הימין הממלכתי בליכוד נעלם בממלכת נתניהו

שתי שאלות גדולות שיתרמו להכרעה מי ירכיב את הממשלה הבאה הן כמה קולות יעברו מהליכוד ומכחול לבן לתקווה חדשה בראשות גדעון סער ולימינה של נפתלי בנט. במקרה של סער השאלה המדויקת יותר היא כמה הוא יצליח לשמר את הקולות שכבר נדדו אליו מכחול לבן.

השאלות הללו מעמידות במרכז המאבק האלקטורלי במערכת הבחירות הנוכחית את הציבור המכונה הימין הממלכתי או הימין הרך. בבחירות מועד ד׳ הציבור הזה מקבל לראשונה שלוש אפשרויות הצבעה: "נתניהו למרות הכל" באמצעות הצבעה לליכוד, "אולי נתניהו" באמצעות הצבעה לימינה ו"רק לא נתניהו" עם תקווה חדשה. אחת התוצאות של מגוון האפשרויות היא עלייה משמעותית בהצבעה הכוללת הצפויה למפלגות הימין.

מרכז ויטרבי של המכון הישראל לדמוקרטיה, שעורך את המדד החודשי "הקול הישראלי", הכין עבור "כלכליסט" עיבודים מיוחדים של הסקר שערך בראשית מרץ. מהמדד עולה שהליכוד מפסיד כ־20% מהבוחרים שהצביעו לו בבחירות הקודמות למפלגות הדתיות לאומיות (10%), לתקווה חדשה (6%), לכחול לבן (1.5%) ולהחלטה שלא להצביע בבחירות האלה כלל (2.5%). מעניינת לא פחות העובדה ש־12.5% מקולות כחול לבן בבחירות הקודמות הלכו לפחות בראשית מרץ לתקווה חדשה ו־5.5% לישראל ביתנו.

בדקנו את הנתונים גם מהצד השני כלומר – מהיכן מגיעים הקולות של שלוש מפלגות הימין שעשויות להרכיב קואליציה בלי נתניהו. אולי הדבר המעניין ביותר הוא ש־57% מקולות תקווה חדשה מגיעים מכחול לבן ורק 20% מהליכוד. 2.5% מהקולות מגיעים מהעבודה־גשר־מרצ.

עוד תופעה מעניינת: 7% מהבוחרים שמתכוונים להצביע לתקווה חדשה לא הצביעו בבחירות הקודמות, אם כי עדיין לא היו בעלי זכות הצבעה (מתחת לגיל 18) ואם בשל תחושה ש"אין למי להצביע".

העובדה שהיא נבנית על קולות כחול לבן היא גם החולשה של תקווה חדשה, משום שהקולות הללו צריכים לחצות מחנה. בסקר של קמיל פוקס וחדשות 13 שפורסם ביום רביעי אמרו 67% ממצביעי תקווה חדשה שיש סיכוי שישנו הצבעה לעומת ממוצע של 47%.

לעומת זאת, ימינה מקבלת על פי "הקול הישראלי" 20% מקולותיה מהליכוד ו־8% מישראל ביתנו, אבל לא מקבלת כלל קולות מכחול לבן. נראה, אם כן, שבנט, שמצהיר כי יש להחליף את נתניהו אבל מסרב להצהיר כי לא יישב תחתיו, הצליח לשכנע את מצביעי "רק לא ביבי" שהוא אינו כתובת עבורם. ישראל ביתנו מקבלת יותר מרבע הקולות (26.5%) מכחול לבן.

במערכות בחירות קודמות הליכוד פנה לתומכיו מהימין הרך באזהרה שכחול לבן "תשב עם הערבים". הפעם, כאשר אבו יאיר יושב ושותה קפה עם נכבדים בדואים בנגב ואום יאיר עושה שופינג דווקא בחנות בשפרעם, קשה לאיים בכך שדווקא המתחרים יישבו עם ערבים. התוצאה: הליכוד מתקשה לפנות לימין הרך.

קווים לדמותו של הימין הממלכתי

תהא אשר תהא התוצאה הסופית, כבר כעת ברור שבמערכת הבחירות הזו נפרצו הגבולות בין המרכז־ימין לימין. המאבק האמיתי בבחירות האלה הוא על קולות הימין הרך או הימין הממלכתי: בין הליכוד לימינה ותקווה חדשה ובין השתיים האחרונות ליש עתיד. סקר של מרכז ויטרבי שנחשף כאן לראשונה בדק את עמדות הציבור הזה. הסקר מגלה ש־54% מהנשאלים בציבור זה סבורים שבית המשפט העליון חלש מדי או שכוחו מתאים למצב הרצוי. זאת, בעוד 66% מהימין הלא ממלכתי סבורים שבית המשפט חזק מדי. ההיבט הזה מדגים מדוע אנשי הימין הממלכתי יכלו להצביע נתניהו כל עוד הוא חי בשלום עם מערכת המשפט ומתקשים לעשות זאת ברגע שיצא למלחמה נגדה.

את הסקר ערכו המנהלת האקדמית של מרכז ויטרבי פרופ' תמר הרמן וד"ר אור ענבי. כדי להגדיר מיהו ימין ממלכתי נקבעו שני תנאים מצטברים: אי־הסכמה לאמירה שישראל צריכה מנהיג חזק שלא יתחשב בכנסת ובבית המשפט ואי־הסכמה לאמירה שמשטר דמוקרטי אינו מתאים כיום לישראל. 31%, פחות משליש מאנשי הימין, לא הסכימו עם שני ההיגדים. הציבור הזה מהווה כ־18% מכלל המצביעים בישראל.

חשוב לשים לב: 68% שלא נכללו בהגדרה ימין ממלכתי דוגלים בצמצום משמעותי של הדמוקרטיה. מתברר שראשי הליכוד והמפלגות החרדיות בוחרים בחוסר ממלכתיות בוטה מסיבה אלקטורלית טובה מאוד. יש להם מעט מאוד מצביעים ממלכתיים. 78% ממצביעי הליכוד הימנים ו־86% ממצביעי המפלגות החרדיות דוגלים בצמצום הדמוקרטיה. זאת, באמצעות מנהיג חזק שלא יתחשב בכנסת ובבית המשפט העליון, ו/או הם סבורים שמשטר דמוקרטי אינו מתאים כיום לישראל. יותר מ־20% מאנשי הימין מסכימים עם שתי האמירות. לעומת זאת, 64% מהמצביעים הימנים של ישראל ביתנו ו־56% מאלה של כחול לבן הם ממלכתיים. אלה הקולות (יחד עם 22% הממלכתיים מהליכוד ו־42% בימינה) שמפלגות המרכז והימין נאבקות עליהם.

בדרך לקלפי לידי מי תשחק הקורונה? לא רק כן/לא ביבי: ההכרעה תהיה גם לפי אחוז ההצבעה, זהות מי שלא יעבור את אחוז החסימה, האזרחים שבארץ בשל הקורונה ואלה שיישארו בבית שחר אילןלכתבה המלאה

הסקר של המכון לדמוקרטיה מגלה שהימין מתחלק שווה בשווה בין דתיים ולא דתיים. החצי הדתי מורכב מ־14% חרדים, 10% חרדים לאומיים, 10% דתיים לאומיים ו־16% מסורתיים קרובים לדת. החצי הלא דתי מתחלק בין 28% חילונים ל־22% מסורתיים שאינם דתיים. שיעור הממלכתיים יורד ככל שרמת הדתיות עולה. שיעור הממלכתיים בקרב הימנים החילונים עומד על 46% אבל שיעורם בקרב החרדים לאומיים עומד על 18% ובקרב החרדים על 8% בלבד. פרדוקס יוצרת העובדה שכוחם הפוליטי חסר הפרופורציות של החרדים מבוסס על המשטר הדמוקרטי.

הסקר ביקש מהמשיבים לדרג עצמם על סקאלה של ימניות. 50% ממי שמיקמו עצמם כימין מתון הם ממלכתיים, אבל רק 19% ממי שמיקמו עצמם כימין קיצוני. הימין הממלכתי מבוגר יותר. 52% מהימנים בגילאי 65 פלוס הם ימנים ממלכתיים. אבל רק 24% מבני 44-25. הדבר נובע, כנראה, במידה רבה מכך שבמגזרים הדתי והחרדי יש צעירים רבים יותר. כלומר, הקהל שעליו נאבקות מפלגות הימין והמרכז הוא באופיו חילוני או מסורתי מתון ומבוגר יחסית.

יש תקווה לתקווה חדשה?

תופעה מרתקת במערכת הבחירות הזו היתה נדידת הקולות הגדולה ממפלגת המרכז־ימין כחול לבן לתקווה חדשה של גדעון סער הסופר־ימני שבסופו של תהליך נראה שתתממש רק חלקית. נכון, יש כבר תקדים של הצבעת אנשי מרכז לבכירי הליכוד שהקימו את קדימה – שרון, אולמרט ולבני. אלא שהם צירפו אליהם חלק משמעותי מהעבודה, כולל שמעון פרס. סער לא רק שאינו מחפש עלה תאנה מהשמאל. אחד מיתרונותיו הפוליטיים הוא שנתניהו אינו יכול "להכתים" אותו בשמאלנות.

פעילים במטה הליכוד, בבחירות 2020 | צילום: AFP

המנהלת האקדמית של מרכז ויטרבי פרופ' תמר הרמן אומרת שסער הצליח לטשטש את הימניות שלו, ולכן קיבל בסקרים לאורך רוב מערכת הבחירות 7-6 מנדטים מכחול לבן. לדבריה, "סער מדבר תל־אביבית. הוא בצבע הנכון, בתספורת הנכונה, בביגוד הנכון". היא מציינת שגם העימות הגדול בין לפיד לגנץ הקשה על מצביעי הימין של כחול לבן להישאר עם יש עתיד.

פרשן הבחירות שמואל רוזנר, עורך אתר "המדד", אומר ש"השאלה המרכזית היום היא לא אם אתה מפלגת ימין אלא אם סומכים עליך שלא תשב עם נתניהו ואם חושבים שאתה יכול להקים ממשלה. מבחינת חלק גדול ממצביעי כחול לבן, כשהם חשבו שסער היה יכול להקים ממשלה שתשאיר את נתניהו בחוץ, זה היה מספיק טוב. סער הוא לא דמות שמאיימת על בוחרי כחול לבן. הוא לא נראה אויב של מערכת המשפט והממלכתיות או מישהו שיכרות ברית עם בן גביר". גם הסוקר רפי סמית מזכיר ״שלכחול לבן היו שמונה מנדטים שהם יותר ימין משמאל".

ובכל זאת, תקווה חדשה שעמדה על 14 מנדטים בממוצע בסקרי פברואר ירדה ל־12 מנדטים בממוצע מאז תחילת החודש ובסקר אחד אף קיבלה 9, כלומר היא במומנטום שלילי. זאת, בעוד יש עתיד עלתה באותה תקופה מ־18 ל־19.5 ומקבלת 20 בסקרים רבים. הסוקר מנחם לזר מ"פאנלס פוליטיקס" אומר ש"הסנטימנט האמיתי של האנשים שעברו מכחול לבן לסער הוא להחליף את נתניהו, והם עשו פשרות לא קטנות עם עצמם. לאט לאט הם הבינו שסער הוא לא כוס התה שלהם וחזרו ליש עתיד".

"ברור שסער מאבד קולות לכחול לבן, יש עתיד ובנט", אומר רוזנר, "בעיקר קולות שהגיעו מכחול לבן". לדבריו, מרגע שהתברר שסער לא המפלגה השנייה בגודלה, אז אנשים מעדיפים לעבור למי שקרוב אליהם יותר. "זו דינמיקה לא טובה למפלגה. אני נוטה להאמין שהוא יגמור במספר חד־ספרתי". המשמעות של המצב היא שהסיכויים של יו"ר ימינה נפתלי בנט להיות ראש ממשלה גדלים בקואליציה נטולת ליכוד.

80 מנדטים לימין

שוב ושוב חוזר בנט על האמירה שיש 80 מנדטים של הימין. נשמע מוגזם? זה ממש לא. אם מוסיפים בתוצאות הסקרים לבלוק של נתניהו את שלוש מפלגות הימין המובהקות שאינן בבלוק - תקווה חדשה, ימינה וישראל ביתנו - הן הגיעו עד לאחרונה ל־80 מנדטים. רק בשבוע האחרון ירדו ל־78.5. זאת, לעומת ממוצע של 64 בלבד בשלושת סיבובי הבחירות הקודמים. העלייה של יש עתיד ומצב שבו גם מרצ וגם רעמ יעברו את אחוז החסימה, יכולים לצמצם בסוף את הימין ל־75 מנדטים.

לא רק נדמה לנו שהציבור נהיה יותר ימני מבחירות לבחירות – זה תהליך שאכן מתרחש והשמאל הולך ומצטמק. סביר להניח שזה לא ששמאלנים הפכו לימנים, אלא בעיקר שאנשי שמאל זזו עם השנים למרכז ואנשי מרכז זזו ימינה.

לפי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, שירת הברבור של התמיכה בשמאל היתה ב־1995 בשיא ימי הסכמי אוסלו. בשמאל תמכו אז 36% ובימין 29%. זה עבר מהר מאוד, כנראה יחד עם המעבר לראשי ממשלה מהימין וקריסת הסכם אוסלו. ב־2005 כבר היו 42% תמיכה לימין ורק 17% לשמאל. בשנים האחרונות נרשמה קפיצת מדרגה נוספת וכ־60% מגדירים עצמם ימנים מול 13% בלבד אנשי שמאל, ו־24% שרואים עצמם אנשי מרכז.

לאורך כל התקופה הזו הריבוי הטבעי של ציבורים המזוהים עם הימין – כלומר חרדים, דתיים לאומיים ומסורתיים – היה גבוה בהרבה מאשר אצל המרכז והשמאל החילוני. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור הפריון (מספר הילדים הממוצע החזוי לאשה בימי חייה) של אשה חילונית עומד על 2.1. לעומת זאת שיעור הפריון לאשה החרדית עמד על 6.6, כלומר גדול פי שלושה, ובחברה הדתית על 4.3, כלומר פי שניים. הרמן אומרת שאמנם רבים מהצעירים הדתיים והחרדים יוצאים בשאלה ומפסיקים להיות דתיים, אבל הם לא מפסיקים להיות ימנים.

לזר אומר שהתורם הגדול ביותר לעליית הימין הוא ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק עם האמירה שאין פרטנר. אחר כך גרמו לכך, לדבריו, האינתיפאדה השנייה והעובדה שההתנתקות לא הפסיקה את ירי הטילים מעזה. לדבריו, כל סיבוב קרבות בדרום מקטין את אחוז הישראלים שמגדירים את עצמם שמאל.

הרמן אומרת ש"השמאל נתקע מבחינת אג׳נדת שתי המדינות וגם מהבחינה שלא צומחת בו הנהגה". לדברי הרמן, "יש יותר לגיטימציה לימניות בחוגי הבורגנות האשכנזית, שבעבר לא יכולת לומר בהם שאתה ימני. היום זה פחות לא נעים". עם זאת, היא אומרת ש"היום ימני זה זהות יהודית, זה לא ימין אידיאולוגי של סיפוח. זה יותר ימין יהודי לאומי תרבותי לעומת השמאל האוניברסלי".

ואכן, סקר הימין הממלכתי של המכון לדמוקרטיה מגלה ש־61% מאנשי הימין, כולל 42% מהימנים הממלכתיים, סבורים שההיבט היהודי של ישראל יותר חשוב מההיבט הדמוקרטי. הרמן לא צופה היפוך כיוון בזמן הקרוב. "אני לא רואה את המטוטלת נעה אפילו למרכז, מקסימום למרכז־ימין. אני לא רואה בשמאל אג'נדה שיכולה לקרוא תיגר או מנהיג עם כריזמה", היא אומרת.

השאלה היא למה עד עכשיו זה לא בלט כל כך. סיבה אחת היא שלמרות הגידול המשמעותי במספר הימנים במשך שני העשורים האחרונים, שמרו מפלגות הימין על כוח קבוע של 69-65 מנדטים. הבחירות האלה הן הראשונות שבהן הן צפויות להתקרב ל־80 מנדטים. סער ובנט צפויים להעביר מצביעי מרכז לימין בצורה דומה לזו שבה ש"ס העבירה בעבר מצביעים מסורתיים למפלגה חרדית. הסיבה השנייה היא שבעבר התייחסו למפלגות החרדיות כאל גוש נפרד. רק בשנתיים האחרונות הן הבהירו מעל לכל ספק שהן חלק בלתי נפרד מגוש הימין ומבלוק נתניהו.