"הסירוב להתחסן - תוצאה של ניהול לא נכון של המשבר הפסיכולוגי בתקופת המגיפה"

"האנשים הרבים שאומרים 'אני לא רוצה להתחסן' זה חלק מפירות הבאושים של ניהול לא נכון של כל המשבר הפסיכולוגי בתקופת הקורונה"; כך אמר פרופסור יורם יובל, פסיכיאטר, חוקר מוח ומרצה במחלקה לנוירוביולוגיה רפואית, האוניברסיטה העברית בירושלים, בשיחה עם כתב כלכליסט אדריאן פילוט, שנערכה במסגרת כנס חדשנות רפואית של כלכליסט.

לטענת יובל, מספר 3 במפלגה הכלכלית שמתמודדת בבחירות הקרובות, "התקבלה פה בהתחלה, דווקא בדרגים המקצועיים, ההחלטה להפחיד אותנו נורא, והבעיה הגדולה עם זה הייתה שהרבה מאוד ציפיות רעות ותחזיות שחורות לא התאמתו. הבטיחו לנו גופות ברחובות וזה לא קרה".

יובל אינו חוסך בביקורת על התנהלותם של אנשי המקצוע בעת המגיפה. "בדרג המקצועי הראשון שקיבל את ההחלטות הראשונות על הקורונה, היו חסרים לי מאוד רופאים באופן כללי ופסיכיאטרים ופסיכולוגים באופן פרטי. אפידמיולוגים מטפלים במגפות ורופאים רגילים מטפלים בבני אדם. אתה שואל מה הדרך למנוע מגיפה? התשובה היא שכולם ישבו בבית ולא ייפגשו אחד עם השני. אבל זה גורם לאסון פסיכולוגי".

יובל מסכים עם קביעתו של ארגון הבריאות כי הקורונה, מבחינה עולמית, הופכת להיות הטראומה הפסיכולוגית הכי גדולה שהעולם חווה מאז מלחמת העולם השנייה. לטענת יובל, "לא הוקדשה מספיק תשומת לב להשלכות הפסיכולוגיות, וגם עכשיו כשאנו נמצאים במן מעבר מהשלב החריף לשלב כרוני, שבו אנו מבינים שהמגפה הזו בתור סכנה לא תיעלם וצריך להתמודד איתה - אנשים במוקדי קבלת ההחלטות לא הבינו עדיין איך צריך לנהל את הקמפיין הזה מבחינה פסיכולוגית כדי לצמצם נזקים".

יובל מסביר כי "באופן כללי, בזמני מגפה הסכנה הופכת להיות האדם שמולך. זה בעצם גורם לנו לפחד מכל מי שהוא לא מהקרובים אלינו ביותר ומגביר מאוד ניכור". יובל מאשים גם את התנהלות הממשלה שגרמה להחרפה של חוסר האמון בין האוכלוסייה לבין השלטון, ובין קבוצות שונות באוכלוסייה. "ברגע שאומרים על המפגינים שהם מפיצי מחלות, או ברגע שאומרים על המגזר החרדי שהם מאורות קורונה", אומר יובל, "זה מעלה קונוטציות מאוד שליליות אצל בני אדם וזה מגביר שסעים ובקעים בחברה הישראלית".

בהמשך דבריו ציין יובל כי "שיקולים פוליטיים, כולל שיקולים זרים ואישיים, היו במוקד קבלת החלטות חשובות מאוד במגפה הזו. למשל ההחלטה לפתוח את נתב"ג. בכמה ימים האחרונים לפני, ובימים הראשונים אחרי תחילת הסגר הראשון, זו החלטה שהפכה אותנו ממדינת אי - ממדינה שהיו יכולים להיות בה אחוזי תמותה כמו קפריסין, סינגפור וטייואן - למדינה שהיא עם אלפי מתים שרובם לא היו נחוצים. זו תוצאה של קבלת החלטות".