צילום: עמית שעל
“הסרטן הפך אותי למי שאני"
כשהסטנדאפיסט איל אלטויל חלה בסרטן, יעצה לו צופית גרנט לצלם את עצמו. את 100 שעות הצילום עיבד למופע ועתה לסדרה “למה מי מת” שעלתה ב־yes ומתייחסת למחלה ולאנשים הצעירים שלקו בה באופן ישיר וגם קומי, שטרם נראה על המסך. “עד שחליתי חייתי חיים של חרטות והסרטן גרם לי לעשות רק מה שאני רוצה"
"אני בן 30, אין לי עבודה, אין לי זוגיות. ההישג היחיד שיש לי זה שאני חי”, אומר ערן (אורי עטיה) בסדרה החדשה "למה מי מת" כהסבר לכך שהוא עוד לא סיפר להוריו שהוא חולה בסרטן. בראיון איתו מספר איל אלטויל, שיצר את הסדרה היפה, המצחיקה והרגישה הזאת יחד עם שראל פיטרמן ויוגב יפת, שאכן לקח לו זמן לספר לסביבתו על האבחון שקיבל, ושחייו באותו זמן היו דומים לאלה של בן דמותו בסדרה.
אלטוויל, היום בן 42, אובחן בסרטן הנדיר יואינג סרקומה בסוף אוקטובר 2010. "גרתי אז בשכונת התקווה, בדירת חדר קטנה; עברתי משבר רומנטי שמוטט את האמון שלי בבני אדם; עבדתי בעבודות שאני פחות רוצה, גם אם עשיתי סטנד־אפ בין לבין לא העליתי חומרים שאני מרוצה מהם כי לא דיברתי מעומק לבי: אז סיפרתי בדיחות, היום אני סטורי־טלר".
הסדרה החדשה (ב־yes דרמה וב־VOD של השירות) מספרת בכנות ועם זאת בקלילות וצחוק את סיפורו של אלטויל, ואת סיפורם של חולי סרטן צעירים רבים. היא ישירה, רגישה וגם אופטימית, תכונות שמראש לא צפויות.
בסדרה ערן מכיר את מיכל (ליהי קורנובסקי, “לאבד את אליס”), ואת אחיו ואחיותיו למחלה, ודרך החוויה המשותפת של ההתמודדות איתה הוא לומד משהו על עצמו והעולם, וגם בוחר לצחוק על כך, כי זה עוזר.
בשיחת זום איתו, שבה החדר שממנו הוא מדבר מסגיר את מה שהסדרה חושפת כבר בפרק הראשון — הוא אוהד מושבע של מכבי תל אביב, הוא מספר על התהליך הרפואי שעבר — שכלל שני ניתוחים, טיפול כימותרפי מאוד אגרסיבי, גילוי גרורות שהכריחו השתלת מח עצם, "התהליך המזעזע בחיים" — וגם על הקושי הנפשי הכבד שלאחר ההחלמה. לצד זאת הוא מדבר על טיפולים אלטרנטיביים שתמכו בו, ומציג פן רוחני.
“בתחילה ערן לא יכול להכיל את הדבר הזה”, הוא אומר על בן דמותו. “וגם הדמות של מיכל בסדרה היא אני. אם ערן משקף את הפחדים שלי ואת החששות, מיכל משקפת את החצי השני של הרוחניות, של האופטימיות ושל לטרוף את החיים”.
"היא אמרה לי: 'עכשיו אתה לוקח מצלמה ומתחיל לצלם את כל התהליך'. זאת צופית, לא אומרים לה לא. אז צילמתי יותר מ־100 שעות. המצלמה נכנסה קצת לפני שהקפאתי זרע (כיום יש לו ילד בן 11 חודשים - ר"ק), וקצת לפני התחלת הטיפולים הכימותרפיים. הצילום איפשר לי להיות שחקן בסרט שהסרטן לא שלו, מצד אחד, ומצד שני יכולתי לחשוף למצלמה דברים שלא היה לי אומץ לחשוף מול אחרים".
אם מדברים על שחקן בסרט על חייו. בתחילה ייעד את עצמו לתפקיד הראשי, "אבל עבר הרבה זמן עד שהסדרה עלתה והיה ברור שאני כבר לא בגיל המתאים. אני מודה לאל שלא עשיתי את התפקיד, כי אורי עטיה עושה אותו מדהים. הדבר השני, כמו שאמר לי יוגב, 'אתה כבר לא שם, זה יהיה לך כבד לחזור לזה’".
לא שהוא מנסה להרחיק את עצמו מהתקופה ההיא ולהפנות לה עורף. "אני לא רוצה עוד סרטן בחיים, אבל בשום אופן לא הייתי מוותר על התקופה של הסרטן. יש הבדל עצום בין הדרך שראיתי את החיים לפניו ואחריו. לפני כן לא יכולתי להיות עצוב, לשהות בזמן של כאב, הייתי מאוד עצור ומודחק. הסרטן בא ושם לי מראה לפנים, שאין לאן לברוח. הסרטן - קראתי לו 'שמעון' בזמן המחלה - הפך אותי למי שאני. בזכותו אני לא מבזבז את החיים".
כשהחלים, כתב מופע על התקופה "הסרטן מת מצחוק", שאחר כך נהפך לספר. "בהתחלה היו באים שניים־שלושה אנשים למופע, אבל אחרי כתבה בערוץ 2 לאט לאט הגיעו עוד אנשים, חברות התחילו להזמין את המופע שלי, ואז פנו אליי שאתן הרצאה ב־TED, ומאז אני גם מלווה חולי סרטן בהתנדבות, נותן להם כוח מהמקום שלי".
הכוח לא בא מיד, הוא אומר. "היו הרבה קטעים קשים, מייאשים, ורצון לוותר, ודווקא התקופה הכי קשה בחיים שלי היתה אחרי שהחלמתי. אתה מסיים את המחלה וחוזר לחיים ואז בא הנוקאאוט. בזמן המחלה, כולם עוזרים, אבל אז אתה מחלים, והם ממשיכים בדרכם. אבל מה עם הצלקות? אתה לא יכול לחזור לחיים כפי שהיו לפני כן, עכשיו כשיש לך תובנות וכאבים שנחתו עליך בזמן המחלה. במשך חצי שנה עישנתי את הגראס הרפואי שעוד היה לי רישיון אליו מבוקר עד ערב, לא הייתי מסוגל להתמודד עם החיים.
"אני מקווה שנגיע לעונה נוספת שבה אפשר לתאר את החזרה לחיים. כדי שחולים יידעו לקראת מה הם הולכים. לחלק הזה אין מספיק הכנה ותמיכה, מצד המדינה ובכלל”.
כשהוא נשאל מה בכל זאת החזיק אותו, הוא אומר: “כל הזמן ראיתי שאני יכול לגדול. הטיפולים האלטרנטיביים שעזרו לי להמעיט את תופעות הלוואי בזמן החולי, ליוו אותי בהמשך”.
כאילו לא די בכך, לפני שנה קיבל אלטויל שבץ שנבע מהטיפול האגרסיבי. “הטיפולים הצילו את חיי, אבל יש לזה מחיר. אז אני לוקח אספירין, נהייתי טבעוני תוך כדי המחלה, והשתמשתי בהמון שיטות של הומור ומדיטציות כדי להתגבר ולהתמודד”. גם בשלבי הפקת הסדרה נעזר בהרבה אנשים “ובגלל שזאת סדרה על סרטן של צעירים, מי שבמיוחד עזרה היא ‘חלאסרטן’, עמותה מטורפת שתומכת בצעירים”.
“למה מי מת” היא קומדיה על חולי סרטן צעירים אולי האוקסימורון המוחלט.. הרגעים הנוגעים ללב מתרחשים בין גבר ואשה צעירים שרוצים להביע תמיכה ואהבה ויוצא להם משהו עקום. לאו דווקא בגלל המחלה. “הסרטן הוא עוד דבר שהגיע לחייהם. הגישה היא שאתה לא חולה סרטן, אלא אדם שיש לו עכשיו מחלה. זה לא מה שמגדיר אותך. כמו שזה שהפסדת כסף לא אומר שאתה עני. אם אתה מגדיר את עצמך כחולה זה משתלט על כל עולמך”.
הדבר היחיד שעצוב לו כעת כשהסדרה עלתה וזוכה לביקורות חמות גם מצופים, גם מחולים וגם מאונקולוגים, זה שאביו נפטר לפני שלושה חודשים ולא הספיק לראות אותה. "אף שהוא ראה נכד וראה הרבה דברים טובים אחרים", הוא מוסיף, "ואף שהפרידה כואבת, היא לא מלווה בחרטות. עד שחליתי חייתי חיים של חרטות והסרטן נתן לי בגרות, וגרם לי לעשות רק מה שאני רוצה, לכבד אנשים ולא לדפוק חשבון כשזה בא על חשבוני, להגיד מה שאני מרגיש, לא לאגור מחשבות. על זה אין חרטות".