אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
לקצץ בשומנים? הס מלהזכיר במצעי המפלגות צילום: קובי קואנקס, אבי מועלם

לקצץ בשומנים? הס מלהזכיר במצעי המפלגות

בניגוד לבנימין נתניהו, המתמודדים האחרים על ראשות הממשלה מציגים תוכניות כלכליות שנגועות במיחזור ובסיסמאות אבל משקפות תפיסות עולם ברורות. בין סינגפור והפחתת מסים להזנקת המועסקים בהייטק, בולטות הפרות הקדושות שאף אחד לא מעז לשחוט, כמו מערכת הביטחון

11.03.2021, 06:44 | אדריאן פילוט

1. יש חשיבות עצומה - אפילו סמלית - בעובדה ששלושת המועמדים שמבקשים להפוך לראשי ממשלת ישראל טרחו בגיבוש מצע כלכלי. אין עוררין על כך שהמצעים לעתים אינם שלמים, חלקים מהם סובלים מניתוק מהמציאות, נטולי מספרים, ואינם מגובשים ובשלים עד הסוף. אך אחרי יותר מעשור של ממשלות נתניהו, בעיקר חמש שנים של הצמד נתניהו-כחלון, שבהן הפופוליזם הכלכלי הדרום אמריקאי הקלאסי השתלט לחלוטין ודחק החוצה את תכנון המדיניות המאקרו־כלכלית כפי שהתבצעה בישראל מאז תוכנית הייצוב ב־1985 וכפי שעדייין מתקיימת ברוב המוחלט של המדינות המפותחות בעולם – יש כאן מסר חשוב: שליפות מהמותן OUT, חשיבה ארוכת טווח ופרוגרמה IN.

קראו עוד בכלכליסט

שלב המעשים הפה מבטיח, הידיים קשורות אחרי ההבטחות והתוכניות, המדיניות הציבורית נמדדת בשלב הקריטי באמת: היישום, שהוא תמיד הקשה והמורכב ביותר אדריאן פילוטלכתבה המלאה

מדינה שבאמת מתיימרת להגיע לצמיחה גבוהה ולהיות מדורגת בין 10 או 20 הכלכלות המובילות בעולם (הפוטנציאל קיים) חייבת להתנהל עם עקרונות שחייבים לקבל ביטוי בתוכניות מעשיות עם לוח זמנים מוגדר. למרות שבחומש האחרון (למעט שנת הקורונה) כלכלת ישראל צמחה, היא היתה רחוקה מאוד מלמצות את הפוטנציאל שלה כי הסחטנות השתלטה עליה, האינטרסים הפוליטיים הם אלו שגברו ובעיקר, מי שזכה בזכות בתואר "מר כלכלה" החליט לנהל את המשק כמעין מכולת שכונתית לפי ראייה קצרת טווח ואינטרסים זרים. התוצאה של אותה מדיניות מוכרת לכולנו: הפחתת מסים לצד הזנקת ההוצאה הממשלתית – לרבות הוצאה לא מתוכננת, שהביאה לזינוק בגרעון ובחוב, לצד קיצוצים רוחביים בכל המשרדים. תוצאה זו באה לידי ביטוי בנתון העגום הבא: ערב משבר הקורונה עמד הגירעון המבני – המוכר כגרעון מנוכה מחזור – שמנטרל את ההוצאות וההכנסות החד־פעמיות, על 3.3% וזינק ל־3.7% – לעומת ממוצע של 0.8% ב־OECD – השלישי בגודלו בארגון אחרי ארה"ב של דונלד טראמפ והונגריה של ויקטור אורבן.

2. התמונה שעולה משלושת המצעים הכלכליים היא מעניינת: מצד אחד ניצב יו''ר ימינה נפתלי בנט, יחד עם איילת שקד, שמציגים את תוכנית סינגפור המייצגת את האסכולה התאצ'ריסטית-רייגניסטית של שנות ה־80 (שני האישים הללו מוצגים בתוכנית כמצילי המדינה), ימין כלכלי קשוח שדורש באופן מובהק "פחות ממשלה ויותר שוק" בתוך הכלכלה. לא פלא כי שני העומדים בראש המפלגה הם חברי העשירון העליון או ליתר דיוק המאיון העליון, כאשר לגבי בנט מדובר על האלפיון העליון של מדינת ישראל. ניכר כי בנט מבקש להפוך ליורש של נתניהו גם בגישה הכלכלית שלו, גישה שאפיינה את נתניהו בתחילת דרכו. אפילו המטאפורה של האיש הרזה שנאלץ לסחוב על גבו את האיש השמן (המגזר הפרטי שמממן וסוחב את המגזר הציבורי-ממשלתי) מופיעה באותיות קידוש לבנה בתוכנית של בנט.

