אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
במקום לנעול נשים במקלטים, אולי הגיע הזמן לבנות ערים בטוחות? צילום: תומריקו

אורבניסט

במקום לנעול נשים במקלטים, אולי הגיע הזמן לבנות ערים בטוחות?

ממדי הנזק של השנה האחרונה על מאבק הנשים לשוויון הולכים ומתבררים. המספרים מתחילים להיאסף והתמונה שמתבהרת עגומה למדי - יותר מקרי אלימות, יותר הטרדות מיניות, אונס והשפלה, יותר נשים מפוטרות, יותר נשים בחל"ת. אולי במקום לנעול נשים במקלטי סיוע, הגיע הזמן להסתכל על המרחב הבנוי ככזה שייתן לנשים, ולנשיות בכלל מרחב בטוח?

13.03.2021, 12:00 | דור זומר

השבוע ציינו ברחבי העולם את יום האישה הבינלאומי בשנה בה ממדי הנזק שגרמה למאבק הפמיניסטי לשוויון הולכים ומתבררים כהרסניים במיוחד. המשבר הבריאותי העולמי צעד לאורכה של השנה בידיים שלובות עם משבר כלכלי, חסר תקדים, שפגע קודם כל בשכבות החלשות ובחלוקה מגדרית היכה חזק בהרבה בנשים. אבל ככל שהתקדמה השנה המוטרפת הזו, הנזק הכלכלי התברר כרע במיעוטו.

נשים אכן פוטרו יותר והוצאו יותר לחל״ת, שכרן של נשים רבות נפגע ויכולת המיקוח שלהן, שכשלעצמה הייתה נתונה במאבק, נשחקה אף יותר. אך מתחילת הסגר הראשון, השבוע לפני שנה בדיוק, ועד היום האלימות הקשה לה היינו עדים השנה צבעה בצבע אדום מדם את מהודות החדשות וכותרות העיתונים. 16 נשים נרצחו ב-2020 ו-4 נוספות מתחילת 2021, מקרי האלימות שדווחו למוקדי נעמ״ת, מרכזי הסיוע של משרד העבודה והרווחה ולמשטרה זינקו במאות אחוזים, כאשר ניתן לראות את גרף הזינוק במספר ההפניות לסיוע, הולם באופן מבהיל לתקופות הסגרים. דו״ח האו״ם שפורסם לאחרונה חוזה כי בעקבות המשבר צפוי מספר נישואי הקטינות לזנק בעשרה אחוזים ברחבי העולם ואיתו גם מספר ההריונות לפני גיל 16. והנתונים רק הולכים ונערמים.

בעשורים האחרונים הקשר שבין המרחב העירוני בו רוב האוכלוסייה עובדת, מבלה, מתגוררת ומתניידת, להיבטים מגדריים נעשה לנושא פופולרי בשדות המקצועיים של עולם התכנון, האדריכלות והסוציולוגיה והמגדר כמובן. ההבנה כי מי שתכנן את הערים בהן אנו חיים, הכתיב את מדיניות שימושי הקרקע ואת החלוקה לאזורים היו גברים לבנים ומשכילים ממעמד גבוה בד״כ, נתנה ביטוי מוחשי בדמות ערים שלמות לקוצר הראיה של האדם בעמדה ההגמונית את המגוון הרחב של הצרכים והזהויות המתקיימים במרחב.  

אולם בעוד פעמים רבות הצטמצם הדיון בהקשרים הללו להיבטים של תחושת הביטחון במרחב וסיפק פתרונות עיצוביים של תאורת רחוב מוצלחת יותר ומדרכות רחבות מספיק עבור עגלות, נראה שלעיתים גם כאן נשים לבנות ומשכילות ממעמד גבוה בד״כ פספסו, בחסות אותו קוצר ראייה טבעי יש לומר, צרכים של נשים נוספות, ממוצא אתני שונה, ממעמדות שונים, או כאלה המקיימות תאים משפחתיים או זוגיים שונים, שלא לדבר על נשים רווקות.

נשים לא נלקחות בחשבון במרחב הציבורי. הגיע הזמן לשנות את זה, צילום: תומריקו נשים לא נלקחות בחשבון במרחב הציבורי. הגיע הזמן לשנות את זה | צילום: תומריקו נשים לא נלקחות בחשבון במרחב הציבורי. הגיע הזמן לשנות את זה, צילום: תומריקו
נשים לאורך ההיסטוריה במרבית החברות האנושיות לא הורשו להחזיק בנכסים ועל כן גם לא יכלו לרשת את נכסי המשפחה. נשים הגיעו למאבק לשוויון במאה ה-19 כשהן תלויות כמעט לחלוטין בחסדים הכלכליים של בני זוגן ואכן זו אחת הסיבות המרכזיות של הגל הראשון של הפמיניזם, סופרג׳יסטיות, הרכיבו נשים ממעמדות גבוהים. היום אמנם נשים יכולות להחזיק בנכסים אבל עבור רובן המכריע מדובר במשימה בלתי אפשרית בהתחשב בתנאי השוק.

