המתרגמת והמו"לית גילי בר הלל | צילום: טל שחר
"הסיפור עם ד"ר סוס היה תרגיל שיווקי מוחלט"
הסרת שישה מספריו הקלאסיים של ד”ר סוס החודש מהמדפים בארה”ב מעוררת מחדש את הוויכוח על ספרי ילדים מהעבר שמבטאים תפיסות גזעניות ושוביניסטיות. לפי המתרגמת והמו"לית גילי בר הלל, “מבחינת הילדים זה נהדר לדעת שלא כל הסיפורים נכתבו לפני רבע שעה, והיו מילים ותפיסות אחרות”
את שיר הילדים "כושי כלב קט" הפסקנו לשיר מזמן. המילה "כושי" יצאה מהלקסיקון, ואיתה גם הכלבלב השחור של אנדה עמיר, שהבריח את השועל שרצה לטרוף את התרנגולות.
אבל מה עושים עם שאר ספרי הילדים הקלאסיים, שיש בהם תיאורים סטריאוטיפיים של קבוצות אוכלוסייה, מיעוטים, נשים, אפילו בעלי חיים?
הקודים התרבותיים השתנו, התקינות הפוליטית מחייבת, אבל הקלאסיקה לעולם נשארת — וצריך להתמודד איתה. החודש עלו ספרי ד"ר סוס לכותרות, לאחר שהנהלת העיזבון שלו הודיעה כי שישה מבין ספריו לא יודפסו עוד, מכיוון שהם "מציגים אנשים בצורה פוגענית ושגויה". כצפוי, מיד זינקו המכירות של ספרי ד"ר סוס ותפסו 9 מבין 10 המקומות הראשונים ברשימת רבי־המכר של אמזון. והספרים גם אזלו מיד במלאי החנויות.
אבל עצם ההחלטה להפסיק להדפיס מעורר מחדש את הוויכוח על קלאסיקות לילדים שהיום נתפסות כלא תקינות פוליטית. בצרפת, למשל, יצאה לאור מהדורה חדשה של הקומיקס "לאקי לוק", הפעם הגיבור בה הוא שחור. גם שם היו ויכוחים ועלתה הטענה שהמהדורה סובלת מעודף תקינות פוליטית.
האם יש מקום למחיקת העבר? או שמא צריך להמשיך ולקרוא את היצירות כפי שהן, ולו כדי להבין את האבולוציה של התרבות?
"הסיפור עם ד"ר סוס היה תרגיל שיווקי מוחלט", אומרת המתרגמת והמו"לית של הוצאת “עוץ” גילי בר־הלל, "הרי מי הכריז על זה? לא הספריות או ארגוני הורים או החנויות — אלא העיזבון של סוס, והם מרוויחים פעמיים: גם כי הם יוצאים צודקים, וגם כי המכירות עלו. בשנות ה־80 עשו הרבה דברים כאלה, שכתוב או עצירת הדפסה. בסדרת 'נדי' של אניד בלייטון, הרעים הקבועים בכל ספר היו בובות מסוג גוליווד: בובות שחורות של ‘כושונים’, אין דרך אחרת לומר את זה. אז העיזבון שלה קיבל החלטה לאייר מחדש את כל ספרי הסדרה, ולשכתב אותם, ולהפוך את כל הכושונים לגובלינים, דמויות דמיוניות, וזה אחרי מות הסופרת. אין חדש בדיונים האלה מלבד זה שהשיח נהיה סוער יותר".
כשחושבים על הספרות העברית, הספר הראשון שעולה בתודעה הוא "עליקמא הקטן" של מרים ברטוב מ־1948. שם מסופר על הילד האפריקאי השחור עליקמא, הרוכב על פיל, ולאורך הספר הוא מתואר כ"כושון" ו"שחרחרון", מילים שהיום מעוררות אי־נוחות. הספר נפתח כך: "ראו ילדים כאן עומד עליקמא / עליז ושמח יודעים אתם למה? / ראשית הוא כושון / ושנית שחרחרון / ושלישית הוא יודע לרכוב על פילון".
ברטוב היתה מודעת לביקורת, וב־1999 כשהחליט אגף הנוער במוזיאון ישראל להוציא מהדורה מחודשת לספר, היא בעצמה שינתה את מילותיו ובמקום "כושון" ו"שחרחרון", היא כתבה: "ראשית, יש לו אבא / שנית, יש לו אמא / ושלישית יש לו פיל שקוראים לו במבימא".
גם ספרה "איפה רותי" מ־1956 מספר ככל הנראה על ילד למשפחה יוצאת תימן, הילדים מאוירים בפיאות, האם במטפחת. אז נכון שיש פה היקסמות אקזוטית של ילידת גרמניה מתימנים, אבל יש פה גם מהלך של הענקת קול לאוכלוסייה חדשה.
"צריך להסתכל על ההקשר", אומרת בר־הלל, "היום מבינים שגם גזענות זה דבר מורכב יותר, שיכול להתבטא באלפי דברים קטנטנים. זה הכל עניין של מינונים. לא צריך להכחיד ספרים, אפשר פשוט לבחור מה לקרוא. כשתרגמתי את 'הארי פוטר', השתמשתי במילה 'כושי' בתמימות לחלוטין. כמה שנים אחר כך התחלתי לקבל הדים שליליים, והרגשתי שהשפה השתנתה לי. היום כבר לא הייתי משתמשת במילה הזאת. העולם השתנה, הקוראים השתנו, השפה השתנתה, לא צריך להסביר כל דבר או למחוק".
"הכפפת קריאה על תקופה אחרת זו פעולה אנכרוניסטית"
גם ספרו הנהדר של נחום גוטמן "בארץ לובנגולו מלך זולו" נבחן בחינה מחודשת. עלו טענות על גישה קולוניאליסטית ועל טעויות היסטוריות (למשל, שלובנגולה לא היה מלך זולו, אלא מלך נדבלה, ומי שהיה באמת מלך זולו אז היה שאקה).
"הכפפת קריאה על תקופה אחרת, שמאוד אופנתית היום, זו פעולה אנכרוניסטית", אומרת פרופ' יעל דר מהתוכנית למחקר תרבות הילד באוניברסיטת תל־אביב. "המקרה של נחום גוטמן מעניין, כי בספרו 'אוניית הכושים' הוא דווקא מתייחס לגזענות, לא צריך לפסול ספר רק כי מופיעה בו המילה כושים".
ויש לא מעט שירי ילדים שמנקודת מבט פמיניסטית נראים כמעט לא חינוכיים. "חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי, ומי לא בא? מיכאל", בשירה של מרים ילן שטקליס, נתפס כמבטא עמדה שעל פיה האשה האומללה והבודדה מצפה שיבוא גבר שיגאל מייסוריה. "הרי מבחינת ילן שטקליס בעצם זה שילדה מדברת ומספרת את רגשותיה, היא נותנת לה קול, הופכת אותה לסובייקט — זה אקט סופר־פמיניסטי", אומרת דר, "גם בתוך ההקשר צריך להבין את ההיסטוריה".
היא מדגימה עם שירה של ילן שטקליס "תפילה", מהספר "דני" שיצא לאור ב־1939, השנה שבה פרצה מלחמת העולם השנייה, ונפתח כך: "אדוני שבשמים,/ רוצה אני דבר אחד,/ ורק הדבר הזה בלבד./ עשני, אדוני, עשני בן ליל/ עשני גיבור חיל!".
"היום זה נתפס מיליטריסטי ואפשר ללעוג לזה", אומרת דר, "אבל בכך מחמיצים הרבה מידע שעובר דרך השיר הזה, על האחריות שניתנה לילדים סביב אירועי השעה, השיתוף שלהם במצוקות הזמן".
לא מעט אכזריות כלפי ילדים אפשר למצוא בספרי ילדים אהובים, אם קוראים אותם בעיניים של 2021. לאה גולדברג, למשל, כתבה על “הילד הרע שנכנס לי בפנים". היום לא רק מומחי חינוך אלא גם הורים יודעים שלא אומרים על ילד שהוא רע, אלא שהוא עושה מעשה רע. ובכלל ילד כזה המתואר בשיר, היה חייב היום לעבור אבחון, וסביר שהיה מתגלה כסובל מהפרעת קשב וריכוז.
"להיזהר במילותיך זה מסר בעייתי"
"גם בספר 'ויהי ערב' של פניה ברגשטייין האבא אומר לה 'את ילדה לא טובה'", מתארת דר, "בסדר, היום לא אומרים דברים כאלה. אבל בזה שאנחנו מעקמים את האף על ספר או מעיפים אותו מהבית, אנחנו מונעים מהילדים שלנו לדעת שתקופות שונות מדברות אחרת, מתנסחות אחרת — אבל אומרות את אותו הדבר: האבא כועס ואחר כך סולח ומחבק, רק שהיום הוא יגיד 'עשית מעשה לא טוב'. בסוף התוצאה אותה תוצאה”.
מבחינת הילדים, סבורה דר, “זה דבר נהדר לדעת שלא כל הסיפורים נכתבו לפני רבע שעה. התובנה הזאת באה, בין השאר, בזכות מילים, ניסוחים ותפיסות שאולי לא הכי תקינים פוליטית היום. אבל למה לגזול מהילדים את התובנה הזאת של מה שהיה נהוג פעם? ובכלל, ‘להיזהר במילותיך’ זה מסר בעייתי. המסר צריך להיות: ‘היזהר במעשיך’".
יש ספרים רבים כמו “חסמב"ה” ו”דנידין”, שלועגים לא רק ליהודים ממוצאים שונים או לילדים בגדלים שונים, אלא לערבים, המוצגים כרעים או טיפשים. "הדבר הנכון הוא לדבר על זה בשעת הקריאה", אומרת דר. ויש גם ספרים שבהם האמא תמיד בבית והאבא בעבודה. ב"מוקי ברוגז עם אמא" של ימימה אבידר טשרנוביץ מופיע משפט בסגנון "חכה חכה, אני אספר לאבא".
"צריך לזכור שבאמת בימים שהיא כתבה כך היה נהוג, לפחות בבורגנות. יש ספרים של אבידר טשרנוביץ שבכלל לא שרדו את מבחן הזמן, הם לקחו על עצמם לייצג מציאות, לתאר עולם, ולא היו לה שאיפות ספרותיות, היא היתה מאוד אהובה בזמנה ואחר כך זה נפסק, וזה בסדר גמור".
ובאשר להיבט הכלכלי, למי משתלמת הצנזורה? "זה משחק לידיים של הספרים החדשים — ישן מפני חדש תוציא", אומרת דר. "בבחינת אם יש המון מוקשים בעבר, אז בואו נקנה כל הזמן חדש ונכון ותקין. בנוסף, זה משרת גם קבוצות מסוימות של קובעי טעם, אנשי חינוך למיניהם, שמאוד שמחים לחזור למקום מרכזי ולצבור כוח: ‘אנחנו נלמד אתכם ההורים איך לדבר עם הילדים שלכם’. הורים צריכים להיות מודעים לזה שיש הרבה אינטרסים מאחורי השיח הזה, ובסוף זה הם מול הילדים שלהם, אפשר להפיק דברים טובים גם מספרים עם מוקשים".