בקצה השני ניצבת תוכניתו הכלכלית של יו''ר יש עתיד יאיר לפיד. הנרטיב שעולה ממנה מזכיר יותר את המודל הסקנדינבי: כלכלת שוק אבל עם נוכחות ממשלתית חזקה ביותר. במונחים ישראלים יותר, גישה יותר ז'בוטינסקאית (חמשת הממים המפורסמים שביקשו התערבות ממשלתית בתחומי החיים העיקריים לרבות בריאות, חינוך ודיור). לא בכדי בחר לפיד לכנות את התוכנית הכלכלית שלו כ"ניו דיל": בפרפרזה לתוכנית הכלכלית הגרנדיוזית של הנשיא האמריקאני רוזוולט ב־1933 אחרי המשבר הכלכלי הגדול שהתבסס על השקעה והתערבות מסיבית של הממשלה בכלכלה על פי עקרונות המודל הקיינסיאני (תמיכה ממשלתית והשקעות ממשלתיות גורמות לצמיחה ומפחיתות אבטלה).

ניכר כי הצוות הכלכלי של לפיד קרא היטב ולעומק את הדו"חות הכלכליים האחרונים של ה־OECD ושוחח לא מעט עם בכירי בנק ישראל הנוכחיים אך בעיקר הקודמים שמדגישים יומם וליל כי רמת ההוצאה האזרחית של ישראל נמוכה בהרבה מהממוצע ב־OECD ורמת ההשקעות במשק נמוכה אף היא. המצע של גדעון סער ותקווה חדשה דומה להפליא לזה של לפיד אבל הוא מתרכז יותר ביעדים ובחזון, ופחות בתוכניות. במילים פשוטות יותר, מתמקד במה ולא באיך. יתרה מזו, סער מדבר על זינוק של 23% בצמיחה על פני חמש שנים ועל הזנקת השכר הממוצע במשק ל־13,500 שקל בחודש (שימוש ביעדים כמותיים) שלא כל כך ברור מה עומד מאחוריהם ואיך הגיעו לאותם מספרים. אך גם כאן יש חשיבה מעמיקה פרי תוצר של ניתוח כלכלת ישראל ומבוססת על הגדלה של ההשקעה בתשתיות הלאומיות.

ובכל זאת ישנה תופעה מעניינת לא פחות: ישנה חפיפה רחבה מאוד בתוכניות של שלושת המועמדים וזה לא מקרי שכן הבעיות של כלכלת ישראל מוכרות היטב. כמות אדירה של דיו נשפכה על דו"חות של משרד האוצר, בנק ישראל, אך גם ה־OECD וה־IMF שבאופן כללי מסכימים ביניהם מהן בעיות היסוד של כלכלת ישראל, ולא פחות חשוב – איך פותרים אותן. כולם מדברים על הצורך בייעול המערכת הממשלתית, דיגטליזציה של המערכות, הגדלת הפריון, הכשרות מקצועיות, הסרת חסמי יבוא שמעלים את יוקר המחייה וכמובן ההצעה החיונית לצמצם דרמטית את מספר המשרדים הממשלתיים. להצעה האחרונה יש משמעות סימבולית ומוסרית אך היא נטולת השפעה תקציבית ומאקרו־כלכלית, שכן תפעול של משרד ממשלתי מסתכם בכמה עשרות מיליוני שקלים כאשר תקציב המדינה ללא תשלום חובות עומד כבר על כ־430 מיליארד שקל.

ואילו הליכוד של נתניהו לא מציג מצע כלכלי – כבר בחירות רביעיות ברציפות. המצע הכלכלי כמו המצע המדיני, החברתי והחינוכי הוא אותו אחד ואפשר לסכם אותו במילה אחת: "ביבי". מה שנתניהו יחליט ויקבע זה מה שנכון (בדיעבד).

3. תשומת לב מיוחדת עוררה תוכנית סינגפור של בנט ושקד המבוססת על "עקומת לאפר" המפורסמת שקובעת כי ככל שיש פחות מסים, יש יותר הכנסות ממסים ויותר פעילות כלכלית, ומכאן ההצעה לחתוך באגרסיביות את שיעורי מס הכנסה לחברות ויחידים, לרבות מס יסף, הנחשב למס העשירים היחיד שיש בישראל. לא רק שהקשר למציאות של עקומת לאפר לא הוכח אמפירית אלא שהוכח כי העקומה איננה מתקיימת ברמות נמוכות של מיסוי ושל הוצאה ממשלתית. כלומר ברמות מיסוי של 100% (כלכלות קומיניסטיות או סוציאליסטיות) ללא יוזמה פרטית, "שחרור" וליברליזציה של שווקים תרמו תרומה אדירה לפיתוח וצמיחה כלכלית.

אך ישראל איננה מדינה שכזו אלא להיפך: לפי נתונים עדכניים של ה־OECD, למרות שההוצאה הממשלתית של ישראל דומה לזו של ה־OECD (כ־40% תמ"ג), ההוצאה האזרחית של ישראל – בניכוי הוצאות הביטחון ותשלומי ריבית על החוב – היא נמוכה משמעותית: סביב 32% תמ"ג לעומת יותר מ־40% ב־OECD, בחלק התחתון של הטבלה. הסיבה לכך ידועה: משקל הוצאות הביטחון הוא הגבוה ביותר במערב, וכאשר מוסיפים לכך את הוצאות הריבית הקבועות ישראל מגיעה לתחתית הטבלה.

יתרה מזו, כאשר בוחנים את היקף תשלום המסים בהינתן גודל הכלכלה, גם מוודאים שבישראל משלמים מעט מסים ביחס לקבוצת היחוס שלה: שיעור ההכנסות ממסים בישראל עומד על 31% תוצר זאת לעומת יותר מ־34% תוצר בממוצע ב־OECD. מכאן שהאמירה כי ישראלים משלמים יותר מדי מסים היא אגדה אורבנית ואיננה מבוססת מציאות. מה כן נכון? חלוקת המסים איננה צודקת שכן לפי משרד האוצר קבוצות לחץ שונות בישראל מקבלות הטבות מס (פטורים) בהיקף חסר תקדים של 67 מיליארד שקל (נכון ל־2019). לא בנט, לא שקד, אך לא לפיד וגם לא סער נוגעים בדבר הזה. הם מעדיפים בקמפיין בחירות לא להרגיז את הגורמים החזקים במשק.

אך לגבי הטענות של בנט ושקד – שנתניהו החל לחזור אליהם לפני כמה ימים על רקע הצניחה במנדטים, יש נדבך נוסף שחייבים להבין: תיאוריית הטריקל-דאון (חלחול מטה) נפסלה. בדצמבר 2020 פרצו שני חוקרים מבית הספר לכלכלה היוקרתי של לונדון (LSE), דיויד הופ וג'וליאן לימברג, עם עוד מחקר פורץ דרך בנושא ושמו "ההשלכות הכלכליות של הפחתות מסים לעשירים" ובו הוכיחו (שוב) כי "הפחתות מסים לעשירים מובילות לאי שוויון, לרבות עלייה בהכנסות של המאיון העליון. ההשפעה נשארת יציבה בטווח הבינוני. לעומת זאת, להפחתות מסוג זה לא נמצאה השפעה מובהקת על הצמיחה הכלכלית ועל האבטלה", הם כתבו.

כשנתניהו דיבר על הצורך בהפחתת מס ישיר לעובדים ב־2002, המס השולי המירבי עמד על 60% לעומת 49% היום, כאשר בשני העשורים האחרונים בוצעו אין ספור הפחתות מסים. ויש עוד כמה בעיות משמעותיות בתוכנית סינגפור (שלא לדבר על כך ששאיפה להידמות למדינה דיקטטורית היא בעייתית בפני עצמה). לדוגמא, ההצעה להקפיא שכר בכל המגזר הציבורי. האם באמת אזרחי ישראל רוצים להקפיא את שכרם של מורים, אחיות ורופאים מתחילים? בכל זאת חשוב לזכור כי מערכת הבריאות והחינוך היוצאות מן הכלל של סינגפור הינן ממשלתיות.

ראש הממשלה בנימין נתניהו. שוב בלי מצע כלכלי, צילום: רויטרס ראש הממשלה בנימין נתניהו. שוב בלי מצע כלכלי | צילום: רויטרס ראש הממשלה בנימין נתניהו. שוב בלי מצע כלכלי, צילום: רויטרס

זו הבעיה עם הגישה הגורפת של בנט ושקד: הם מציגים את המגזר הציבורי כמקשה אחת – לא יעיל, מסואב, בזבזני ומיותר. דבר אחד ברור וחשוב שהתוכנית הזו מציגה: המגזר הציבורי חייב לעבור רפורמה עמוקה; חייבים להפסיק לתת העלאות שכר גורפות לרבות לבעלי השכר הגבוה; חייבים לנייד כוח אדם מיותר שנמצא באבטלה סמויה לפני שמגייסים עובדי חדשים; חייבים להגדיל את רכיב המצוינות ועמידה ביעדים בתגמול עובדי המגזר הציבורי וחייבים למצוא מנגנון שיגביל את הכוח הבלתי מרוסן של הוועדים הגדולים במשק (מאמץ שנתניהו וכחלון עצרו במו ידם אחרי שקיבלו אור ירוק מבג"ץ).