משבר הדיור המגדרי

בדיון על המכלול המרכיב את העיר ישנה הפרדה מסורתית, לפחות במדורי העיתונים, בין נדל״ן לעירוניות ותכנון עירוני. במציאות ההפרדה הזו לא מחזיקה מים, וההשפעה של התכנון העירוני על שוק הדיור וערך הנכסים מכרעת.

עו״ד בלה ברדה-ברקת, עו"ד מומחית להשקעות נדל"ן ועירוניות, חברת הנהלה בפורום לעירוניות, טוענת כי ״ערים בכלל, ובוודאי ערים מרכזיות, הן לא מקום לנשים רווקות ובטח לא לנשים עניות. מי שרוצה לגור בעיר גדולה צריכה להיות תלויה בדרך כלל בגבר. מחירי הדיור לא נמוכים ב-30% עבור אלו שמרוויחות 30% פחות. האפליה מגיעה בכל כיוון אפשרי״.

עו"ד בלה ברדה-ברקת , צילום: עדי לם עו"ד בלה ברדה-ברקת | צילום: עדי לם עו"ד בלה ברדה-ברקת , צילום: עדי לם

בזמן שהדיור הציבורי בישראל הולך ונכחד, הציע הדירות נשחק וזמני ההמתנה לזכאים מתארכים משנה לשנה, יותר ויותר נשים הנזקקות לסיוע בקורת גג, פעמים רבות אלו אמהות יחידניות, מגיעות לדרך ללא מוצא. החלטת הממשלה להגדלת היצע הדיור הציבורי בפרוייקט מחיר למשתכן לא יושמה מעולם, והמתח שבין נשים השרויות הנקודה הקשה בחייהן - מגנות על הבטחון התזונתי וקורת הגג של ילדיהן מוצאות עצמן נסחטות ומוטרדות.

"הייתי בת 9. בוקר אחד הגיע לביתנו שוטר מטעם ההוצאה לפועל במטרה לעצור את אמא שלי, דיירת דיור ציבורי, על פיגור בתשלומים. אמא נבהלה, התנגדה והתחננה שיעזוב אותה. הוא ניצל את מצבה וניצל אותה מינית לאורך שנים. כשסיים איתה עבר גם אליי, ואנס אותי“, העדות הזו הובאה בתערוכה ״לביאות״ יחד עם עדויות נוספות על נשים שחוו התנכלויות, ניצול, אונס ושידול לזנות בידי בעלי כוח בשירות הציבורי. תחקיר מקיף על חברת עמידר בהקשר זה פורסם שנה לפני תחילת משבר הקורונה באתר התקשורת העצמאית ״המקום הכי חם בגהנום״, כעת השאלה היא מה יעלה בגורלן לנוכח המשבר הכלכלי הנוכחי.

״גם העירוניות המתחדשת מצליחה להדיר נשים״

ברדה-ברקת מתוקף עיסוקה בהשקעות נדל״ן מנסה לחזות את מגמות שוק הדיר דרך קבע, היא מספרת כי ככל הנראה גם במודלים חדשניים ו-״נכונים״, כמו זה של חברת קרסו נדל״ן באבן גבירול בת״א שאושר לאחרונה עם דירות קטנות וללא חניות, מרבית הנשים לא תוכלנה לרכוש דירה.

ההדמיה לפרויקט המיקרו נטול החניות של קרסו נדל"ן, הדמיה: 3division ההדמיה לפרויקט המיקרו נטול החניות של קרסו נדל"ן | הדמיה: 3division ההדמיה לפרויקט המיקרו נטול החניות של קרסו נדל"ן, הדמיה: 3division

״כשמדברים על מיקרו ליבינג מדברים על דירות קטנות יותר מבד״כ. היום בונים בשכונות הפרבריות החדשות דירות 4-6 חדרים, במרכז ת״א בונים גם דירות 3 חדרים. המגמה של דירות מוקטנות יותר כבר לא כזו חדשה אך רק לאחרונה הצליחו בתל אביב להתשחרר מתקן החנייה הארכאי ולהצליח לאכלס יותר דיירים פר דונם בפרוייקט״. גם כאן, מתארת ברדה-ברקת, התנאי הוא תחבורה ציבורית הולמת שתספק מענה חלופי לדיור מותאם הרכב הפרטי המיושן. ״בד״כ החללים המשותפים בבניין, בוודאי בעידן הנוכחי, מוזנחים או מועברים לניהול חברות אחזקה, כך או כך כמעט תמיד הם לא בשימוש. בפרוייטים של מיקרו ליבינג בעולם מנסים לנצל אותם עבור חללים משותפים של כושר, חללי עבודה משותפים, סלון קומתי או גגות לשימוש הדיירים. השטחים הללו מפצים כביכול על גודלן הצנוע של הדירות״.

המודל של דירות קטנות במרכזי ערים מאכלס אמנם יותר דיירים על תא שטח אך מטרתו בין היתר היא לאפשר למגוון רחב של אנשים ממעדות שונים, בשלבי חיים שונים ועם תאים משפחתיים שונים לגור זה לצד זה במרכזי הערים ולהפוך אותן למגוונות יותר וכך גם יציבות יותר. אלא שכפי שברדה-ברקת צופה בארץ המצב שיווצר יהיה שונה, ״המודל כמודל מוצלח אבל זה לא מודל בר-השגה. יש אנשים שמתבלבלים בין דירות קטנות לדיור בהישג יד - זה לחלוטין לא בר השגה, זה פרוייקט לאנשים צעירים שיש להם כסף והרבה. מדובר על יותר מ-50 אלף שקל למטר״

״דיור בר השגה זו החלטה של הרשויות והרשויות פחות אוהבות אנשים שיש להם פחות כסף, במקרה שלנו אלו נשים שפשוט מרוויחות פחות. כשהמדינה מאפשרת לשלטון המקומי הכנסות כמעט אך ורק מארנונה, דיור מוזל בתנאים משופרים, ואנשים ממעמדות מגוונים פשוט נוגדים את האינטרס של הרשויות. האדם הוא יצור רספונסיבי, המסר שנשים מקבלות זה שעבור קורת גג הן צריכות ללמוד ולעבוד ולפתח קריירה, אך מכיוון שברור להן שזה לא מספיק, הן גם צריכות זוגיות ומשפחה בכדי לשרוד״.

למען הסר ספק הכוונה איננה לשלול את הלגיטימציה של זוגיות או של תא משפחתי, אלא רק לאפשר את המחשבה, הראדיקלית משהו, על עתיד בו יותר ויותר נשים יוכלו לבחור מתוך איזו עמדה כלכלית להיכנס לתוך מערכת יחסים כזו. אם נשים תוכלנה להיכנס לזוגיות כשיש בידן כבר נכס או לפחות את האפשרות להשכיר דירה ראויה בעיר בהן חפצות לגור, אולי נראה פחות ופחות נשים שנשארות בבתים שהופכים ממבצרים מגוננים לזירת מלחמה קיומית.

המודל הפרברי הוא עוד מכשול במאבק הפמיניסטי

המודל האורבני שבשדה המקצועי אמנם נחשב מיושן ומסוכן, אך במציאות עדיין שולט במרחב, מודל העיר הפרברית, מלבד הסכנות האקלימיות שהוא טומן בחובו, הוא גם משקולת כבדה על רגליהן של נשים ועל המאבק הפמיניסטי. ולא פלא, זהו בדיוק המודל שהתפתח בתור הזהב של האדריכלים, המהנדסים והמתכננים הגברים ממחצית המאה ה-20 ושהכתיב את האופן בו ערים צריכות להיבנות.

היום, כשמדברים על תכנון טוב, מדברים על עירוב שימושים, על מדרכות רחבות, על עיר מעודדת הליכתיות ורכיבה על אפניים, מדברים על בנייה צפופה. באופן שכמעט חופף לחלוטין, כמעט כל הקריטריונים לתכנון עירוני טוב חופפים למה שמקובל להגדיר כתכנון עירוני שמתחשב בנשים. כפי שטענה עו״ד ברדה-ברקת ״תכנון עירוני שמתחשב בצרכים של נשים, מלבד העובדה שהוא פשוט מתחשב ברוב האוכלוסייה, הוא משרת בצורה נפלאה גם גברים. הצרכים של נשים הם מחנה המשותף רחב״.

הפרברים לעומת זאת הם תולדה אמריקאית של מערכת כלכלית בה האישה מיועדת להיות עקרת בית ״נואשת״, הגבר אמור לקחת את הרכב שלו מידי בוקר למרכז העסקי הראשי של העיר, להיכנס למשרד במגדל ולחזור הביתה בערב. ערים שלמות בישראל העתיקו את המודל הזה והרחבות שנוצרו בהן הפכו לשממה אורבנית עצובה למדי.

מערב ראשל"צ - עיר מורכבת מפרברים בשכונות מסוגרות כשביניהן שממה עירונית. לרווקות אין מה לחפש כאן מערב ראשל"צ - עיר מורכבת מפרברים בשכונות מסוגרות כשביניהן שממה עירונית. לרווקות אין מה לחפש כאן מערב ראשל"צ - עיר מורכבת מפרברים בשכונות מסוגרות כשביניהן שממה עירונית. לרווקות אין מה לחפש כאן

״אישה תעדיף מרחב עם מגוון שימושים, כדי שבכל שעות היום יהיו אנשים במרחב הציבורי, לא ייתכן שרחובות שלמים יאויישו בבוקר בגברים ובערב יהיו נטושים. אלו רחובות שנשים לא יכולות לבקר בהם״. סיפרה ברדה-ברקת. לטענתה, חרף ריבוי הנשים בעמדות מפתח בעולם התכנון - המנכ״לית והסמנ״כלית של מינהל התכנון דרך ראשות הוועדות השונות, בעמדות המפתח המשמעותיות עדיין יש רוב גברי מובהק. ״גם הנשים שנמצאות בתפקידי מפתח מנסות להתקבל לגברדיה הגברית ומיישרות קו לעיתים, הן שוכחות לתכנן גם עבור נשים בלא מעט מהמיקרים. חברי הוועדות בד״כ יגיעו ממרכז הארץ, הם בוגרי אותם מוסדות לימוד ומגיעים משדות מקצועיים מאוד מצומצמים, הם בני אותו גיל, 40-50 על פי רוב. אין צעירים ואין מבוגרים. אי אפשר לתכנן ככה לכלל החברה, פשוט אין להם את חוויות החיים הללו״

ערים המתאימות לא.נשים ממעמדות שונים ממוצא אתני שונה, מזיקה דתית שונה, מתחומי עיניין ועיסוק שונים וכמובן מתפיסה מגדרית שונה (ללא קשר למין הביולוגי שלהם.ן), הן לא איזה תיאוריה אוטופית הן פשוט ערים שמתאימות לבני האדם שקיימים בחברה. אפשר לגנות את פוליטיקת הזהויות עוד רבות אבל כל עוד המרחב שלנו ידיר את רוב האוכלוסיה, שוק התעסוקה יתגמל אותן פחות ושוק הדיור ימנע מהן קורת גג - אין ברירה, הרוב לא יוכל להישאר דומם ויהיה מוכרח להאבק על הזכויות הבסיסיות שלו.

ערים עם פחות רכבים ויותר שבילי אופניים, פחות חניות ויותר מדרכות, פחות אזורי תעשייה ויותר חזיתות מסחריות, משרדים בתוך בנייני מגורים יחד עם עירוב של דירות קטנות לצד דירות עבור משפחות הן אלו שיוכלו לאפשר למערכת האקולוגית האנושית, לביולוגיה של החברה האנושית, להתקיים - ממש כמו שאיברים שונים מקיימים יחד גוף אחד. הרי היה זה המתכנן העירוני המיתולוגי של מרכז ת"א, פטריק גדס שבהשכלתו היה בכלל ביולוג. אם נמשיך להעדיף רק איבר אחד או שניים, הגוף יהיו מנוון, זה פשוט לא בר-קיימא. מאה וחצי של תכנון ערים היא פרק זמן קצרצר בהיסטוריה המאפשר לנו לראות את הטעויות שעשינו וגם ללמוד מה לא לעשות. כפי שתיארה זאת ג'ין ג'ייקובס, עיתונאית ואקטיביסטית ומי שהצליחה לייצר את האימפקט המשמעותי ביותר על מה שנחשב היום לתכנון מוצלח, "ערים יש את היכולות המופלאה לתת משהו לכל אחד, רק בגלל ורק כשהן נוצרות על ידי כולם".  

שביתת הנשים בניו-יורק, לפני 50 שנה, צילום: גטי אימג שביתת הנשים בניו-יורק, לפני 50 שנה | צילום: גטי אימג'ס שביתת הנשים בניו-יורק, לפני 50 שנה, צילום: גטי אימג

כל עוד גברים שולטים בכלכלה ובפוליטיקה המאבק לשיוויון נשים ימשיך להתסמן כמאבק במדינה עצמה, שמצידה מגבילה את גבולותיו לסיוע מחלקות רווחה ותקצוב של מקלטים לנשים מוכות. במקום לנעול נשים במקלטים, אולי הגיע הזמן פשוט להפוך את ההזדמנויות של נשים לפתוחות יותר, את המרחב לבטוח יותר, את החוק לנוקשה יותר ואת התכנון לכוללני יותר.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות