אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מקפץ אל העתיד: נינטנדו לוקחת את מריו למקומות מפתיעים במשחק חדש

גיימריסט

מקפץ אל העתיד: נינטנדו לוקחת את מריו למקומות מפתיעים במשחק חדש

הכותר האחרון בסדרת מריו הוא בעצם שני משחקים בחבילה אחת: Super Mario 3D World + Bowser's Fury. הראשון הוא משחק נפלא שיצא במקור לקונסולת ה-Wii U הכושלת ומגיע כעת להמונים; השני הוא ניסוי כלים מרתק, המרמז על התוכניות הגדולות של נינטנדו עבור השרברב האיקוני שלה. ביקורת

28.02.2021, 19:41 | עמרי רוזן
בראשית היתה הקפיצה. עם השנים, משחקי מריו עברו אינספור גלגולים, עדכונים וטוויסטים - ובכולם השרברב האיקוני ביותר בעולם קודם ולפני הכל קופץ. הוא קופץ כדי להתקדם, כדי לתקוף, כדי לתקשר, והמשחקים בנויים מסביב למכניקה הזאת. לכאורה, אין דבר פשוט מקפיצה במשחקים, אבל כמו כל דבר שעשוי טוב ומרגיש כמעט טריוויאלי, גם כאן מסתתר עומק גדול. לאורך 35 השנים שבהן מריו קיים, זו המהות שלו, ונינטנדו שכללה את המהות הזאת לכדי שלמות. הכותר האחרון בסדרה - למעשה, מדובר בצמד משחקים, אחד חידוש למשחק עבר בשם Super Mario 3D World והשני משחק חדש לגמרי בשם Bowser's Fury - ממחיש כמה רחוק הסדרה הזאת הגיעה, כמה ורסטילית היא נהייתה וכמה התרחבה בלי שלרגע אחד איבדה קשר ללב המקפץ שלה.

עוד מגיימריסט

מדובר בעצם בעסקת חבילה קצת משונה. מצד אחד Super Mario 3D World, משחק שיצא במקור ב-2013 עבור קונסולת Wii U הכושלת, שמכרה כ-13.5 מיליון יחידות בלבד בכל חייה (לצורך ההשוואה, הסוויץ' מכר ב-2020 בלבד למעלה מ-20 מיליון יחידות) וכעת מקבלת השמשה מחדש, בלי מתיחת פנים מיוחדת ובלי תוספת תוכן משמעותית. בבסיסו, 3D World הוא אחד המשחקים הכי לינארים בסדרת מריו, בוודאי מאז עברה לתלת מימד. לרגעים, המשחק כמעט מרגיש כמו הכותרים הקלאסיים, הדו-מימדיים. במקרים מסוימים זה ממש ציטוט, כמו היכולת לשחק גם בתור לואיג'י, הנסיכה פיץ' או איש הפטריה טואד, שלקוחה מאחד המשחקים הראשונים בסדרה.

3D World מחולק לעשרות שלבים קצרצרים, כל כך קצרים שהם מוגבלים בטיימר של כמה דקות. השלבים האלה הם התמצית של כל מה שטוב במריו, בנינטנדו כולה: יש בהם מלאכת בנייה מוקפדת, יצירתיות מתפקעת והמון רוח שטות. כל שלב לוקח רעיון אחד או מכניקה אחת, משתעשע בהם, מפתח אותם לעוד ועוד כיוונים ואז זורק את הכל לעזאזל - והלאה לשלב הבא. העושר הרעיוני מסחרר, והמהירות שבה המשחק זורק עליך עוד ועוד ועוד קונספטים, המצאות וגימיקים מייצרת תחושה של מתקן שעשועים אינסופי.

Bowser Bowser's Fury. כל העולם כולו שלב גדול מאוד Bowser
זה כיף גדול, ונינטנדו עשתה בשכל שהנגישה את המשחק הזה לקונסולה שנמצאת כבר בידיים של קרוב ל-80 מיליון איש. אבל Bowser's Fury הוא החלק המעניין באמת בחבילה. זה משחק חדש לגמרי, בעצם משחקון באורך 3-4 שעות, וללא ספק הכותר הכי פחות לינארי בתולדות הסדרה. Fury עושה משהו שקשה היה לדמיין, אבל עכשיו כשקיים נראה כמעט מתבקש: משחק מריו בעולם פתוח. זה הוא המשחק הראשון בסדרה שאין בו בחירת שלבים. במקום, הוא מתרחש כולו בעולם קטן למדי, המחולק לסדרה של איים, המכילים אתגרי תנועה וקפיצה ושלל חידות והפתעות קטנות.

למשחק יש רובד נוסף, שהוא גם החוליה החלשה שלו. בתחילת המשחק, בנו של באוזר - האויב המושבע והמיתולוגי של מריו - מאתר את מריו בבהלה. הוא מספר לו שחומר שחור מגעיל כיסה את אבא שלו והפך אותו לגרסה ענקית ומפלצתית של עצמו. ב-Fury אין טיימר, אבל אחת לכמה דקות עולם המשחק הצבעוני ושטוף השמש עובר שינוי דרמטי. הרוח נושבת, השמיים משחירים, חתולים חמודים הופכים לרוחות רפאים מאיימות ובאוזר ענקי ממלא חלק גדול מהמסך, ומיד מתחיל לזרוע הרס. כמה פעמים במהלך המשחק, מריו יכול להפוך לחתול ענק ולהשיב מלחמה למפלץ-העל. זה רעיון יפה וזה נראה מצוין, אבל זה לא כל כך עובד. הקרבות עצמם מעט משעממים, ונשענים בעיקר על קפיצה - פספוס בעולם שבו מריו הוא חתול בגודל של גורד שחקים, במה שמנסה להיות סוג של גרסה חמודה לקרבות "גודזילה נגד קינג קונג" אבל לא ממש מצליח.

Super Mario 3D World. מתקן שעשועים אינסופי Super Mario 3D World. מתקן שעשועים אינסופי Super Mario 3D World. מתקן שעשועים אינסופי

ובכל זאת, זה גורע מעט מאוד מההצלחה הגדולה של Bowser's Fury. זו הפעם השנייה שבה נינטנדו לוקחת סדרת-דגל שלה וממקמת אותה בעולם פתוח, וזו הפעם השנייה שזה עובד מעבר למצופה. ב-2017 החברה הוציאה את The Legend of Zelda: Breath of the Wild, אחד המשחקים הנמכרים אי-פעם ולדעת רבים הטוב בתולדות הסדרה. השפעותיו ניכרות כבר היום כמעט בכל משחק עולם פתוח, וצפויות רק להתחזק בשנים הקרובות.

משחקי עולם פתוח הפכו לסטנדרט הכפוי הנוכחי של תעשיית הגיימינג, בעיקר של הכותרים הגדולים והיקרים. ברוב המקרים, מדובר במשחקים מנופחים יתר על המידה, עם המון המון משימות שלכאורה ממלאות את העולם בתוכן, אבל מתגלות פעם אחר פעם כרשימת מטלות מעיקות. התוצאה לא פעם היא מעין שלד של משחק פשוט, עם עלילה לינארית ומשימות מעניינות, בתוך סביבת משחק גדולה וחסרת השראה.

עם זלדה, נינטנדו הצליחה לעשות מה שרק חברות ספורות עשו לפניה: להפוך את העולם הפתוח שלה למקום אורגני באמת, למפה רחבת ידיים שמזמנת לשחקן הרפתקה מעבר לכל פינה ומעודדת אותו לשוטט לאן שהרוח תיקח אותו. עם מריו, נינטנדו עשתה - הפעם - משהו כמעט הפוך. הסביבה קטנה ומהודקת להפליא, ממש כמו שלבים קלאסיים של מריו, רק שאפשר לשוטט ביניהם בצורה חופשית לגמרי, להתקדם באחד, לעבור לאחר, לחזור לראשון עם סקרנות מחודשת והבנה קצת יותר טובה של העולם, וחוזר חלילה. כל פעולה, כל תנועה במרחב, היא חלק מהשלב - ואין כמעט אף פרט עודף או מיותר.

על אף השוני הגדול ביניהם, לשני המשחקים בחבילה הזאת יש הרבה במשותף. החיבור של שניהם יחד משרטט את המסלול המלא של סדרת מריו מהעבר לעתיד, ומרמז לאן היא עוד יכולה לצעוד. כלומר, לקפוץ.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות