הבעיה הזו. אבל כל דבר שקשור לפעילות אדם אי אפשר לטפל לחלוטין. אפשר לעשות הדרכות ולהסביר, אבל אדם תמיד יעשה טעיות מכוונות או לא מכוונות".

למה יש דליפות מכוונות מאוניות?

"מצד אחד, סיבה כלכלית. במקום שהקפטן יטפל בזבל או בעודפים בצורה מתוקנת בנמל, הוא שופך בים, ואז לא צריך לשלם על הטיפול. כמו משאיות ששופכות פסולת בניין בשטחים פתוחים, רק שבים יותר קל לעשות זאת. מספר הלוויינים אמנם עולה, ועוקבים ורואים, אך יש בעיות של שיתוף מידע וחשיפת מידע. יש סיבות שקשורות לכשל טכני אנושי, למשל קפטן עייף שלא שם לב למשהו, והתרחשה תאונה. האדם ימשיך להיות בעיה. מאז 1970 מספר הדליפות ממכליות ירד ב-95%, ואת האירועים הגדולים כבר לא רואים כמעט, אבל יהיו - וימשיכו להיות - הרבה אירועים קטנים, שעל רובם לא נדע אפילו. לפי הערכות, כמות הדליפות המכוונות בשנה שווה לכמות הדליפות הגדולות והמפורסמות ממכליות ב-50 השנים האחרונות. אבל אם על אירוע דליפה גדול אחד נעשו 50 מחקרים, על אירועים של דליפות מכוונת בים תיכון יש אולי מאמרים בודדים".

איך אפשר להתמודד עם דליפות מסוג זה?

"מערכת ניטור רחבה המבוססת על נתוני לוויין, נתונים ממצופים בים ונתונים על מיקום כלי שיט, יכולה לתרום המון. יש גופים שונים, שכל אחד מהם מנטר באופן עצמי, אך הם לא משתפים במידע. לאוניברסיטת חיפה יש, למשל, שני מצופים שמנטרים מדדים שונים בים, אחד באזור ראש הנקרה והשני מול חיפה, והמידע משודר לרשת בזמן אמת ואפשר להשתמש בו. מנגד, יש לישראל כמה לוויינים, שאנחנו כמדענים לא מקבלים גישה אליהם. למה לא? הלוויינים האלה אמנם לא מתמחים בניטור ימי, אבל כשהם עוברים אולי הם יתפסו משהו. בנוסף, יש מקורות מידע כמו לוויינים של האיחוד האירופי, שזמינים בחינם, ואנחנו יודעים להשתמש בהם.

"מדינת ישראל יכולה לבנות מערכת שתדע לקלוט נתונים באופן אוטונומי, שתאפשר לדעת מה מצב הים בכל אזור ישראל, ולזהות בעיה בזמן אמת ולהפעיל את הגורמים הרלבנטיים. אז נוכל לטפל באירוע לא שבוע אחריו - אלא מיד. אם היינו תופסים את האירוע בזמן אמת, היינו מצליחים לעצור את התפזרות החומר, לקחת דגימות מהמקום, ואולי גם לעצור את האשם. עכשיו נורא קשה. צריך השקעה כדי לבנות מערכת ניטור כזו, אבל המידע קיים. האירופאים והאמריקאים פתחו את השערים, וזה לא מורכב. אנחנו די מפגרים במובן הזה".