אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
פוסחים על כל הסעיפים: למה נתגעגע אחרי הקורונה

פוסחים על כל הסעיפים: למה נתגעגע אחרי הקורונה

שוברי קופות, ארוחות משפחתיות, דייטים רומנטיים וחיבוקים הדוקים. הקורונה גרמה לנו לוותר על הרגלים ומנהגים רבים. יש כאלה שנשמח להמשיך ולפסוח עליהם גם הרבה אחרי שהמגפה תיעלם

27.03.2021, 22:28 | כתבי כלכליסט

דייטינג

מלון מיליון כוכבים



בדרך כלל, כשמספרים על תחילתו של קשר זוגי, נהוג להשתמש בצמד המילים המוכר "התחלנו לצאת". אולם ימי הקורונה, כפי שכבר ידוע לכל בן אנוש, שינו סדרי עולם ויצרו מציאות חדשה שבה מרבית החיים מתנהלים מהבית. המגפה שינתה גם את עולם הדייטים, ואף הוא נאלץ לעשות אדפטציה. וכך, נתל ואני "התחלנו לצאת" רשמית ימים ספורים לפני הסגר הראשון, כשעוד אף אחד לא חזה את הטירוף הצפוי, אבל מצאנו את עצמנו נפגשים בבתים או בחיק הטבע. את הבר והאלכוהול החליפו המטבח ו"הקולה זירו" במקרר, הסלון והנטפליקס את הרומנטיקה של בתי הקפה והקולנוע. טיולים וקמפינג בחיק הטבע בסופי השבוע, בעיקר במדבר העצום ותחת הכוכבים, הפכו לאופן המפגש המועדף עלינו. לא מזמן חגגנו שנה של זוגיות, עדיין ללא ה"דייט" הרשמי המיוחל. פשוט פסחנו עליו והמשכנו הלאה בחיים ובשגרה החדשה שנכפתה עלינו. והאמת היא שגילינו שהרבה יותר כיף לצאת לדרום בלי לתכנן יותר מדי, לעצור בתחנת דלק לקנות בריזרים ולפתוח אוהל בספונטניות תחת כיפת השמים. מלבד דייט אחד עם השני, זהו גם דייט מושלם עם העולם.

 אילן גולדמן

תחבורה

הגעת ליעד בזמן


יושבים על המרפסת ולא צריך לקטוע את השיחה עד שהמטוס הרועש החוצה את השמים יחלוף. יוצאים מהבית והזמן שהווייז הראה לכם בצאתכם, הוא גם זה שתגיעו בו, ללא תוספות של דקות מפתיעות. בדרך, התנועה זורמת, לא עוקפים אתכם מימין, לא צופרים לכם בשבריר השנייה שהרמזור מתחלף. רק שליחי וולט מאיימים על תוחלת החיים שלכם ושלהם. אפילו הראות טובה, השמים צלולים. אומרים שכבר יש שיפור אקולוגי — כל כך נעים היה להתנהל בעולם שהתחבורה הידלדלה בו קצת בימי הקורונה, שהיינו מוכנים אפילו להאמין שבתעלות ונציה החלו לשחות דולפינים. אבל הסגרים הוסרו, התנועה חזרה לסדרה, ושוב הנהיגה בכביש נדמית למשחק אקסבוקס אתגרי: צריך לחמוק מאופנוענים, לדלג מעל רוכבי אופניים חשמליים, לעקוף בזהירות קורקינטים, להציל חיי הולכי רגל המפטפטים בניידים, להתעלם מנהגים עצבניים הנוסעים במסלול השלישי שהמציאו רק כדי להגיע לרמזור יחד איתך, ובקרוב אולי גם להתכופף מתחת לרחפנים שינחיתו את הטייקאוויי ישירות על גג המכונית.

