"אם צובעים ארובה בירוק, זה לא אומר שהיא מפסיקה לזהם"

במסגרת כנס האחריות התאגידית של כלכליסט התקיים פאנל שכותרתו "מעבר לאחריות תאגידית - כלי מדיניות ומודלים עסקיים". לקחו חלק בפאנל עוז כ"ץ, מנהל מינהל תעשיות במשרד הכלכלה; עמליה אדלר-וקסמן, סמנכ"לית אחריות תאגידית גלובלית בחברת טבע; ומאיה יעקבס, מנכ"לית עמותת צלול. הנחה את הפאנל אדריאן פילוט מכלכליסט.

 

 

 

"בטבע העברנו לפני כשנה אסטרטגיה חדשה של אחריות תאגידית, שמסמלת את האבולוציה של האחריות התאגידית", הסבירה עמליה אדלר-וקסמן. לדבריה, "אנו קוראים לה ESG - אשי תיבות המסמלים סביבה, חברה וממשל תאגידי. מכיוון שהאסטרטגיה הזו היא כיום בלב האסטרטגיה הניהולית של טבע, אנו חשים חובה וצורך להיות כאן ולשתף בראייתנו את התחום". 

מאיה יעקבס הדגישה בדבריה כי "נושא ה'גרין ווש' הוא מטריד. מדובר במצב שבו לוקחים ארובה מזהמת וצובעים אותה בירוק, או אוטובוס מזהם שצובעים בירוק - אך זה לא אומר שהם מפסיקים להרעיל. בעצם, כאשר אנו אומרים על משהו שהוא סביבתי, הוא חייב להיות גם סביבתי בפועל, וכאן אנו בארגוני הסביבה נכנסים לפעולה. כי נכון שרבים רוצים לומר שהם טובים לאיכות הסביבה, אך יש לוודא שאין כאן הטעיה של הציבור. אנו, בעמותת צלול, מלווים חברות לפי פרמטרים שלנו, פרמטרים שאנו מכנים '50 גוונים של ירוק'. אנו מדברים על כך שהירוק צריך להיות כהה ככל האפשר, ומבינים שכדי לעשות מהפכה כה גדולה, יש לייצר סולם שיאפשר גם לחברות גדולות לטפס אל עבר הגוון הירוק כהה".

"החברות הגדולות עושות את הצעד בכיוון זה", אמר עוז כ"ץ. "המדיניות בישראל דורשת זאת, וגם המיסוי מתחיל כבר להכתיב להן את הדרך באירופה ובישראל. השינוי קורה, והחברות הגדולות נהפכות לירוקות יותר. הן אמנם ממחזרות פלסטיק, אך כאשר מסתכלים על השוק בישראל, רואים שהתשתיות אינן תומכות בשינוי הזה, ותפקידנו כרגולטור הוא לנסות להסדיר את הפערים הקיימים. והפערים הללו ברורים: 80% מהפסולת המיוצרת בישראל מועברת להטמנה ולא לשימוש חוזר, ואלה מספרים גדולים לעומת המתרחש בעולם. בסופו של יום יש מאות, אפילו אלפי חברות, ואנו מכירים את כולן. אם הן לא יצליחו לעמוד בסטנדרט, הן ייצאו מהמשחק. לכן יש כאן עניין אסטרטגי של מדינת ישראל - לתפוס את כל השרשרת הזאת ולהחזיקה אותה בצורה חזקה".

אדלר-וקסמן הוסיפה לדברים כי "תחום הסביבה, החברה והממשל התאגידי הוא מדיד. יש להבין שחברות נמדדות מתוך שתי תפיסות: אמונה שעסק יכול להצליח יותר אם יתנהל בכל הפרמטרים הסביבתיים כמו שצריך, אך מעבר לכך גם ממקום של ניהול סיכונים. אמנם יש מקומות שהמדידה נעשית בהם בצורה וולונטרית, אך יש גם הליכה לכיוון של רגולציה ושל הסתכלות של כל בעלי העניין, שעמם אנו מנהלים דיאלוג, כדי להבין מהם הנושאים שעלינו לפעול בהם". עוד ציינה אדלר-וקסמן כי "יש לנו יעדים עד שנת 2030, אשר מתפרסמים, ואנו נבדקים ונשאלים על יכולתנו לעמוד בהם. כאשר אנו מצהירים על יעדים, הםים ישימים - ולא מס שפתיים".

יעקבס השיכה וציינה כי העולם מתקדם לאג'נדה של העמותה: "אנו תמיד אמרנו שיש לשמור על הסביבה. יש להפסיק לזהם, יש לנהל הכל באופן קפדני. איננו נגד רווחים, איננו נגד יכולתם של אנשים להתפרנס. להפך, ככל שמדינת ישראל תצמח ותפרח, כך נרוויח מכך. אבל רצה הגורל, ואין ברירה אלא לעשות את השינויים האלה, של הפחתת זיהום ושינוי התנהלות. אנו מברכים על כך, ומוודאים שהדבר ייעשה בכל הסקאלה, ולא רק ברמה הפרטנית של הפרדת פלסטיק".

באשר לחוק הפיקדון אמר כץ: "אני מסכים שיש כאן מצב שבו הממשלה צריכה להיכנס בשתי זרועות - והראשונה היא להסדיר את השוק. חוק הפיקדון של המשרד להגנת הסביבה הוא דוגמה טובה. אנו מובילים כעת תקינה המאפשרת הכנסת חומרים ממוחזרים לתשתיות בנייה. אנו מייצרים חיזוק של תעשיית המיחזור. אך זהו רק צד אחד - הצד של החוקים והתקנות. הזרוע השנייה היא זרוע החדשנות. כאשר אנו מסתכלים על התעשייה ועל המגזר העסקי, חשוב לנו שהכלכלה הישראלית תייצר הובלה סביב המציאות הזו, ולא תיגרר אחרי העולם. לכן לישראל יש תמיד שני נרטיבים חזקים: הנרטיב הראשון הוא של החדשנות, של השקעה בסטארט-אפים. מצד שני, אנו רוצים לסייע לתעשייה הקטנה והבינונית להגדיל את החדשנות, ושם יש לנו כמה תוכניות משמעותיות, כמו מרכז התייעלות המשאבים, שהקמנו בהשקעה של כ-60 מיליון שקל - מרכז שמטרתו לסרוק את התעשייה בישראל, למפות אותה ולאתר מקומות שבהם ניתן להתייעל ברמת חומרי הגלם וברמת המיחזור. את התהליך הזה אנו מסבסדים ב-50%-70%. אנחנו זיהינו כ-4,500 עסקים ומפעלים הזקוקים לסיוע שלנו בתחום הזה". כץ הוסיף כי "יש גם דוגמה של סימביוזה תעשייתית, תוכנית שממצה את יצרני הפסולת בארץ, בין אם מדובר בשלטון מקומי או ברשויות, ואנו מייצרים חיבור בין מי שמייצר את הפסולת, אשר הולכת בדרך כלל להטמנה – לבין מי שיצרוך את הפסולת".