למה משחקי מחשב לא יכולים לחיות לנצח?

פעם, נגיד בשנות ה-90, זה היה פשוט. היית הולך לחנות, קונה קופסת קרטון גדולה שבתוכה יש תקליטור, או אם אתם קשישים במיוחד, אפילו כמה דיסקטים, ועליהם היה משחק, והוא היה שלכם לנצח (או לפחות עד שהדיסק היה נשרט או הולך לאיבוד). אבל שנות ה-90 הלכו בדרכו של הדיסקט, והיום מי שקונה משחק חדש בעצם מנהל עמו מערכת יחסים צרכנית סבוכה בהרבה.

למשל, לפני כשנתיים יצא לשוק Anthem, משחק אקשן חדש מבית Bioware, חברת משחקים ותיקה שעשתה לעצמה שם כיצרנית של משחקי תפקידים גדולים ואפיים. עם אנת'הם הם בחרו לנסות, לשם שינוי, כיוון חדש, גם אם לא מקורי לגמרי – הוא היה מקורי עבורם. אבל אנת'הם היה נפילה שהמבקרים והשחקנים התאכזבו ממנה כאחד: מלא בבאגים, משימות סתמיות ורפטטיביות ועולם גדול אבל ריק מתוכן.

מתוך המשחק Anthem

כמקובל בז'אנר המשחקים הגדולים שמועדים על הפרצוף מיד עם יציאתם, Bioware התחייבה פומבית לתמוך במשחק לטווח הארוך. הם הוציאו תיקונים ושיפורים, וכשאלו לא הספיקו, אפילו הצהירו על "אנת'הם 1.5": עדכון מקיף ושאפתני שישנה את המשחק לעומק. אבל התקציב היה מוגבל, המלאכה מרובה, ול-Bioware היו פרויקטים גדולים אחרים על הראש, כמו הפרק הבא בסדרת Dragon Age הפופולרית.

וכך, Electronic Arts, תאגיד הגיימינג הענק שרכש את Bioware ב-2015 כחלק מעסקת ענק, הודיע בשבוע שעבר שהוא מבטל את העדכון ואת המשך המאמצים בכל זאת להציל את המשחק. Anthem ימשיך לרוץ לעת עתה על השרתים שלו, אבל לא יקבל תוכן חדש, מה שאומר שהיוצרים שלו ויתרו עליו ומאפשרים לו לגווע לאיטו בקרב כמה מעריצים מושבעים.

וזו רק דוגמה אחת מיני רבות. בימים בהם משחקים רצים על שרתי ענק ומתעדכנים כל הזמן, המשחקים שנופלים לצד הדרך לא נשכחים פשוט במגירות מאובקות – התחזוקה שלהם עולה כסף, ובסופו של דבר מישהו בוחר לנתק להם את החמצן. וכך יוצא שכמות קטנה של שחקנים, אולי כמה אלפים בכל פעם ולפעמים אף פחות מזה, מוצאים את עצמם מבלים ביחד את הדקות האחרונות לקיומו של משחק. כשמשחק הוא כבר לא מוצר אלא שירות, זה אומר שהוא יכול גם להיסגר פתאום.

בפרק הזה של פודקאסט גיימריסט, עמרי רוזן ועמית קלינג מנסים להבין מה המשמעויות של משחק שהיה ואיננו עוד.

 

להאזנה לפודקאסט
לחץ כאן