רותה קופפר

ארוחות משפחתיות

פקק בצומת מסובין


בליל הסדר הקרוב בעודכם מוקפים במיטב הפרשנויות הפוליטיות המנומקות מבית אבא לדורותיו, המוגשת בצעקות, אולי תיזכרו בשולחן החג המצומצם של השנה שעברה. תיזכרו אולי גם בעצבות המסוימת על הצמצום שנגזר עליכם בעת המגפה. כשזה יקרה, בבקשה תנו לעצמכם סטירה וירטואלית מצלצלת. על מה התעצבתם? ישיבה משועממת בקריאת ההגדה, נשנוש של מצה, ביצה קשה, חרוסת, דג מתוק עם רוטב רוטט וגזר, לפני שמגיעים למנות העיקריות? ארוחה שנחשבת להצלחה אם השוחט־שחט היחיד בסוף הערב הוא זה שמצוי ב"חד גדיא", ואם ערימת הכלים הממתינה בסוף מלוחה רק ממי המלח שנלוו לביצה הקשה, ולא מדמעות.

רותה קופפר

הסרת שיער

מגמת צמיחה


שמתי לב השנה שאני ממש חיה בשלום עם צילומים שלי, אפילו סלפיז, כלומר צילומים מקרוב. לא, זה לא תהליך פנימי עמוק שעברתי של קבלה והכלה, זאת המסכה שנכפתה עלינו בשנת הקורונה החולפת, בשילוב משקפי שמש, ולפעמים גם כובע — וכשכל אלה מכסים את פניי, אני די מרוצה מהתוצאה (לפעמים הצוואר קצת מפריע לי). מצוידות במראה החדש הזה, ולחלופין בשיחות הזום עם הפילטר המצוין הנקרא Touch Up My Appearance, דברים כמו טיפולים קוסמטיים, בוטוקס, והסרות שיער פנים — כל הסודות שנשים מסוימות נעזרות בהם — נעלמו מהיומן לתקופת מה. גם משום שהקוסמטיקאיות בזמן הסגר לא עבדו, גם כי כאמור המסכה מסתירה וגם, אם כי קשה לסמוך על זה, נטען כי אחת מתופעות הלוואי של הקורונה היא נשירת שיער. 

הסרות שיער בתקופת הסגרים ולא רק שפם־גבות־שחי אלא בכלל, הפכו לפחות דחופות. הבריכות סגורות, בים השוטרים דופקים דו”חות, סצנת הדייטינג מתרחשת בריחוק של 2 מטר; וכך השיער צימח פרא. לא רק פה, גם בעולם. בגיליון "קוסמופוליטן" מהקיץ האחרון נקבע כי "נשים נותנות לשיער הפנים שלהן לצמוח בזמן הסגר, ולעזאזל, כמה שזה מרגיש טוב".

רותה קופפר

כסף מזומן

שלום לסטיפה


איזה כיף שלא צריך לדאוג יותר למזומנים: חסל סדר בקשות הילדים "תשאירו לי כסף לאוכל/שתייה/חולצה", הכל אונליין. להבדיל מתקופות משבר שבהן אנשים צברו כסף במזומן, בקורונה המצב היה שונה, גם בשל החשש שהנגיף שורד על משטחים. לכן זה לא מפתיע שהמניה של ענקית התשלומים המקוונים פייפאל זינקה ביותר מ־40% ושווייה חצה את 200 מיליארד הדולרים, ובאוסטרליה המשיכות מהכספומטים ירדו ב־40%. התרגלנו לקנות הכל בקליק אז מי רוצה לחזור לכבס שטרות שנשכחו בכיסים או לחפש כספומט באמצע הלילה. 

מאיה נחום שחל

נשיקה בלחי

נסתפק בתקיעת כף


על מה פסחתי בשנת הקורונה? על נשיקות וחיבוקים עם אנשים שאני ממש לא מכירה, וטוב לי עם זה. אני מודה שאני אוהבת את הריחוק החברתי. אף פעם לא הרגשתי הכי בנוח עם תרבות המגע הישראלית, הנשיקות על הלחי וכל הקרבה האינטימית הזאת, עם מי שלא ממש מכירים. הקורונה הזכירה לי שאני בעצם אשה שלא מתה על מגע עם אנשים והצטרפתי למנהג המוזר הזה בעל כורחי ואפילו הצלחתי להתרגל — ועכשיו למרבה השמחה זה פסק. למי שנושאים תו ירוק אני מציעה מעכשיו רק את ידי ללחיצה, ואת זה אני אוהבת. כן. לחיצת יד אסרטיבית, אך לא מדי. כזו שמעידה על ביטחון ומחליפה מסרים סמויים עם הלוחץ או הלוחצת, עם ריחוק חברתי המכבד את המרחב של האחר והאחרת.  

דנה גילרמן

פומו

אינטרוברטית גלובלית


לפני כמה שנים עברנו מתל אביב לחולון, ואז שילה נולדה, ואז עברנו לכפר סבא. אני מסתכלת על זה כעל שלושה שלבים שונים של FOMO (ראשי התיבות של Fear of Missing Out, הפחד מלהישאר מחוץ לעניינים). כשגרנו בחולון עוד יכולנו לקפוץ לאירוע מעניין עם המכונית, אבל השינויים שבאו אחר כך כבר סגרו את הסיפור: אני מחוץ לעניינים. הקורונה אמנם מעמיקה את הבור ביחס למה שהיינו רגילים אליו אבל לפחות השטיחה את השגרה. פשוט אין עניינים להצטער שנחמיץ. שלא תבינו לא נכון, אין כאן שמחה לאיד ולא הייתי צריכה מגפה עולמית כדי להתבונן פנימה וליהנות ממה שיש לי. 

פשוט יש משהו מנחם בתחושה הביתית שנוצרה בפיד: פחות חגיגות גדולות מהחיים ויותר בישולים, תמונות מהבית, דברים שכולם עושים. יש משהו שמחמם את הלב באינטרוברטיות הגלובלית שנכפתה עלינו השנה, ובאותה נשימה אני מאחלת לכולם שאת פסח הבא תחגגו במסיבה מגניבה בבלוק, במסעדת שני כוכבי מישלן בפריז או בבקתה מהממת על סף אגם פסטורלי בניו זילנד. 

נטע שמעוני

צפיפות

יצאתי ברווח 


לפני שבועיים הלכתי להופעה של עידן רייכל. מצומצמת, אקוסטית, אינטימית לבעלי תו ירוק. אל הכיסא הוביל אותי סדרן, והדביק מימיני ומשמאלי שלט: "נא לא לשבת". אף אחד לא דרך עליי, אף אחד לא התחכך בי עם או מבלי להתנצל. 

ברשימת היתרונות שהביאה איתה הקורונה לחיינו אני ממקמת במקום בולט את היעדר הצפיפות הבלתי נסבלת שמתלווה לפעילויות רבות כאן עד להיווסדו של המונח "ריחוק חברתי". אותו חוסר היכולת לנשום אוויר באתרי טבע שנועדו להתאווררות או באטרקציות שלא עוצרות את הקופה הרושמת גם על חשבון הנאת המבקרים.  מכורח הקורונה, מגבילים כעת שמורות הטבע והגנים, אתרי הטבע ומוסדות התרבות והמוזיאונים את מספר הנכנסים אליהם. הכניסה עכשיו, רחמנא ליצלן, מתאפשרת רק בהזמנה מראש. החרמון אולי הפסיד כמה שקלים ליום, אבל הוא כנראה הרוויח לא מעט מבקרים מרוצים.  אז כן, זה בולם את הספונטניות, וכן, לא הספקנו לראות שלג השנה. אבל לתרבות הישראלית "החמה", כמו שרבים אוהבים לתאר, זה כנראה פתרון טוב. הסוד הוא במינון.

נטע־לי בינשטוק

קניות

חבילה עוצרת


המשלוח האחרון יצא במרץ 2020. אחר כך רשתות הבגדים הודיעו שייתכנו עיכובים, אחר כך שהן מפסיקות לקבל הזמנות, אחר כך תיבת הדואר שלי באמריקה נסגרה, אחר כך יצרנית הבגדים האהובה עליי ג'יי־קרו פשטה את הרגל. זרם החבילות היציב, הקבוע, מארה"ב פסק באחת. חוויתי גמילה חדה ומהירה. נדמה לי שיותר מהבגדים עצמם ריגש אותי אקט ההזמנה, ההמתנה והקבלה של החבילות מאמריקה. כשזה נפסק הבנתי שזאת היתה סתם עוד גחמה שמתיר העידן שלנו ואפשר לפסוח עליה, וגם כאן, כמו בכל חשק אנושי,  מרעיבו — שבע. יש מלא דגים בים ויש עוד מלא בגדים בארון. חוץ מזה, ממילא בסגר אף אחד לא רואה מה אתה לובש (בכל זאת יש לי גבולות וסטנדרטים; איש לעולם ובשום מצב, מלחמה או מגפה עולמית לא יתפוס אותי חי או מת, בעיקר חי, במכנסי טריינינג).

כשגם בתי האופנה הגדולים הבינו שבצל ובשל הקורונה אין עוד לקוחות לעיצובים המטורללים שלהם במחירים המטורללים שלהם, הם מיד החליפו את סט הערכים והתחילו לדבר על פשטות, קיימות, מעבר לייצור מקומי, טשטוש טביעת הרגל הפחמנית ו"אופנה אטית". זה הטרנד. זה מה שהולך היום. כך, ברגע שהפסקתי לקנות בגדים, סוף סוף נהפכתי לפאשניסט.

שגיא גרין

שוברי קופות

סרט קטן, פופקורן ענק

זו היתה השנה שבה גילינו ששוברי הקופות ההוליוודיים הגדולים — אלה שצריכים לראות על מסך גדול עם פופקורן עוד יותר גדול, הם כמו סוכר, גלוטן וקפאין. התרגלנו לחיות איתם חיים אנרגטיים ומתוקים, אבל בלעדיהם משהו בדיאטה שלנו מעניק תחושה קלילה יותר. הנוכחות האדרנלינית של שוברי הקופות בחיינו היתה התמכרות: לראווה, לאנרגיה, לגודל ולאסקפיזם. עבורנו בתקשורת היא גם היתה התמכרות להשגת רייטינג ולייקים: כשכותבים על הסרט הכי גדול, הכי יקר והכי מצליח, קל להשיג קהל ותגובות, ולרכוב על הגל העצום של יחסי הציבור והשיווק. בשנה החולפת היינו אמורים לצהול לקראת ״מהיר ועצבני 9״, ״ג׳יימס בונד 25״, ״טופ־גאן 2״, ״ונום 2״, ״קינגסמן 3״, ״גודזילה נגד קינג קונג״, ״מכסחי השדים 3״, ולפחות שני סרטים מאולפני מארוול. יכול להיות שאחד או שניים מהם אפילו יתגלו כסרטים מצוינים, כשיופצו מתישהו. במקום זאת, נהנינו יותר עם סרטים קטנים כמו ״פאלם ספרינגס״, ״נומאדלנד״, ״Locked Down״ ופרויקט ״גרזן קטן״, שאמרו לנו משהו על החיים שלנו כרגע, כאן, בבית, על הספה. האם הוליווד תיגמל מהסרטים היקרים, שעולים רבע מיליארד דולר ואמורים להכניס מיליארד, או שנצטרך להתרגל לעובדה שעוד רגע הם יחזרו - כמו השכנים הרעשנים ומסיבות הקריוקי שלהם?  זו, אגב, גם היתה השנה שבה התרגלנו לחיות בלי פופקורן. חבל, כי זה דווקא כשר לפסח.

יאיר רוה


שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות