בזכות בודהה אני אוהד הפועל

יהלי סובול

• גיל: 48

• מקום מגורים: תל אביב

• מצב משפחתי: נשוי + 2

• זמר ומוזיקאי, סולן להקת

מוניקה סקס

• כתב שלושה ספרים 

איפה אנחנו תופסים אותך? 

“בחדר העבודה שלי על הגג, באמצע הסופה שהובטחה ומקיימת”. 

איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך? 

“קפה טורקי, בבוקר בבית, כוס זכוכית, הוט ווטר סמול גלאס, כמו הטייס בפרסומת. ניסיתי פעם לעבור למקינטה ולקנות פולים מפונפנים, אורגניים, שנקטפו על ידי עובדות שמועסקות בצורה הוגנת, לא תפס”.

עם מי היית רוצה לשבת על בירה? 

“מבין המתים הייתי רוצה לשבת עם יוני מרון, חבר שלי שהיה אמן מוכשר ואדם מצחיק ונפטר לפני שנה, או עם דיוויד ברמן, סולן הסילבר ג׳וז, הכותב והזמר שהכי אהבתי ב־20 השנים האחרונות, שגם עשה לנו הודיני השנה, והשאיר אותי בלי הציפייה לאלבום חדש שלו שהיתה תמיד אחד הדברים שהכי חיכיתי לו. מבין החיים הייתי שמח לשבת עם ניר קלינגר, מאמן הפועל תל אביב, ולנסות להבין ממנו למה הוא לא עולה בהרכב עם השחקן הכי מוכשר של הפועל, המגן השמאלי דורון ליידנר, ואחר כך עוד מתלונן ש׳לא תקפנו בחוכמה מהאגפים׳”.

על מה אתה עובד עכשיו?

“בדיוק הצלחתי לפנות את השולחן כדי לעשות את מה שאני בעצם הכי רוצה: לכתוב שירים חדשים. חוץ מזה, אני ממש בסוף של הפקה מוזיקלית שעשיתי למוזיקאי צעיר ומאוד מוכשר, טהיר קורן. עוד פרויקט שאני מאוד אוהב הוא תסריט שאני כותב יחד עם הבמאי הנהדר אדם סנדרסון (‘לוויה בצהריים’) על פי סיפור שכתב”.

מה השריטה שלך? 

“הפועל תל אביב. לא מצליח להתנתק מזה למרות כל המרורים של השנים האחרונות. בודהה אמר שמקור הסבל בעולם הוא היאחזות, וכל אוהד הפועל תל אביב יכול לאשר שבודהה ידע על מה הוא מדבר”.

מה העצה הכי טובה שקיבלת? 

“רע מוכיח אמר לי פעם שקהל בא להופעה כדי לראות דבר אחד – אדם הולך על חבל דק, גבוה בשמים, בלי רשת הגנה. מאז אני משתדל לקחת איזשהו סיכון בכל הופעה, במיוחד בהופעות החצר השנה, ויש המון מהן. למשל, לשיר שיר שאני לא לגמרי בטוח שאני זוכר אותו מהתחלה עד הסוף, המתח הזה מייצר לפעמים קסם”.

יהלי סובול | צילום אריאל פודהורצר

איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?

בגדול, כמו שכתב אסי דיין ב’גבעת חלפון’, ׳לתפוס רילקס בצל'. הרבה פעמים בשישי בצהריים אפשר למצוא אותנו במיטה עם יוענה גונן (כלומר, לא איתה פיזית אלא עם 20 השאלות שלה ב׳הארץ׳)”.

מי בעיניך האדם הכי סקסי?

“חוץ מאשתי? כרגע אני הולך על אויקו קארייל, השחקנית הטורקייה המהממת שמשחקת את מרים בסדרה ׳מוסכמות׳. בפעם הראשונה שהיא הורידה את כיסוי הראש שלה נפלה לי הלסת”.

למי אתה מתגעגע? 

“ראו סעיף בירה. וחוץ מזה, לשמעון אבן צור, אבא של חברי ללהקה שחר, לחיוך שלו וליד ימין שלו מנגנת סווינג על הרייד. וגם, בכל פעם שנשרק כדור חופשי להפועל תל אביב, אני מתגעגע לסלים טועמה”.

איפה הכי היית רוצה לגור?

“כרגע אנחנו בדירה חלופית באמצע שיפוץ, אז תכל’ס הכי הייתי רוצה לגור בדירה שלנו. בעתיד מתישהו, שנה ליד ׳משיב נפש׳ בכליל”. 

על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?

“עוד לא יצא לי להתחרט על גיטרה טובה שקניתי”.

על מה יש לך רגשות אשם?

“ילדים זה בא קומפלט באריזה עם רגשות אשם, לא?  ומעבר לזה: משבר האקלים, זה הנושא הכי חשוב/דחוף/קריטי שיש היום, כל שאר הפוליטיקה נראית לי כמו הסחת דעת מטומטמת ביחס לזה. אני לא עושה מספיק בנושא הזה וגם לא יודע ממש מה לעשות עם זה חוץ מלמחזר בקבוקים ולתת הופעת התנדבות פה ושם”.

מה אתה מחשיב  כהישג הכי גדול שלך?

“ההופעות השנה שבהן התרוצצתי בבתים של אנשים בכל הארץ הבהירו לי פתאום בצורה מרוכזת שהשירים שלי הגיעו כבר ללא מעט אנשים, וכנראה הנעימו להם את הזמן.  זה הרבה מאוד בעיניי”.

מה מפחיד אותך?

“ראו רגשות אשם. קראתי לא מזמן ספר בשם ‘The Uninhabitable Earth’ שמספק מבט מאוד מפורט על הצרות שהולכות לרדת על ראש האנושות די בקרוב. זה מעורר אימה”.

מה עושה אותך מאושר?

“תמיד הייתי רואה ב־Actors Studio את הכוכבים ההוליוודיים עונים שהקול של הילדים שלהם צוחקים הוא הקול היפה בעולם. הגעתי לגיל שאני מסכים עם זה.  לשחק כדורגל עם הבן שלי במגרש בית ספר, לראות את הבת שלי תופסת גל בים או עושה שתי סלטות עם ערבית ופליק פלאק זה באמת כיף”. 

מה הכי חסר לך בחיים?

“מנזר זן על כל השטח של כיכר אתרים, אולפן אנלוגי ענק, ושייח, לא חשוב מאיזו נסיכות, שיקנה את הפועל, היו סוגרים לי את הפינה”.

אם לא היית מוזיקאי, מה היית עושה?

“הייתי מנסה לעשות משהו שמתעסק  עם משבר האקלים. זה היה פותר לי גם את הסעיף של רגשות האשם”.