ההצעות האלו של בנט ושקד והן חיוניות, דחופות, קריטיות – אינן קשורות לימין או שמאל, והן חייבות להיות מכל מצע – גם של אלו שסבורים כי צריכים יותר מעורבות של הממשלה וגם עבור אלה שסבורים ההיפך, ולמעשה, גם לפיד מציע דבר דומה. שקד ובנט צודקים בנקודה אחת שהם מעלים בעקיפין: אי אפשר להמשיך עם מדיניות נתניהו – לפנק, לפנק, לפנק. תנועת המלקחיים האובדנית של להפחית מסים מצד אחד ולהגדיל הוצאה ממשלתית ללא אבחנה מאידך, וללא רפורמות מבניות, איננה בת קיימא והיא הרת אסון.

בנט ושקד דורשים דבר אחד פשוט: סדר עדיפויות. ייתכן כי זה המצע היחיד שיש בו הצעה לקצץ במשהו ולא רק להוסיף כפי שעולה משאר המצעים, ויש גם צעדים נועזים לא פחות כמו קיצוץ קצבאות הקשורות לאי תעסוקה (גם בנקודה הזו צריכים לנקוט במשנה זהירות שכן גם קצבת האבטלה הישראלית נחשבת למאוד קמצנית ביחס למערב) ורמיזה לכפיית לימודי ליבה על החרדים וקיצוץ חופשות למורים (צעד שמוצג בקוד: "נתאים את ימי החופשה במערכת החינוך לימי העבודה במשק"). ככלל, בנט מציג עצמו כמי "שמוכן לצאת לקרב", זאת בניגוד לעמדה של נתניהו ושא האוצר ישראל כץ שהבהיר לפקידי אוצר בעת כניסתו לתפקיד כי הוא מוכן לעשות כל רפורמה מבנית שאיננה כרוכה בעימות עם אף גורם. רק דבר אחד חסר במצע של בנט – ושל שאר המועמדים – והוא הצורך לקצץ בשומנים המיותרים של מערכת הביטחון כמו ביטול הגדלות הרמטכ"ל לפנסיות אנשי הקבע שעולות למשק 1.2 מיליארד שקל כל שנה ונמצאו כהטבה בלתי חוקית. בנט, כמו שאר הטוענים לכתר, לא מוכנים לגעת בפרה הקדושה הזו וחבל.

4. התוכניות של לפיד וסער דומות עד מאוד. אלא שבעוד בנט מציע הקטנת המגזר הציבורי "בכוח", לפיד לעומת זאת מציע להגיע לעסקת חבילה כדי שהדברים יהיו מוסכמים. סער שם דגש על "ייבוא יהודים" מכל רחבי העולם (250,000 עולים "טאלנטים" בכל רחבי העולם בחמש השנים הקרובות) – הצעה מקורית, "ציונית" שאכן יכולה להיות שווה לא מעט כסף – כל עוד הדבר לא יתורגם ל"חוק מילצ'ן 2" והיוזמה לא תסתיים בהענקת פטור גורף ממס לכל יהודי שיבקש למצוא מקלט מס לכספים אשר מקורם אינו ידוע. אך לא לפיד ולא סער מדברים על ביטול פטורים ממסים – בדומה לבנט – ובמקרה של סער אין כמעט אזכור למשהו שהוא מוכן לוותר עליו (רק להוסיף). יתרה מזו, בהקשר היחיד שבו סער מתייחס לסוגיות של מיסוי, הוא מציע להעניק עוד הטבות מס. אצל לפיד סוגיית המסים עולה באופן ברור: הוא מצהיר כי הוא לא יעלה מסים אלא שיממן את הניו דיל שלו באמצעות חוב. הפתרון הזה הוא בעל הגיון כלכלי כשמדובר בהשקעה ממשלתית ארוכת טווח שתניב צמיחה בעתיד אבל פחות סביר בכל הקשור להגדלת הצריכה הממשלתית השוטפת. אסור לשכוח כי אחרי הקורונה יחס חוב תוצר של ישראל עלול לעמוד על 78%–82% תמ"ג עד ל־2023 ולכן "בולם הזעזועים" הטבעי שהמשק הישראלי פיתח והיה קיים ערב הקורונה הצטמצם עד היעלמות כמעט. על הפיל הזה שבחדר – איך חוזרים לרמות חוב נורמליות ותוך כמה זמן – אף אחד לא מעז לדבר בכלל.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות