צילום: יח"צ
האמן רן סלוין: "אנחנו חיים כרגע, יותר מתמיד, במימד דיסטופי חריף"
תרחיש מפחיד לפיו המגיפה תישאר איתנו גם עוד 18 שנה הוא זה שמנחה את "6480 ימים", סרטו החדש של סלוין, המספר את סיפורו של נער בן 18 מהונג קונג שנולד אל תוך עולם של פנדמיה - בו הוא עדיין חי. הסרט מוצג במסגרת תערוכה חדשה שנפתחת בימים אלה בגלריה החדשה של סמינר הקיבוצים
כולנו מתנהלים כאילו עוד רגע זה נגמר, אבל מה עם גם עוד 18 שנה המגיפה עדיין תהיה איתנו? התרחיש הדיסטופי הזה הוא זה שמנחה את "6480 ימים", סרטו החדש של האמן רן סלוין, המספר את סיפורו של נער בן 18 מהונג קונג שנולד אל תוך עולם של פנדמיה, בו הוא עדיין חי. "אנחנו חיים כרגע, יותר מתמיד, במימד דיסטופי חריף". אומר סלוין. "מספיק רק לצאת לרחוב היום ולראות חנויות ועסקים סגורים ונטושים, מפעלי חיים שנהרסו, אנשים עם מסכות, ריחוק חברתי. הסרט משקף את האווירה הזאת אבל גם מבטא תקווה לשינוי – הוא משקף דיסטופיה אבל שואף לאוטופיה".
קראו עוד בכלכליסט
זהו סרטו השלישי של סלוין (53) בטרילוגיה של סרטים שיצר בשנים האחרונות. הראשון, "The insomniac City Cycle", צולם בת"א ושנגחאי ועוסק באדם שמתעורר ירוי בחניון בתל אביב אך לא זוכר למה או איך הגיע לשם. השני, "קריאה לחלומות", עוסק בבחורה שמציעה פרשנות ואינטרפרטציה פרסונלית לחלומות של אנשים בטוקיו. הרעיון לסרט השלישי עלה לסלוין במהלך הסגר הראשון, "כרפלקציה על התקופה הלא נורמלית שעוברת על העולם". הוא השתמש בחומרים שצילם במסגרת נסיעה להונג קונג לפני שנתיים, עוד לפני שמישהו חלם על סגר או הגבלות תנועה – וסביבם בנה את העלילה. "בגלל שהמגיפה פרצה בסין", הוא מסביר, "ועלו כל כך הרבה שאלות לגבי המקור שלה. הונג קונג (וערים נוספות בסין) הן כר פורה לחזיונות דיסטופיים דווקא בגלל חוסר הדמוקרטיה, התיעוש המואץ והמוגזם, החדשנות שמובילה לעתידנות מציאותית. דרך הונג קונג אני מדבר בזעיר אנפין על משהו שקורה בייתר העולם, חוסר ודאות, סדר ישן מול סדר חדש, כמיהה לשינוי, מחאות חברתיות, הפרעות, דיסטופיה וחלומות".
העלילה הדיסטופית-משהו של הסרט מתמקדת כאמור באותו נער בן 18 מהונג קונג (6480 ימים = 18 שנה), שלא זכה להכיר בימי חייו את העולם טרום-המגיפה. "אנחנו לא רואים את הגיבור, אלא שומעים אותו", הוא מסביר. "הוא נולד אל תוך סגר מתמשך ויכול רק לחלום דרך פלשבקים מומצאים את העולם לפני המגפה. הוא נמצא במעין לימבו ארוך של בדידות ואיבוד תחושת זמן, חושך ואורבניזציה מפלצתית. האור היחידי עבורו הוא חלומות, שהוא לא מכיר, שדרכם הוא מקווה במיסטיות פואטית לתקן את העולם. הוא חוזר ואומר אימרה סינית עתיקה שטוענת שכאשר חולמים על עתיד אפשרי - הוא יכול לזלוג חזרה אל תוך ההווה".
את הסרט מציג סלוין במסגרת תערוכה חדשה שנפתחת בימים אלה בגלריה החדשה של סמינר הקיבוצים. פתיחה של גלריה חדשה גם היא ממש לא עניין של מה בכך בתקופה כזו, אבל אוצרת הגלריה דרורית גור-אריה (לשעבר האוצרת הראשית של מוזיאון פתח תקווה) החליטה לא להסס ולצאת לדרך עם פתיחתה, על אף המצב. היא נפתחת בלוקיישן האיקוני של מגדל שלום בת"א, אליו עברה בקיץ האחרון כל הפקולטה לאמנויות של בית הספר (בין השאר החוג לאמנות, לתיאטרון, לקולנוע ועוד).
"זו התרגשות משולשת", אומר סלוין, "גם הקרנתו הראשונה של הסרט, גם הגלריה החדשה וגם התערוכה הראשונה של דרורית בת"א אחרי שנים שאצרה וניהלה בצורה מדהימה במוזיאון פתח תקווה. בדקנו הרבה פורמטים להקרנה שלו בתערוכה, ובסוף החלטנו על קיר מסכי וידיאו, שמורכב מתשעה מסכים גדולים שמרכיבים יחד משטח הקרנה אחיד. כל זה עומד על מתקן שנראה כמו לוח מודעות שנותק ממקומו ופרץ אל תוך הגלריה. רציתי נוכחות פיזית של קיר אלקטרוני בחלל, כמו פיל בחדר. בהמשך, אני מקווה, יוקרן הסרט בעוד מקומות - הוא יוצא עכשיו לפסטיבלים בינלאומיים רבים דרך חברת הפצה ספרדית, וכבר מוזמן להקרנות בקולנוע עצמאי קטן בניו יורק".